שאלה: מחבת שטיגן בה בשר ושטף היטב את הכלי ואח"כ טיגן בו חלב כיצד הכשר המחבת?
תשובה: נלע"ד שיש להקל ולהכשיר מחבת זו על ידי הגעלה של הכלי. וכל האמור הוא דווקא שעבר על המחבת כד' שעות אחר שימוש הבשרי והחלבי.
הרחבה:
א. הנה לגבי פסח מבו' בשו"ת הראבי"ה (סי' תסד) שמחבת שמטגנים בה הוגד לי בשם רבינו אבא [רבנו יואל כמבו' בטור תנא סעי' יא] מורי אחרי פטירתו נ"ע שהיה מצריכה ליבון, דמדמי לה לתנור שאופין בו דבעי היסק. ולא זכיתי לדון לפניו. ונראה לי דסגי ליה בהגעלה, והכי נהוג עלמא. חדא דחזינן בפירקין (פסחים לז.) דלענין חיוב חלה יהיב תלמודא לטיגון ולבישול חדא דינא. ותו שלא חילקו חכמים בין יורה ליורה, אף על פי שיש יורה שמטגנין בה חלבים [במרדכי (תקעז) הגרסא אע"ג דמטגנין בה חלבים ואופין עליו בצק מ"מ סגי בהגעלה וכו' ע"ש]. ותו דתניא בתוספתא (ע"ז פ"ט ה"ב) והקומקמוסין והטוגנין ומחמי חמין מדיחן ברותחין.
והרא"ש (פסחים פ"ב סי' ז) הביא דברי הראבי"ה הנ"ל וכתב דיש אומרים דפעמים מטגנין בה ונתייבש השמן ונאפה מה שבתוכה בלא שמן וה"ל כמאפה תנור ונבלע בתוכה ע"י האור בלא משקה לכן צריך ליבון כמו שפודין ואסכלאות.
אולם הרא"ש דחה דבריהם דאם באנו לחוש לזה א"כ כל הקדרות של מתכת פעמים מחסרין המרק ומקדיח והתבשיל נשרף ונדבק לדופני הקדרה וצריך ליבון ולא מצינו מי שחשש לזה אלא היינו טעמא אע"פ שנשרף ונדבק לדופן הקדרה לחלוחית משקה יש בתבשיל אלא שהוא יבש אצל דופני הקדרה ולא מיקרי תשמישו ע"י האור להצריך ליבון.
ולכאו' לפי טעם האוסרים כיון שפעמים מתייבש השמן ונאפה וה"ל כמאפה בתנור לפ"ז אנן דאזלי' בתר מרן השו"ע דס"ל דבכל כלי אזלי' בתר רוב תשמישו א"כ ה"ה הכא דשרי.
והשו"ע פסק (סי' תנא סעיף יא) דמחבת בפסח מותר בהגעלה ואין צריך ליבון וטעמו מבו' בב"י (יו"ד סי' קכא סעי' ד) כיון דחמץ קודם פסח היתרא בלע לכן שרי [ואף שמרן ס"ל בסי' תנא סעי' ד דחמץ איסורא בלע מ"מ כיון שיש דעות דאיפ' באיסורא די בהגעלה צירף מ"ד היתרא בלע] וכן מבו' בשו"ע (יו"ד סי' קכא סעי' ד).
ב. אולם לעניין איסורא שבלע המחבת בטיגון בשר נבלה וכדו' כתב הרשב"א (תורת הבית בית ד שער ד) דמזה דאמרי' דשיפודים ואסכלאות בעי' ליבון כמבו' בע"ז (עה:) אע"פ שמושחין בהם שמן אין רטיבות זה מצילה מהיות האש שולט בה לגמרי ולא דומה לקומקומין שבולע ע"י הרבה משקה, א"כ ה"ה במחבת שמטגנים בה בשר איסור בשמן שאסור ודינה בליבון שפעמים מטגנין בה בשמן מועט ורוב הפעמים שמן שבה כלה וחוזרין ומוסיפין ופעמים שהשמן אינו מהלך על פני כולה והיא בולעת האיסור ממקום שאין השמן צף עליו והויא לה כתשמישה על ידי האש.
נמצא דלרשב"א כיון שאיסורא בלע והשמן מועט וכלה פעמים וא"כ בולע ע"י האור דינו כאסכלא, אך לדברי הרא"ש דלעיל גם אם טיגן בשר איסור שרי בהגעלה.
והשו"ע (יו"ד שם) פסק כדברי הרשב"א והטעם מבו' בב"י כיון דהוי איסורא בלע. ועיין לקמן אות ד עוד טעם למה אסור והנ"מ בדברים.
ג. ואם רוצה להכשיר מתשמיש בשרי לתשמיש חלבי עיין בש"ך (קכא סק"ח) שרצה ללמוד ברמ"ע מפאנו שאם נתן בשר במחבת ורוצה להכשיר כדדי לתת חלבי כיון שבלע בלי אמצעי בעי' ליבון, אולם הרע"א חלק על דבריו דכל חומרת הרמ"ע היינו באיסורא ובחמץ הוצרך למצוא היתר כיון שהמשקים היתר משא"כ בבשר וכן בחלב באפי נפשי כל אחד היתרא בלע מעצמו. [עיין עוד באות ה].
אולם מבו' בגמ' (ע"ז עו.) על הא דשיפודין ואסכלאות דמבו' פ"א דצריך ליבון ופעם אחרת מבו' דדי בהגעלה והטעם נחלקו האמוראים ולמסקנא נותר כיון דהיתרא בלע וכשיהיה איסור כבר הטעם יהיה בלוע לכן די בהגעלה.
א"כ לפי דברי הגמ' אפשר לומר שאם רוצה להכשיר מחבת מבשר כדי לבשל בו חלב הוי איסורא וצריך ליבון וכל מה שהתירו זה רק בנותר שאין שם איסור עליו מעיקרא ונהיה לו שם נותר אח"כ משא"כ בשר שם בשר עליו ושם בשר עליו אח"כ שיפגוש בחלב ודמי לחמץ וכן נקט הפרי חדש (צג ססק"ד).
אולם לענ"ד יד הדוחה נטויה אחר שבחמץ שמו עליו מעיקרא והזמן עושה שיהיה לו איסור ולכן שם חמץ עליו, משא"כ בבשר שכל עוד לא עשה מעשה לבשל חלבי נשאר עליו שם בשר כשר, וראיתי לרע"א (סי' קכא סעי' ד) דדחה דבריו באופן אחר דהרי הרשב"א (תוה"ב הארוך ב"ד ש"ד) כתב דחמץ הוי נ"ט בר נ"ט לא מיקרי היתרא בלע דחמץ שמו עליו משא"כ מבשר לחלב הרי להדיא דמבשר לחלב גם לפוס' דחמץ שמו עליו מ"מ לעניין להכשיר מבשר לחלב הוי היתרא בלע.
ולכן אין הלכה כדברי הפרי חדש שהרי מבו' בסי' תקט (סעי' ה) ששיפוד שצלה בו בשר די לעשות לו ליבון קל דלא גרע מהגעלה כמבו במרדכי (ביצה סי' תרפא) ובסמ"ק (סי' קצד) דהוי היתרא בלע וכ"פ השו"ע ע"ש.
ולעניין אם להכשיר לכתחי' מבשרי לחלבי או לכתחי' לא מכשירים כדברי המג"א בסי' תקט עיין ביביע אומר (ח"ג יו"ד סי' ד) ואכמ"ל.
ד. בנידון דידן שאדם טיגן בשרי והדיח היטב המחבת ואח"כ טיגן חלבי בכה"ג אי אמרי' דהמחבת די לה בהגעלה או בעי' ליבון כדין איסורא בלע.
בגר"ז (סי' תנא סקי"ג*) כתב על הא דשיפודין ואסכלאות דינם בליבון וי"א בהגעלה וז"ל וכן הדין בכלים שנבלע בהן שאר איסורי תורה או דברי סופרים ע"י האור בלבד שצריך ללבנם יפה וכו' אבל אם נבלע בהם ע"י האור דבר היתר ואח"כ נעשה איסור כגון שנצלה עליהם בשר לבדו שהוא היתר ואח"כ נבלע בהן חלב הרי הן נכשרין ע"י הגעלה, ואע"פ שטעם בשר הנבלע בהן ע"י האור אינו נפלט מהם לגמרי ע"י הגעלה מ"מ אותו מועט טעם בשר הבלוע מאד בתוכם עד שאינו נפלט מהם רק ע"י האור קלוש הוא מאד ואינו כדאי שיחול עליו שם חדש דהיינו שם בשר בחלב לפיכך די בהגעלה כדי הפליט מהם עיקר טעם הבשר עם עיקר טעם החלב שהן אסורין מחמת שהן כדאי להקרא עליהם שם בשר בחלב וכן נפלטין ע"י הגעלה לפי שאינן בלועין מאד ומותר טעם הבשר עם מותר טעם החלב שהן בלועין מאד הרי הן קלושין מאד וכו'.
נמצא דדעת הגר"ז שאם בלע בשר ע"י צליה ואח"כ בלע חלב ע"י צליה די בהגעלה דאין הטעם המועט שבתוכו בכדי שיחשב שם בשר בחלב.
ועיין בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' פב) שכתב לבאר אותו דכיון דטעם הבשר בלוע בכלי ואח"כ בא חלב לאו טע"כ דאו' ואף שחכמים גזרו מ"מ בהגעלה סגי ליה ועוד כתב דכל מה דאמרי' טע"כ דאו' היינו בבישול משא"כ בצליה שנבלע ע"י אור בכלי והכלי פוגם הטעם י"ל דלאו דאו' ולכן די בהגעלה ע"ש. ועיין בשו"ת זקן אהרון וולקין (ח"ב יו"ד סי' מא) דהביא סמך מהנקוה"כ והחו"ד (בסי' צג) כדברי הגר"ז וכתב שראוי להורות כמותו, וכ"כ השדי חמד (ח"ה מע' ה אות יז) באורך ולבסוף הביא דברי הגר"ז והסיעתא מהנקוה"כ והחו"ד, וכן משמע בנפש חיה (וואקס יו"ד סי' נו) וכן דעת האורל"צ (ח"ד יו"ד).
אולם דברי הגר"ז אינם מוסכמים דהרי מבו' באיסור והיתר הארוך (כלל נח סוף אות כג) דבעי' בכה"ג ליבון, וכן המהרש"ם (ח"ב סי' מב) לעניין צליה חלק על דברי הגר"ז וכדתמה השואל [ר' אפרים סט'] אך הקיל מטעם אחר כמו שיתבאר לקמן.
וכן מבו' בפמ"ג (א"א תסא סק"א) שכתב וז"ל והוי יודע דהיתרא בלע דמהני הגעלה וכו' היינו דאיקלש טעמיה והוי כנ"ט בר נ"ט והרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ח הי"ב) כתב להגעיל השפוד יראה היינו קודם שנעשה נותר הא אח"כ לא מהני מה דהיתרא בלע דעתה איסור הוא ולא שייך כנ"ט בר נ"ט וכו' ולפ"ז קדירה בלוע מבשר ע"י אש בלי משקה ואח"כ בשלו חלב והגעילו אסור דיעבד דעתה איסורא הוי וכ"ת חלב נפלט ע"י הגעלה חדא דאין הגעלה באוכלין לפלוט החלב מבשר, ועוד די"א כה"ג נמי הבשר נעשה נבלה אך נפרד לגמרי החלב.
אמנם הרמב"ן (ע"ז עו. ד"ה רב אשי) כתב דהטעם דנותר מותר משום דכשנבלע לא היה עליו שם נותר ולאחר שנבלע ונהיה נותר אין איסור נותר חל על בלוע אלא במה שהוא ראוי לפלוט ע"י הגעלה שהוא בליעה גדולה שיהא בה נתינת טעם וכשהגעיל אע"פ שנשאר בה מעט שאינה פולטת אלא ע"י האור אותו מעט שנשאר בו אינה אוסרת משא"כ חמץ בפסח שהיה שמו עליו וממשו של חמץ בלע מהשתא נמי איסורא בלע ליאסר בפסח.
וכתב השבות יצחק (דיני מיקרוגל פ"ה עמו' נג) לדמות דברי הגר"ז לרמב"ן הנ"ל ושדברי הגר"ז הוי רבותא טפי דבנותר הוא גופא יהיה איסור משא"כ בבשר הבלוע שיאסר רק ע"י שיבוא חלב מהצד ואז יחול עליו שם בשר בחלב. ושם כתב בשם הגרי"ש אלישיב שפלסטיק שבלע בשר ואח"כ חלב [לשיטתו שלא ידוע אם פלסטיק בולע] יחכה כד' שעות ואח"כ יגעיל ג' פעמים.
והדברי מלכיאל דעיל כתב דלכתחי' אין להורות כדברי הגר"ז.
העולה מכל האמור דלא ברירה ליה היתר דהגר"ז בנידון דהכי לענ"ד חזי להצטרופי אחר דכמה אחרונים הביאו דבריו וכן משמע מדברי הכה"ח (תנא סק"ע) דצירפו לעניין להכשיר מבשר לחלב [אע"פ דבציור דידן משמע דמחמיר].
אולם לפי דברי השו"ע דכל מה שהקילו לעשות הגעלה למחבת היינו שטיגן היתרא א"כ הכא דעשה בשרי ובאותו יום אף שניקה עשה חלבי הוי איסורא בלע וכמבו' ביו"ד סי' צד (סעי' ג) דהתם השו"ע אסר אפי' את הקדרה בהנאה וע"כ דהוי איסורא בלע להמעיין שם, ועיין עוד בסי' צח סעי' ה דהתם מרן ס"ל דיש חנ"נ בבלוע שבכלי וא"כ הוי איסורא אם לא בשעת הדחק דאז יש מחלו' בדעת מרן (צב סעי' ז) אי אין הבלוע נ"נ, ואולי יש לחלק שלעניין הכשרת הקדרה יש להקל וכל מה שמרן החמיר זה לעניין לאכול המאכל וצ"ע.
ה. לעיל ביארנו דברי מרן דמחבת איסור כיון דאיסורא בלע בעינן ליבון.
אולם הרמ"ע מפאנו (סי' צו) כתב וז"ל ידוע שכל דיני הכשר כלים מפרשת מדין ילפינן להו וכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר [וגו'] וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים, הרי לא הקפידה תורה אלא על האמצעי המבליע שהוא יהא מפליט, וביורה בין של עכו"ם בין של ישראל רוב תשמישה ע"י מים והם והאש יחד אמצעים לאסור ולהתיר שבליעתה ופליטתה היא ע"י רותחין, אבל מחבת רוב תשמישה בלי מים אלא ע"י שאר משקין כגון שמן והדומים לו ויש להם לעכו"ם חלב מהותך וקרבי דגים טמאים ודם וחלב בהמה טמאה ושאר מינים כאלה שמטגנים בהם במחבת והיא בולעת אסור כל הטגונים הללו – מלבד בליעת הנבלה וכיוצא בה המתבשלת מהם ומבשלים בכל יום בשר בחלב – ואין כאן אמצעי מבליע שאין אסור בגופו אלא האור בלבד, מה שאין כן במחבת שבשלנו בה חמץ שכל הטגונים שלנו מותרים בפסח וכשהם מרותחים מבליעים החמץ בתוכה והחמץ הבלוע על ידי רותחין נפלט ע"י רותחין; ומה שאנו צריכים להזהר בו כל ימות השנה הוא, שאם אירע למחבת חולבת בת יומה שנתבשל בה בשר מטוגן בשומן שגם הוא מין בשר ואסור בחלב, או מחבת של בשר בת יומה ונתבשל בה חלב, אין לה הכשר אלא בלבון, שהאור מפליט בליעה ראשונה ומשבחת בתבשיל והתערובת חוזרות ונבלעות בכלי, ואין כאן אמצעי מבליע שאין אסור בגופו אלא האור בלבד עכת"ד.
ונחלקו האחרונים בביאור דבריו.
הפמ"ג (תנא משב"ז סקט"ז) למד בדברי הרמ"ע מפאנו דיש הבדל בין שמן שהוא שורף ומתייבש ע"י אור משא"כ מים וכו', ואם צלה עכו"ם בשר נבילה בקדירה צלי קדר י"ל דבעי' ליבון כי קודם שמפליט שומן בלע מגוף, ועוד דגם השומן בלי אמצעי הוי וכן אם התיכו ביורה חלב (בצירי) וכו'.
נמצא שלדעת הפרי מגדים בשמן יש בעי' כיון דשורף ומתייבש משא"כ שאר משקין.
אולם הרע"א (סי' קכא סעי' ד) כתב דאילו ראה דברי הרמ"ע מפאנו לא היה כותב כן אלא כוונת הרמ"ע דכל שיש ב' גורמי בליעה כגון אש ושומן שהוא איסור כיון דיש רק צד היתר אחד שהוא האש אז צריך ליבון, אולם אם הנוזל כגון שמן כשר וכדו' הוא היתר כיון שיש ב' צידי היתר גם השמן וגם האש לכן מהני הגעלה אפי' שטיגן איסור בתוך שמן ההיתר.
נמצא לדעתו של הרמ"ע לפי הבנת הפמ"ג כל שמטגן עם שמן אסור דשורף ומתייבש משא"כ שאר משקים דשרי, אולם לדעת רע"א כוונת הרמ"ע דכל שיש ב' דרכי היתר שהם האש וגם שמן כשר מהני בהגעלה ומחלוקתם היא גם במה הש"ך הבין בדברי הרמ"ע מפאנו.
ולפ"ז יוצא שאם טיגן בשר כיון דהשמן היתר והאש היתר אף שאח"כ טיגן חלב כיון שגם הוא בשמן היתר מהני הגעלה.
ועיין לעיל בדין הכשר אחרי שימוש בשר שרוצה לעשות חלב.
והחת"ס (יו"ד סי' קיא) כתב ללמוד בדברי הרמ"ע דכל שמבשל משקה אפי' איסור די בהגעלה אפי' אם הוא איסור דאו' דכבולעו כך פולטו, אולם אם נבלע ע"י שומן או חלב (בצירי) בזה תלוי אם טיגן ע"י שומן היתר אע"פ שנבלע ע"י טיגון מ"מ פולט ע"י מים כיון שבולע ע"י אמצעית היתר כך פולטו ע"י אמצעית היתר, אולם אם גם השמן וכדו' של איסור כיון דאיכא תרתי לריעותא בעי' ליבון.
א"כ נמצא דיש מחלו' אם מטגן בשמן היתר אפי' שטיגן איסור אי בעי' הגעלה או די בליבון.
ולעניין עוד אם מבשל בשר בקדרה חלבית ב"י אי מדאו' או דרבנן עיין בה"ע (ח"ז עמ' יב) והילך וכן ביבי"א שהביא מחלו' אחרונים בדבר [אך קשה מדברי השו"ע סי' צד סעי' ג ודו"ק], אולם יש לצרף לכל הנ"ל דטיגון לאו כבישול כמש"כ המהר"מ שיף והמנחת יעקב (כלל פה בסולת למנחה) שצידד להקל.
לסיכום נלע"ד דיש להקל במחבת כל שעבר על המחבת כד' שעות אחר שימוש הבשרי והחלבי [שטיגן אחר שניקה המחבת מטיגון בשרי] להגעיל הכלי מכמה טעמי. שמא הלכה כהרא"ש דחשיב בליעה ע"י נוזל ודי בהגעלה, ואת"ל שלא אלא כדברי הרשב"א ודעימה וכמש"פ מרן שמא בטיגן בשר ואח"כ ניקה וטיגן חלב חשיב היתרא בלע וכדברי הגר"ז וא"כ גם מרן השו"ע יודה להקל, ואת"ל שלא שמא טעמו של הרשב"א כטעמו של הרמ"ע מפאנו לפי הסבר דברי רע"א שכל שהאמצעי הוא היתר אף אם טיגן איסור שרי וכיון דהוא מחלוקת בדין דרבנן יש להקל.
