עונת הוסת היא פרק זמן מסוים (יום או לילה) שבו אישה רגילה לראות דם וסת, ובו היא צריכה לחשוש ולפרוש מבעלה. ההלכה מבחינה בין עונת יום, שהיא מזריחה עד שקיעה, לבין עונת לילה, שהיא משקיעה עד זריחה.
עונת יום מחושבת מזריחת החמה עד שקיעתה, ואילו עונת לילה מחושבת משקיעת החמה עד זריחתה. ישנם דיונים הלכתיים לגבי הגדרת תחילת הלילה (לפני צאת הכוכבים) ותחילת היום (אחרי עלות השחר) לעניין זה, כאשר לעניין וסת ישנן דעות מיוחדות.
על פי ההלכה שנפסקה כרבי יהודה, כאשר מגיע זמן עונת הוסת שלה, כגון אם רגילה לראות ביום, עליה לפרוש מבעלה באותו יום. באופן דומה, אם רגילה לראות בלילה, עליה לפרוש מבעלה באותו לילה.
כן, ישנם דיונים בין הפוסקים. בעוד שבדרך כלל יום נחשב מעמוד השחר, לעניין וסת יש דעות הסוברות שמעלות השחר עד זריחה נחשב לילה, וכן אחר שקיעת החמה חשיב לילה אף קודם צאת הכוכבים, כיוון שלעניין וסת הראייה תלויה בהילוך החמה.