סימנים הנאכלים בראש השנה
האם צריך לאכול את הסימנים או רק לראות
מבו' בגמ' (הוריות יב:) לעולם יהא אדם רגיל לראות בראש השנה לסימן טוב קרא, כרתי, סילקא, ותמרים [והטעם באלו הסימנים כתב רש"י מפני שהם גדלים יותר מהר משאר פירות וירקות וסימן טוב הוא לראותם בר"ה].
נמצא שדי שיראה הסימנים, אולם בגמ' (כריתות ה:) מבו' שיהא רגיל לאכול ולא כתוב לראות וכ"פ בש"ע (סי' תקפג סעי' א).
והעניין דוקא לאכול יש לבאר עפ"ד הרמב"ן (פרשת לך לך) שכתב וז"ל ודע כי כל גזרת עירין כשתצא הגזרה מן הכח אל פועל הדמיון תהיה הגזרה מתקיימת.
לכן נהגו לעשות סימנים אלו באופן מעשי ולא להסתפק לכתחילה רק לומר יהי רצון בלבד כדי שיהיה לסימנא טבא שהכל יצא מהכח אל הפועל.
אולם אם חושש שיש באיזה מין תולעים או נגעל מאחד מהסימנים וכדו' די שיאמר היהי רצון בלי לאוכלו (כה"ח סק"ו).
באלו ימים נוהגים לעשות את הסימנים
כתב החיד"א (מחזיק ברכה סי' תקפג) שנהגו לעשות בב' הלילות של ראש השנה את הסימנים.
והבא"ח (נצבים ס"ד) כתב שנוהגים גם בסעודת שחרית של ר"ה לעשות כן [ראה בן יהוידע (הוריות יב.) הטעם ועיין בחזו"ע (עמ' צז) שדחא ראייתו].
מתי מתחילים לעשות הסימנים
יש פוסקים שכתבו לעשות הסימנים קודם ברכת המוציא אחר הקידוש מ"מ לכתחי' אין לעשו כן כדי שלא להיכנס בספק ברכה אחרונה [ראה באורך בסי' קעו ובשו"ת יחו"ד ח"א סי' פב], לכן אחרי שבירך המוציא ואכל שיעור כזית לפחות יכול לעשות הסימנים.
מתי אומרים את היהי רצון
יש נהגו לומר היהי רצון אף שמברך על תמר עץ בין הברכה לאכילה ולא חשיב הפסק (ראה בספר חמדת ימים דף לד ע"ג) אמנם יש שדחו דבריהם דחשיב הפסק לומר יהי רצון בין הברכה לטעימה (ראה בחזו"ע עמ' צג) ואף שיש נהגו לעשות היהי רצון קודם הברכה (מטה משה סי' תשצ) מ"מ המנהג הרווח לומר היהי רצון אחר שבירך וטעם קצת מהפרי (חזו"ע שם).
אלו סימנים נוהגים להביא
והנה נהגו בסימנים הבאים:
רימון. תמרים. כרתי.
קרא – היינו דלעת כמש"כ הבא"ח (נצבים ס"ד), וי"א שהוא קישואים (שופר בציון עמ' קלא).
רוביא – שעועית בלשון ערבי הנקראת "לוביא" (בא"ח שם), וי"א שזה אות תלתן הנקרא חילבה [עיין בספר נהר פקוד, אמנם במחזיק ברכה (סי' תקפג) דחאו] וי"א שהוא שומר וי"א שהוא שומשום וי"א שהוא פול המצרי שהיא השעועית וכל אחד יעשה כמנהגו (ראש שופר בציון עמ' קכח).
ראש כבש – ואם אין אפשר של עוף או של דג או של עגל (ראה שו"ע סי תקפג סעי' ב, משנ"ב סק"ז, שופר בציון עמ' קיז, קלז) ויש נוהגים ראש קישואין (שופר בציון שם).
סילקא – עלי סלק והוא עלי התרד בימנו (שופר בציון עמ' קלא).
תפוח בדבש (כ"כ הרמ"א שם סעי' א) ולפי הקבלה יקח תפוח בסוכר ולא בדבש שהוא רמז לדינים (מועד לכל חי סי' יב סט"ו, שופר בציון עמ' קלג).
ריאה – יש נוהגים לקחת ריאה (ראה בטור שם, ובדרכי משה) [ויאמר יהי רצון מלפניך וכו' שתאיר עינינו במאור תורתך אכי"ר].
אתרוג – יש מביאים אתרוג ואומרים יהי רצון שנהיה הדורים במצוות ויש מביאים אותו מרוקח בדבש (חזו"ע עמ' צט) והאוכלו יברך שהחיינו (חזו"ע טו' בשבט עמ' קלא).
מה נוהגים לא לאכול
אגוז- כתב הרמ"א (שם) שיש המדקדקים לא לאכול אגוז שהוא גימ' חטא [בלי א] וכן מרבה כיחו וניעו [ליחה] ומפריע בתפילה ובתקיעות שופר.
פיצוחים – מחמת הטעם השני שנא' באגוז יש נמנעים לאכול גם פיצוחים (שופר בציון עמ' קלט).
דברים חמוצים – יש נמנעים מאכילת דברים חמוצים (משנ"ב תר סק"ד, בא"ח נצבים ה).
דברים חריפים – יש נמענים מלאכול חריף (ראה חזו"ע עמ' צט ושופר בציון עמ' קלח). ויש שלא חששו ואדרבה מכונים שיהיה לו שנה חריפה בתורה.
ענבים – המקובלים נמנעים לאכול ענבים שחורים (כה"ח אות כא) וכן תאנים ושזיפים שחורים וכן יש נמנעים מחצילים שחורים וכל אחד לפי מה שנהג (שופר בציון עמ' קמא).
דגים – יש נהגו שלא לאכול כיון שדג לשון דאגה (ברכי יוסף סק"ה) אמנם יש שאוכלים כיון שהוא סימן לפרו ורבו (ר' דוד אבודרהם סדר תפילת ר"ה) אמנם בשבת יש להקל לאכו לכמש"כ הגר"ח פלאג'י (רוח חיים תקפג סק"ח).
מר או מלוח – יש נמנעים גם מדברים מלוחים או מרים (ברית כהונה מע' ר אות יא).
וכל אחד כמנהגו בכל המינים הנ"ל ובלבד שיכוין לדברים טובים כדי שיצא מהכוח אל הפועל.
