שאלה
חל ליל טבילתה בליל שבת, וקודם הטבילה רואה שיש לה חתיכות עור יבשות בשפתיים, האם מותר לה לתולשם בידיה. ואם אסור לתולשם, האם רצועות עור אלו הם חוצצות ואינה יכולה לטבול בשבת וצריכה לדחות את הטבילה, או אינם חוצצות ויכולה לטבול.
תשובה
הנה המשנה ברורה בסימן שמ (ס”ב) בביאור-הלכה ד”ה יבלת כתב שדבר שהרגילות לתלוש אותו ביד, חייב מן התורה על התלישה משום מלאכת גוזז, ולכן אם יש לו ציצין מדולדלים (רצועות עור) על השפתיים ולא פירשו רובן אפשר שאפילו אם תולשם ביד חייב חטאת, כיון שהדרך לתלוש אותם ביד ולא בכלי.
ולפי-זה אפילו אם פירשו החתיכות עור אלו ברובם אסור מדרבנן לתלוש אותם, שכיון שכך דרך תלישתם הרי הוא כמי שתולשם בכלי.
אלא שנשאר לנו לברר האם חתיכות עור אלו הם חוצצות בטבילה או אינם חוצצות.
והנה הפני יהושע בתשובה ח”ב (סימן לב) כתב שרצועות עור חוצצים, וטעמו שדרכם של הנשים להקפיד לחתוך את חתיכות עור אלו, ואף שמקום חיבורן לא היה מגולה מעולם, מכל מקום צריך שיהיה ראוי לביאת מים.
אומנם החכמת אדם (כלל קיט סעיף טז) כתב עור המדולדל שקליפות עור הבשר תלויים אינם חוצצים שהרי המים יכולים לבא שם, והצד שמחובר לבשר לעולם אינו חוצץ.
ומשמע מדבריו שאפילו לדעת הט”ז שהחמיר לגבי איבר ובשר המדולדלים שהם חוצצים כיון שיש מקום שלא נפרש לגמרי מהגוף והוא דחוק אין המים נכנסים שם. מכל מקום עור שפירש לא הוי חציצה כיון שהמקום שמחובר לגוף מעולם לא היה מגולה, ובמקום שאינו מחובר המים נכנסים שם היטב.
וכתב השבט הלוי (עמוד שלב סק”א) שנראה שדוקא בחתיכות עור הקטנות מאוד, אינם חוצצות. אבל חתיכות עור גדולות מסתבר שחוצצות, אך אין השיעור ברור.
אבל בספר אבני שהם ח”ב (עמוד תתיד) כתב בשם הגרב”צ אבא שאול שאפילו חתיכות גדלות של עור אינם חוצצות.
והגר”ע יוסף בטהרת הבית ח”ג (עמוד פ סעיף יז) כתב שעור הנקלף מהשפתיים מחמת קור וכדומה, או שהיא סובלת מאגזמה, אם בהסרתם נגרם לה כאב וצער, אינו חוצץ, ומותר לה לטבול עם זה.
ויש ללמוד מדבריו שהוא הדין בחל טבילתה בשבת שאינה יכולה להסירם שמותר לה לטבול שאין לך שעת הדחק גדולה מזו.
מסקנת הדברים:
לכתחילה צריכה האישה להסיר את חתיכות העור הנמצאות בין בשפתיה ובין בשאר מקומות קודם טבילתה.
אולם אם חל טבילתה בליל שבת או ביום-טוב, ולא הסירה אותם קודם התקדש היום, אף שאסורה להסירם, מותר לה לטבול.