נימוקים בתיק מספר 931פה
סניף תל אביב
על פסק דין שניתן בתאריך יום חמישי ב' סיון תשפ"ה
זכויות מלמד שפוטר ללא הודעה מוקדמת והמסתעף
ה"ה א.ב ("להלן המלמד או התובע") אשר עבד שלש שנים בת"ת ראשון לציון בנאמנות ובמסירות רבה והנה יום אחד בא אליו המנהל ה"ה ע.ו ("להלן המנהל או הנתבעים") והודיע לו על פיטוריו ע"י מכתב מנומק לסיבת פיטוריו לקראת סוף השנה 6/7/24. סיבת פיטוריו בכך שהמלמד יום אחד השלים מנין לישיבה הקטנה של הת"ת ולא היה נוכח בכיתתו בשעה 8:05 (יש לציין שאין התלמידים מגיעים כלל בשעה זו. והלימודים רשמית מתחילים ב8:30)
המלמד היה מאד מופתע מכך שכלל לא דיבר איתו על כך מעולם ובפרט שפיטרו בלא הודעה מוקדמת של שלושים יום כמחויב ע"פ חוק עובד ומעביד וכן בלא זכות ה"שימוע" שזה אמור להיות ע"י מכתב למלמד כמחויב בחוק.
זאת ועוד טוען התובע שהמנהל באופן קבוע מדי יום ביומו, מספר פעמים, היה מורה למלמד לעזוב ולהפקיר את כיתתו כדי להשלים מנין לישיבה וכן להיות בכיתות אחרות.
ולכן פנה אליו בתביעה שישלם לו את כל זכויותיו המגיעות לו על פי החוק כגון פיצויים, זכויות צבירת הפנסיה קרן השתלמות ועוד. (יש לציין עוד שלא שילם לו ימי חופשת מחלה נצברים ע"פ חוק).
תביעה נוספת בגין אי תשלום על חובות שנצברו עם הזמן, כגון דלק, רכב, כשהיה צריך המלמד לקחת את התלמידים מידי יום למקום לימוד חלופי כשהיה הת"ת בשיפוצים למשך חודשיים. דבר שכלל לא היה חייב לעשותו וכן לקחתם ברכבו הפרטי לטיולים שהתקיימו ע"י הנהלת הת"ת מדי פעם לפעם.
וכן תובע המלמד שכר נוסף על עשיית עבודה שהתבקש ע"י המנהל פעמים רבות לקחת כיתות אחרות עם בעיות משמעת וכן לצרף כמה כיתות יחד וזאת ללא תוספת שכר.
מאידך, טוען המנהל מלבד מה שהתובע היה מגיע באיחור לת"ת וכן פעמים היה הולך להשלים מנין לישיבה קטנה על חשבון הפקרת הכתה לא כ"כ הצליח בניהול הכתה. וע"ז טען התובע הציג התובע ראיות לטענתו מכתבים רבים הורי התלמידים שמאד מערכים את תפקודו בכתה ואת התקדמות ילדיהם בלימודים.
וכן עוד טען שם מוסד תורני ואינו לחוקי של המדינה ולכן הם באים לברר רק בדינן תורה.
ביה"ד לאחר חקירות ודרישות להגיע לחקר האמת לסיבת הפיטורין האמיתית התברר שהתובע היה מטריד את המנהל בטלפונים כשהיה מעכב את שכרו.
עוד תבע הנתבע שכר על הוצאות משפט כגון על תשלום לטו"ר שהוצרך לשכור את שירותיו ואת ועל אגרות בית הדין.
נושאים לדיון:
- חיוב המעסיק על זכויות העובד ממנהג המדינה
- מנהג מבטל הלכה נאמר גם להוציא ממון
- מעסיק שהנפיק תלוש לפי חוק גילה דעתו שמתנהג על פי חוקי המדינה
-
- ויכוח בין עובד למעביד בהצדקת סיבת הפיטורין
- אחריות וחובת המעסיק לזכויות העובד, כגון, דמי פיצויים, קופות גמל, פנסיה והפרשות שונות
- אכיפת החוק בעובד עני
- טעם למנהג לתת פיצויים לעובד ע"פ תורתנו הקדושה
- פטורי מלמד באמצע שנה מחייבת תשלום עד סוף השנה
- תשלום מלא למלמד שפוטר ולא כפועל בטל
- הלנת שכר מחייבת קנסות
- טעם למצות ביומו תתן שכרו
- שינוי סוג עבודה מקלה לקשה
-
- תביעת החזר על הוצאות משפט בגין תובענה זאת
- פסק הדין
חיוב המעסיק על זכויות העובד ממנהג המדינה
א) הנה הדבר אינו צריך לפנים שבענייני שכירות פועלים, ודאי הולכים אחר מנהג המדינה, אף על פי שהשכירות נעשה בסתם. כדתנן בפרק השוכר את הפועלים (פ"ג): מקום שנהגו לזון, יזון. לספק במתיקה, יספק. הכל כמנהג המדינה. ואמרינן עלה בירושלמי: זאת אומרת: מנהג מבטל הלכה. וכן פסק הריב"ש (סי' תע"ו) וכן הכריע מרן השו"ע וברמ"א (סי' של"א סעי' א, ב). וכן הוא בשו"ת חוות יאיר (סי' ק"ו) הובא בפת"ש שם (ס"ק א).
וסברא לדבר, שגם אם לא דיברו כלל על תנאי השכר והעבודה וכיוצ"ב, שהולכים אחר המנהג אף שאין ההלכה מדין תורה כך, בכל זאת מנהג המדינה קובע וזה משום שעל דעת כן גמרו ביניהם את תנאי העבודה.
מנהג מבטל הלכה נאמר גם להוציא ממון
ב) בהתייחס למה שטען הנתבע שאין הוא מחויב לחוקי המדינה הנוהגים בכל אתר ואתר לשלם כל מיני זכויות עובד ולחתום חוזה עבודה ומכתב שימוע והודעה מוקדמת כמחויב ע"פ החוק. ומאידך, יטען התובע שעל דעת כן בא לעבוד.
הנה על אף שקימ"ל המוציא מחברו עליו להביא ראיה ולכן היה נראה שגם בנ"ד הדין כן, שעל התובע להביא ראיה לדבריו. מ"מ כאן בנ"ד שונה הדין וההיפך הוא הנכון. וזה יש ללמוד ממה שאמרו בירושלמי (בבא נציעא פ"ז ה"א): כל המוציא מחברו עליו להביא ראיה, חוץ מזו. היינו חוץ מפועלים שבאים להוציא מבעל הבית בטענה ששכר אותם לפי המנהג, שעל בעל הבית להביא ראיה שהתנה עימהם שלא כמנהג.
ובגאונים כתבו: כלל גדול אמרו בדין המוציא מחברו עליו הראיה, אבל יש שלשה דברים שמוציאים מזה הדין, ומהם: האומנים, שאין אנו דנים בהם המוציא מחברו עליו הראיה.
וכן ראיתי שכך כתב הגאון רבי עקיבא איגר בגיליון שו"ע (סי' של"א) שמנהג מבטל הלכה נאמר, אף להוציא ממון וכביאור הפני משה על הירושלמי שם. וכ"כ בחזון איש ובשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"א סי' ע"ה) שהוי כטענת ברי והוי מוחזק.
מעסיק שהנפיק תלוש לפי חוק גילה דעתו שמתנהג על פי חוקי המדינה
ג) ואם אחרת יקח לו, בלא"ה לית דין צריך בשש, הואיל והנתבעים היו משלמים למלמד תשלום בתלוש שהוא המחויב בחוק עם שאר זכויות העובד, ממילא פשוט שעל דעת כן שכרו אותו וחייבים לקיים כל הנהוג בחוק וכ"ש מה שע"פ ההלכה.
ויכוח בין עובד למעביד בהצדקת סיבת הפיטורין
ד) הנה מלבד הכחשת התובע לסיבת פטור המנהל שכן היה שומע לו, ועוד שהיה המנהל עצמו מבקש ממנו מדי יום ביומו מספר פעמים לעזוב את כיתתו ללכת להשלים מנין בישיבה קטנה הסמוכה וכן לכיתות אחרות וא"כ מה כלל תלונתו עליו. זאת ועוד, שבשעה שהתבקש מהמנהל לעלות לכתה, היה שעה 8:05 בבוקר שבלא"ה אין התלמידים מצויים בכתה.
ה) וגם אם ת"ל שטענתם שקולה, להאמור לעיל י"ל, שה"ה ג"כ במה שיש בין הנתבע לבין התובע ויכוח על הצדקת הפטורין שבגינם יש פיצויים וכיוצ"ב, על הנתבע להביא ראיה שהצדק כדבריו. ועוד יש לחזק זה ממה שכתב בספר נהרי אפרסמון (חו"מ סי' כ"א) דכנגד חזקת ממון של בעה"ב, יש למלמד חזקה, כיון שלמד עם הנער כמה זמנים ולא פשע, אמרינן דכמו שלא פשע עד עכשיו, לא פשע גם עתה.
ו) עוד יש לציין שלפי המנהג הנהוג בתשלום פיצויים בגין פיטורים, זה גם אם יש סיבה מוצדקת לפטורי העובד למעט מקרים מסוימים. ולכן בנ"ד אין נפ"מ דגם אם סיבת הפטורין מוצדקת, הרי שחייב המנהל בתשלום הפיצויים כמנהג. וע"ע פסקי דין רבניים מאגר מקוון (פס"ד רלב) שכתבו התרשלות, אין זה מצדיק את שלילת פיצויי הפיטורים.
אחריות וחובת המעסיק לזכויות העובד, כגון, דמי פיצויים, קופות גמל, פנסיה והפרשות שונות
ז) בספר פתחי חושן (שכירות פרק ז הלכה ז) שכתב: שגם אם לא קבע עם הפועל תנאי העבודה וכל תנאי העובד, הרי הוא נוהג עמו כמנהג המדינה. ושם בהערה (אות יז) כתב וז"ל: ובזמננו נהגו הבתי דין לדון בקצת דיני ממונות על פי חוקי המדינה ולכאורה יש לדון מצד דינא דמלכותא דינא ואף במקום שלא שייך דינא דמלכותא, כגון בארץ ישראל שיש הסוברים כן, יש מקום לדון על פי החוק משום מנהג. וכן נהגו בתי דינים בארץ ישראל לדון בהרבה דיני שכירות ע"פ המנהג המבוסס בחוק, כגון דמי מפתח ופצויי פיטורין וכדומה.
ועוד שם כתב וז"ל: ובזמננו נהגו שמשלמים עבור הפועלים תשלומים שונים ועל ידי כך נהנים הפועלים בכמה זכויות, כגון חופש ופגיעות ופנסיה וכיוצא באלו. ויש לפעמים שמסיבות שונות אין בעל הבית מדווח על עבודת הפועל או על חלק משכר, ובזה נגרע מזכויות הפועל, וכו'. ואם בעל הבית עשה כן מבלי ידיעת הפועל, נראה שמוטל עליו להשלים כל מה שהפסיד. עכ"ל.
אם כן ק"ו בנדון דידן שהמנהל פיטר את המלמד ללא סיבה מוצדקת וללא שימוע המחויב בחוק וללא הסכמה לתשלום פיצוים וכדומה, שיש לחייבו על כל דמי הפצויים ושאר דברים המגיעים למלמד.
וכן מצינו פסק דין כעין זה בספר שמרו משפט (ח"ב סי' ס"ז) בענין עובדת במתפרה שנחתכה אצבעה ל"ע תוך כדי העבודה, ובעלת המתפרה לא ביטחה את העובדת, ושם העלה לחייב את בעלת המתפרה לשלם את נזקי העובדת מכח חוקי המדינה. ושוב הניף ידו שנית בחלק ד (סי' צ"ג).
אכיפת החוק בעובד עני
ח) עוד חשוב לציין שמלבד האמור לעיל שפשוט שמדינא חייב הנתבע לשלם פצויי פטורין כחוק וכהלכה, לא זו אף זו, יש לחייב את המעביד בפיצויים לפנים משורת הדין, וזה על פי מה שנתבאר בגמ' בבא מציעא (פג.) אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי, א"ל זיל הב אגרייהו, א"ל דינא הכי, א"ל אין וארחות צדיקים תשמור. וכתב המרדכי שם (סי' רנז) שאף כפינן לקיים הלכה זו של לפנים משורת הדין, וכן פסק הב"ח (סי' י"ב) שכן נוהגים בכל בי"ד בישראל לעשות בדבר ראוי ונכון ואף על פי שאין הדין כן. עיין שם. ועי' טור (ריש סי' ש"ד), ופתחי תשובה (סי' של"ג ס"ק ג) בשם מים חיים. ועי' תשובת רמ"ץ (או"ח סי' ט"ז) דרבים צריכים להתנהג כאדם חשוב ומחויב להתנהג לפנים משורת הדין, ומוסד יש לו דין נכסי רבים, ועי' שו"ת מחזה אברהם (חו"מ סי' א) ועי' פס"ד (ירושלים כרך ז עמ' קטו וכרך א עמ' קצד) שלפיכך כשדנים בין עובד למעביד, ובין הנהלת ת"ת לבין מלמד, יש לכוף את המעביד לשלם למלמד לפנים משורת הדין. ועי' מנחת יצחק (ח"ו סי' קס"ז).
וכאן המלמד אשר מקור מחייתו ופרנסת ביתו לכאורה נגזלה ברגל גסה, פשוט שיש לחייב ולקנוס את המנהל במלוא מיצוי הדין הקיים על פי החוק שהוא מהוה השלכה על הפסיקה ההלכתית כנזכר.
טעם למנהג לתת פיצויים לעובד ע"פ תורתנו הקדושה
ט) בחינוך (סוף מצוה תפ"ב) כתב לענין מצות הענקה לעבד עברי וז"ל: וגם בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח שאם שכר מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מעט, שיעניק לו מאשר ברכו השי"ת. עכ"ל.
פטורי מלמד באמצע שנה מחייבת תשלום עד סוף השנה
י) הואיל ופשוט שאין כל צדק בפטורי המלמד המסור – לכן על מעסיק לשלם את שאר המשכורות שבגינם לא מצא הפועל עבודה אחרת. והתשלום הוא מלא ולא כפועל בטל.
הנה בפשטות לפי ההלכה פועל שפוטר באמצע תוך זמן שכירותו, חייב המנהל לשלם לו את שאר ימי עבודתו. להלכה עד סוף זמן שכירותו, שבנדון דידן זה עד סוף השנה כולל החופש הגדול.
אלא שיש לציין, שכיום המנהג במורים ומלמדים שפוטרו שיש לראות מתי פוטר – אם פוטר לפני חודש חמישי (מאי, למניינם), אין צריך להשלים עד סוף השנה אבל אם פוטר המורה לאחר חודש חמישי יצטרך המעסיק לשלם עד סוף שנת הלימודים בשנה הבאה. וטעם למנהג זה יסודו בכך שבמקצוע של הוראה, לא ניתן להקלט למוסד אחר, לאחר תאריך הנזכר וא"כ יוצא שהשבית את המלמד מלעבוד בעבודה זו לשנה נוספת.
ולכן בנדון דידן שהמנהל פיטר את המלמד לאחר חודש חמישי, יצטרך לשלם עד חודש חמישי של השנה הבאה (דהיינו מאי 2017).
תשלום מלא למלמד שפוטר ולא כפועל בטל
יא) ענין תשלום על אותם חודשים צריך לשלם שכר משלם ולא כפועל בטל. וזאת נלמד ממה שכתב בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תרמ"ג) שאם מלמד זה נהנה בלימודו יותר מהיותו בטל נותן לו שכרו משלם. ואם לאו נותן לו כפועל בטל באותה מלאכה דבטל ממנה. וכדאמרינן במס' בבא מציעא (עז) אבל אינו דומה הבא טעון, לבא ריקן. עושה מלאכה, ליושב ובטל. אמר רבא, האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים לעבידתא בפלגותא דיומא. אי אית ליה עבידתא דניחא מינה. אי נמי דכוותה, מפקיד להו. דקשה מינה לא מפקיד להו ונותן להם שכרם משלם. ואקשינן והא אמרת אינו דומה הבא טעון להבא ריקן, עושה מלאכה ליושב בטל? כי קאמר רבא באכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי. וכן הדין לנדון זה. עכ"ל. וא"כ ה"ה לנדון דידן.
יב) וכך פסק מרן בשולחן ערוך (סימן של"ד סעיף ד) וז"ל: מי ששכר מלמד לבנו, וחלה התלמיד, וכו'. אבל אם רגיל בחולי ואין המלמד מכיר בו, כגון שאינו מן העיר, פסידא דבעל הבית, ונותן לו כל שכרו משלם. וברמ"א שם הוסיף וכתב: דכל לומדי תורה יותר נוח להן ללמוד מלילך בטל (טור ס"ו). וכן הוא בשו"ע סי' של"ה סעי' א לענין פועלים. וברמ"א שם הוסיף שהדין כן לגבי מלמד כנ"ל וז"ל: מקום שהוא פסידא דבעל הבית, צריך ליתן לו שכרו משלם ולא כפועל בטל, דאי לא עבדי חלשי. ואפילו יש לו תלמידים אחרים שלומד עמהם, דדבורא לאחד דבור למאה (ב"י בשם הרשב"א ורבי ירוחם נכ"ט ח"ג). ובסמ"ע (שם ס"ק ד) כתב ב' טעמים: א. 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. ב. גם משום דסתם מלמדים רגילים לעסוק במלאכת לימוד הנערים כל היום, ואי לא מיעסקי הו"ל כשינוי וחלשי דומיא דפועל (אוכלסא דמחוזא) עכ"ל.
יג) זאת ועוד יש להוסיף מה שכתב בספר מנחת צבי (סי' א אות ה) שה"ה עם סיבת הפועל שרוצה לעבוד כי יש לו הרבה חובות או כל סיבה אחרת, ג"כ יקבל שכר מלא, דמה לנו עם הסיבה היא שקשה לו קושי הגוף כמו אוכלסא דמחוזא או שהסיבה היא החובות. ע"ש והסכימו בספר משפט הפועלים (פרק יג הערה טו).
ולכן בנ"ד המלמד אשר רובצים עליו חובות גדולים ושעבוד המשכנתא ודאי שיחשב לאוכלסא דמחוזא.
הלנת שכר מחייבת קנסות
יד) באשר לטענת המלמד ששכרו הולן ע"י המנהל ולא רצה לשלם לו ועתה עברו כששה חודשים שלא שולם לו שכרו וכן דמי הפיצויים שהיה חייב לשלם לו כבר כחודש מפיטוריו כלומר כבר במשכורת העוקבת, ולא עשה כן, הרי שיצטרך לשלם על הסך שחייב לו תוספת שכר של 20% כמחויב ע"פ מנהג המדינה.
טו) הלנת שכר ע"פ ההלכה כתב מרן בשולחן ערוך (סימן של"ט סעיף א) מצוה לתת שכר שכיר בזמנו, ואם אחרו עובר בלאו, אחד שכר אדם או בהמה או כלים, אבל על שכר קרקע יש מי שאומר שאינו עובר.
עוד כתב בשולחן ערוך (שם סעי' ב): הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו, ועובר בחמשה לאוין ועשה. עי' סמ"ע (ס"ק ד).
טעם למצות ביומו תתן שכרו
טז) כתב הרמב"ן (דברים כד טו) דברים נוראים ז"ל: ושלא תבוא עליו השמש, כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא – כרובי הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו. ילמד אותנו בכאן, כי מה שאמר בתורה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, הכונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד, הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה. עכ"ל.
וכן כתב בספר החינוך (מצוה רל) וז"ל: משרשי המצוה, לפי שהשם ברוך הוא חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באיחור המזונות יאבד הגוף, ועל כן ציונו לתת שכר שכיר כי אליו הוא נושא את נפשו להתפרנס בו, ולפי הנראה על כן שם גבול זמנו יום אחד ולא יותר כי דרך בני אדם להתענות יום אחד לפעמים, ובפירוש הודיע הכתוב טעם הדבר באמרו (שם, שם טו) ואליו הוא נושא את נפשו.
יז) וכאן גם המקום לציין ולהביא חומר הענין של הלנת שכר שכיר מלבד האיסורין הנזכרים מה שמצינו שכתב בזוהר הקדוש (פרשת קדושים) להחמיר בזה מאד, בעונש הלנת שכר לא רק בפועל עני אלא אפילו בפועל עשיר הקדוש ברוך הוא ממעט ימים וממעט נפשו מעולם הבא, ואפילו השכיר אומר לבעל הבית ישאר שכרי בידך, רב המנונא מיאן לקבל שזהו כאילו מפקיר נפשו.
שינוי סוג עבודה מקלה לקשה
יח) בהתייחס לטענת המלמד שהמנהל לאחר שסגר עמו על סוג עבודה מסוימת על כיתה מסוימת קלה ואח"כ היה נותן לו ללמד כיתות אחרות קשות יותר ואף הרבה פעמים היה נוהג לחבר למלמד ב' כיתות יחד ללמדם ולחנכם, אין ספק שהדבר יותר קשה ובכ"ז לא שילם לו תוספת שכר על כך ולכן עתה תובע הוא על תוספת שכר על כך.
לענ"ד יש לתת לכך מקור ממה שאמור בתוספתא (בבא מציעא פ"ז ה"ג) השוכר את הפועל לחרוש, לא יאמר לו בא ונכש (אף דניכוש קל יותר). א"כ כ"ש בנותן לו עבודה קשה יותר שאינו יכול לדרוש ממנו לעשות כן ומה שעשה כן היה מחמת כסיפותא ומורא המנהל עליו אבל ודאי שלא היתה על כך מחילה.
וכן יש ללמוד זה ממה שכתב ברמ"א (סי' שלה סעי' א) וז"ל: ואין בעל הבית יכול ליתן לו נער אחר ללמוד עמו (תשובת רמב"ן סימן א'). ויש אומרים דיוכל ליתן נער אחר המבין וחריף כראשון, אבל לא קשה ממנו (מרדכי פרק האומנין), וכן נראה לי להורות.
ובסמ"ע (שם ס"ק ה) ביאר הענין ע"פ דברי מוהר"ם (במרדכי), שכתב וז"ל: דלימוד החכמה אינו כשאר מלאכה לומר לו צא והשכר עצמך למלאכה אחרת, כי יש תלמיד מבין וקל בלימודו ויש תלמיד טורח בלימודו, עכ"ל. ובסמ"ע כתב עליו, ונראה דס"ל דתלמיד זה אף שהוא חריף כראשון או יותר, לא חלקו בזה מאחר שעל הרוב אין דעות התלמידים שוים, גם יש כמה עניינים שדעת המלמד נוחה בנער אחד מחבירו אף שאינו מענין הלימוד, משא"כ הי"א שחולקין וס"ל שהכל תלוי בענין הלימוד דלכך שכרהו מתחילה.
תביעת החזר על הוצאות משפט בגין תובענה זאת
יט) וזאת משום שהנתבע המנהל לא הסכים לשלם לתובע כלל אף דברים בסיסים כשנדרש ע"י התובע והתחמק ממנו ולכן הוצרך התובע להוציא הוצאות כגון, טוען רבני, פתיחת תיק בבית הדין וכדו'. שיש לשקול לחייב את הנתבע בכך וזה ניתן ללמוד ממה שכתבו התומים והנתיבות המשפט (סי' יד ס"ק ד) בתובע שהלך בתמימות וסבר שהדין עמו והנתבע מסרב שחייב להחזיר לו כל הוצאותיו ומשום דלא היה לו לגרום היזק שלא לירד לדין וא"כ ה"ה בנ"ד שדבר פשוט שהיה צריך לשלם לו לפחות דברים בסיסים ע"פ ההלכה והחוק.
הכרעה לדינא
- יש על בעלי הת"ת הנתבעים לשלם סך הרשום בכתב התביעה והוא ע"פ ההלכה ועל פי הדין הנהוג בין יחסי עובד ומעביד. ועל דעת כן ירד המלמד לעבודה זו.
- יש לשלם למלמד עד לחודש במאי בשנה העוקבת דהיינו שנת 2024 אלא אם כן המלמד ימצא עבודה אחרת או לחלופין שהנתבעים יחזירו את המלמד ללמד בת"ת כבראשונה.
- תשלום על החודשים שלא עובד בעצם בת"ת ויושב בטל בביתו הינו תשלום מלא ולא כפועל בטל שהיינו רק כחצי מהסכום.
- על הנתבעים לשלם פיצויי פטורין כחוק.
- יש מקום לחייב את הנתבעים גם בהוצאות משפט הואיל וביה"ד ישתכנע שלא היה סיבה לגרור ענין זה לבי"ד.