מנקת תינוק מעל כ"ד חודשים שהפסיקה ורוצה לחזור ולהניק
אודות שאלתו בזוג שומרי תומ"צ שלצערנו פרודים, ובין ילדיהם ילדה קטנה מעל גיל שנתיים שעדיין יונקת, ילדה זו מעת לידתה עברה כמה ניתוחים ברגליה, ועדין צריכה לעבור בהמשך. ועד היום התינוקת עדיין יונקת.
מחמת כח 'הסדרי הראיה', היא הלכה לאביה במהלך החגים ליותר משלושה ימים בהם לא ינקה. כעת חזרה לאמא ומאד רוצה לינק, והאמא שלא ידעה את ההלכה שאסור להניק המשיכה להניקה.
התינוקת כאמור סבלה מכמה ניתוחים ברגליה, והאמא מעידה שמה שעזר לתינוקת מאד היתה ההנקה, וגם כעת עם כל המצב של הפירוד וכו', והפסקת היניקה כאחת, חוששת האם להשפעה הנפשית והגופנית על התינוקת, האם מותר לה להמשיך להניקה.
ושאלת כב' אם יש מקום להקל בכך ואע"פ שמרן השו"ע פסק מרן בשו"ע (יו"ד סימן פ"א סעי' ז) שרק במקום סכנה מותר להחזירה לינק, והש"ך שם (ס"ק כא) כתב שרק במקום סכנה מותר לחזור ולהניק, אך מאידך הרב כה"ח ציין לדברי הבל"י שגם בחולי שאין בו סכנה יש להקל וכפי שהורו האחרונים ע' בילקוט יוסף (סי' זה סל"ה) להקל גם בחולי שאין בו סכנה.
והאם בנידון זה ניתן להקל לה שתמשיך להניקה עד שתיגמל מעצמה?
תשובה: בנדון שאלתנו ככל והאֶם עדיין רואה כי יש צורך גדול בדבר להמשיך להניק את הילדה יכולה להקל בדבר ולהמשיך בהנקתה לסמוך על דברי הערוך השלחן, אבל כן מן הראוי שתשתדל לנסות להפסיק מלהניק, בהיות ולדעת מרן השו"ע ודעימיה אין מקום להקל בכך אלא רק במקום סכנה.
מקורות: פסק מרן השו"ע חיו"ד (סימן פא סעיף ז) וז"ל: חלב אשה, מותר, והוא שפירש כגון שחלבתו לתוך כלי (או לתוך היד) (ב"י). אבל גדול היונק משדי אשה, כיונק שרץ (אפילו חולבת לתוך פיו), ומכין אותו מכת מרדות (פי' על שמרד בדברי סופרים). ותינוק יונק עד סוף ד' שנים לבריא, וה' לחולה אם לא פירש. אבל אם פירש, שגמלוהו שלשה ימים מעת לעת אחר כ"ד חדש, לא יחזירוהו. והוא שפירש מתוך בוריו, אבל אם לא פירש אלא מתוך חולי שאינו יכול לינק, ופירש, יכולים להחזירו. ואם יש סכנה, מחזירים אפילו אחר כמה ימים. ובתוך כ"ד חדש, אפי' פירש מתוך בוריו חדש או יותר, מותר לחזור ולינק עד סוף כ"ד חדש. ע"כ ומוכח שתינוק שהוא גדול בגיל שנתיים ופרש מאימו שלשה ימים אין מקום להקל לחזור ולינק להקל רק במקום סכנה.
והנה בדין זה ע' מה שדן בכך מרן זיע"א בשו"ת יביע אומר (ח"ה חיו"ד סי' יא אות ד) בדין איסור דרבנן למיספי לקטן פחות מגיל חינוך שמוכח מהראנ"ח (סי' קיב) להקל בכך בתינוק חולה שאין בו סכנה שפירש מאימו מותר להחזירו וגם הרמב"ם מודה בכך, וכפי שכתב הכנה"ג יו"ד (סימן פא הגב"י אות נה) לדחות דברי הש"ך, שאף לפמ"ש באו"ח (סימן שמג) שאסור למספי ליה בידים אפילו איסורים דרבנן, אפשר דהני מילי לבריא אבל לחולה שפיר דמי, והוסיף לפמ"ש בתשו' הרשב"א (סימן צב) הנ"ל, דה"ט שאם נגמל אין להחזירו, משום שלא הותר להאכילו איסור דרבנן בידים אלא לצרכו של התינוק, משא"כ הכא דהוי שלא לצורך, ומוכח דבחולה אפילו אין בו סכנה כיון דהוי לצורך התינוק שרי. וכ' הריב"ש בסי' שצד דסמכינן על הרשב"א בשעה"ד, ותינוק חולה לא גרע מנידון הריב"ש. ואף להרמב"ם שאוסר למספי בידים איסורים דרבנן י"ל דהיינו דוקא בתינוק שהגיע לחינוך וכו'. ע"ש. וכ"ה להלכה בס' בית לחם יהודה (סי' פא ס"ק יח).
אלא שדחה מרן זיע"א סברא זאת בהיות ומסתמות לשון מרן השו"ע שכתב להתיר להחזירו 'כשיש סכנה'. ופלפל בזה, וצידד ליישב ע״פ מי שכתב, שאם יש בו סכנה חוזר לגמרי לינוק וממשיך בזה גם לאחר שהבריא, משא״כ כשאין בו סכנה אינו חוזר לינוק אלא עד שיעבור החולי, ולכן כתב מרן 'שיש בו סכנה'.
אך למרות זאת דחה ביביע אומר שם מכל וכל לחילוק זה, וכדמוכח מהפוסקים. והסיק: כי לכן יפה פסק הש״ך להחמיר בזה כשאין בו סכנה, ושכן פסקו הפר״ח והכרתי ופלתי ושאר אחרונים. אלא שסיים שם, כי אין הכי נמי אם אי אפשר בשום אופן אלא ע״י יניקה יש להתיר גם לחולה שאין בו סכנה, וכ״ש כשיש סכנת אבר, ושפיר סמכינן בהא על הכנה״ג ובל״י הנ״ל. וכמ״ש הגרי״ח בבן איש חי (ש״ב פר׳ אמור אות יא), שיש לסמוך על המקילין בחולה שאין בו סכנה, אם יש צורך הרבה בזה, כיון שהוא איסור דרבנן. ע״ש. וי״ל שאף מרן מודה לזה, ורק דמסתמא יכולים לספק לחולה שאב״ס חלב אשה שפירש, אבל היכא דלא סגי בלא״ה שפיר דמי להקל. וע״ע בסוף התשובה ביביע אומר שם (אות ט) שכתב כי מדברי הרשב״א מוכח שאין דעת הרמב״ם להתיר כלל בלא הגיע לחינוך, וכמ״ש בשו״ת שמחת יהודה (סי׳ יג). ודלא כמהראנ״ח וסיעתו הנ״ל. ע״ש. וראה גם בשו״ת עטרת פז (ח״א כרך ב – יו״ד סי׳ ב ד״ה ויש להוסיף ולומר). ע״ש. וע"ש שהביא להגאון ר"י בלאזער בשו"ת פרי יצחק ח"א (סס"י יא) ד"ה גם הנה, שלכאורה יש ללמוד מדברי הרשב"א הנ"ל, דבעיקר שיטתו בהא דס"ל דספינן ליה לקטן איסור דרבנן כל שהוא לצורכו של קטן, הך לצורך, הוא רק בדלא אפשר בהיתר. אבל היכא דאפשר בשל היתר לא מקרי צורך הקטן כלל, וכמש"כ הרשב"א גבי יונק תינוק דכיון דיותר מכאן א"צ להנקה לא ספינן ליה איסורין דרבנן בכדי, ובע"כ דהיינו משום דאפשר להתפרנס במאכלים אחרים הווי הנקה שלא לצורכו של תינוק. ולפ"ז כל היכי דאיכא היתר לא ספינן ליה איסורא דרבנן כנ"ל. והנה ע"פ הנחה זו יהיה מיושב באמת הרבה קושיות מהאחרונים ממה שהקשו על הרשב"א. אולם צע"ג ממש"כ הרשב"א בחי' פרק חרש שם ז"ל: ומ"מ נ"ל דאנן דקיי"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו מביאין לו חלב נכרית, ואפילו במקום דאיכא בת ישראל משום דחלב נכרית ליותר אין בו אלא איסורא דרבנן, ולמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו, באיסורין של דבריהם נותנין לו בידים כמש"כ למעלה. עכ"ל. ע"ש. ועכ"פ מתבאר מדבריו דספינן ליה לקטן איסור דרבנן לצורכו של קטן, אף היכא דאיכא של היתר לפנינו, וכמו שכתב בהדיא "מביאין לו חלב נכרית ואפילו במקום דאיכא בת ישראל" וכנ"ל, ולכאורה צע"ג, עכ"ל של הפרי יצחק.
ומדבריו אלו עולה ומתבאר, דמפרש בדעת הרשב"א דלא ס"ל להתיר למספי איסור דרבנן לקטן בידים, רק היכא דלא אפשר בהיתר. אבל לעולם היכא דאפשר בשל היתר, גם הרשב"א מודה דאסור למספי לקטן בידים אפילו איסורא דרבנן. וע"ע עוד בדברי החק״ל היביע אומר שם (עמש״כ בת״ה סוף אות ד). ובעיקר דין זה לענין מעשה עיין נמי בהליכות עולם (ח״ו עמ׳ רכט).
ולכן לדינא העלה הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף (איסור והיתר ח״ב עמ׳ קלח) שאם לאחר גיל של עשרים וארבע חודש פירשמלינק שלשה ימים מעת לעת, אסור לו לחזור ולינק, אלא אם כן יגיע לידי סכנה שאז מותר להחזירו לינק. ויש מתירים להחזירו לינק, אף אם חלה בחולי שאין בו סכנה. ויש מחמירים אם אין בו סכנה. וכשיש צורך בדבר יכולים לסמוך על המקילים. ונראה שזהו דוקא באופן שאפשר לחלוב לבקבוק ולהשקותו, אבל באופן שאי אפשר לעשות כן, אפילו כשאין בו סכנה יכול לחזור ולינק, וכל שכן אם יש סכנת אבר. אולם לאחר שעבר החולי או הסכנה, אסור לו להמשיך לינק. ע"כ.
והנה בנידון דידן בפשטות יוצא שמן הראוי שהאם תמנע מלחזור ולהניק בתה לחוש לדברי מרן השו"ע ודעימיה שרק במקום סכנה ניתן להקל, ומה גם שהמקילים לא הקלו אלא רק מחמת שהאם הפסיקה את ההנקה מחמת חולי של הילד או הילדה, וכאן האם הפסיקה את ההנקה מסיבה אחרת של הסדרי שהות של הקטינה שלא שהתה עימה ובכהאי גוונא מן יימר לן דשרי לאֶם לחזור ולהניקה.
אלא שמצאתי דבר חדש שכתב בעל הערוך השלחן בדין זה חידוש וז"ל (שם סעיף לג): ואם פירשוהו לאחר שתי שנים והיינו שלא ינק ג' ימים מעת לעת לא יחזירוהו עוד דכיון שיש איסור דרבנן לינק מן הדד כמ"ש אין ליתן לו בידים אחר שהפסיק ממנה ג' ימים מעת לעת אחר שתי שנים שהוא זמן ההנקה, ודווקא כשפירשוהו כדי לגמלו שהיה בריא ופירשוהו לגמלו מן הדד אבל אם לא פירשוהו להיגמל אלא מצד סיבת חולי שאינו יכול לינק יכולים להחזירו כשיבריא ויוכל לינק עד ד' וה' שנים "דכיון שפירש מצד איזה סיבה לא נחשב עדיין כפירש". עכת"ד.
ומוכח דבריו שלא רק אם האֶם פירשה מהתינוק מחמת סיבת חולי (למקילין) מותר לה לחזור ולהניק אלא גם אם ישנה סיבה אחרת לא נחשב כפירש. ובנידון דידן שההפרשה הייתה מחמת סיבה של ניתוק הילדה מאמה אם כן שחזרה אל חיק אימה יהיה מותר לה לחוזר ולהניק לדברי הערוך השלחן.
ובאמת שראיתי שרבות דברו על חידושו של הערוך השלחן וכתבו להשיג עליו מניין המציא דין זה ע' בשו"ת חיי הלוי (ח"ח סי' לב אות ל), שו"ת ישרי לב ח"ג (סי' ג) שאף הוכיח מדברי המנחת יעקב (כלל סה אות ט) דלא כערוך השלחן. אך מאידך מצאתי שהביאו ראיה לדברי הערוך השלחן, מהרב בחיי אדם (כלל סו דין יג) כתב הטעם בזה כיון שלא פירש מדעת להפרישו. ע״ש. וכן מבואר יוצא ממ״ש בהגהות מימוניות (פרק ג מהלכות מאכלות אסורות אות ד) דפירש מחמת בוריו אין מחזירין אותו, היינו שא״צ לינק, אלא מעצמו פירש וקץ בחלב. ע״ש. ע' בשו"ת מחקרי ארץ (חלק ד סי' לז).
ולפ״ז בנידון שאלתנו שלא פירשה התינוקת מדעתה אין איסור בדבר. ושוב ראיתי בשו"ת עמק התשובה לגאון הרב יחזקאל ראטה (חלק ח חיו"ד סי' עו) ששידד עמקים בשאלה זו וצירף כמה צירופים ואף עמד לחזק דברי ערוך השלחן ודחה את המשיבים מהמנחת יעקב הנ"ל, והביא שגם אביו האדמו"ר הורה להקל בדבר, אלא שסיים שנכון הוא לשדל את האימא בדברי ריצוי להפסיק הנקתה, דממה נפשך אם תסכים דעתה לזה הרי אין בזה שאלה, ואם בכל זאת עוד תהיה עומדת על דעתה לשא להפסיק מלהניק, הרי זה הוכחה גדולה שההנקה הוא לה לצורך גדול ורק פירשה אותו קצת ממנה מחמת סיבה הכרחי אשר הדין בזה שלא נקרא פירש לגמרי. ע"כ.
