שאלה: מקום שזכו להקים מסגרת "כולל שבת" לאברכים ובחורי ישיבות, במטרה לדרבן ולחזק את לימוד התורה ביום הקדוש. כדי ליצור תמריץ, הענקתם ללומדים מלגת עידוד כספית וכמה אברכים ובחורים חוששים להגיע לתוכנית, בשל החשש ההלכתי מאיסור קבלת "שכר שבת". האם יש לחשוש לכך?
תשובה: הנה כידוע שהאריכו בכך אחרוני זמנינו בדברי מרן השו"ע בדין שכר שבת במקום מצוה ע' ילקוט יוסף (שבת כרך ב סי' שו, ימים נוראים ע' קיב והלאה) שלכאורה מצינו בזה סתירה בדעת מרן השלחן ערוך, שבסימן תקפה סעיף ה׳ כתב, שהנוטל שכר לתקוע בשופר בראש השנה או כדי להתפלל, או לתרגם, בשבתות וימים טובים, אינו רואה סימן ברכה מאותו שכר. וכתב בבית יוסף שם שכן משמע ממה שאמרו בפסחים (נד.) אין בו סימן ברכה הא איסורא ליכא. ואילו בסימן שו סעיף ה׳ כתב, שאסור לשכור חזנים להתפלל בשבת ויש מי שמתיר. ולפי מאי דקיימא לן דסתם ויש הלכה כסתם, נמצא לכאורה שלדעת מרן יש בדבר איסור שכר שבת. ובפשטות צ״ל שמרן חזר בו בסימן תקפו ממה שכתב בסימן שו בלשון איסור. וכן כתב בשו״ת יביע אומר חלק ה׳ (סימן כה אות ה׳) דמרן השלחן ערוך חזר בו בסימן תקפה, ואזלינן בתר בתרא. והביא שם כמה דוגמאות שמרן חזר בו בשלחן ערוך.
ובהליכות עולם (ח"ג ע' קסז) כתב בדבר חזנים ודרשנים בשבתות וימים טובים, או משגיחי כשרות בבתי מלון ומסעדות פה בארץ ישראל, שעוסקים בהשגחת הכשרות רק בשבתות ובימים טובים, אם מותר להם לקבל שכר שבת או לא. בשו"ת יביע אומר חלק ה (חאו"ח סימן כה) נשאלתי בזה והשבתי בס"ד שיש להתיר לחזנים ודרשנים ליטול שכר על מה שמתפללים ודורשים מדי שבת בשבתו, ואין בזה שום איסור משום שכר שבת, ונודע מ"ש בתשו' הרשב"א ח"א (סי' תרצא), וח"ג (סי' תלט), שיותר ראוי ליקח שליח צבור בשכר מאשר ליקח בנדבה, שבמקום שלוקח שכר מן הקהל אין פרץ ואין צוחה, ואין שום אחד שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו לעבור לפני התיבה להתפלל, ואילו היה הדבר בנדבה הרשות נתונה לכל, וכו', וגם הש"צ נזהר עי"ז בתפלתו כי שכור הוא להם. והחולק משוה לכל הקהלות כטועים, שבכל מקום שוכרים ש"צ וכו'. עכת"ד. (וכ"ה בב"י ובש"ע סי' נג סכ"ב). וע"ע בשו"ת שמו משה (ס"ס ה). ע"ש. ולכן בודאי שהוא צורך מצוה, ומותר להם לקבל שכר שבת. וגם משגיחי הכשרות שבבתי מלון ומסעדות מותר להם לקבל שכר שבת, שהוא ג"כ צורך מצוה, להציל רבים ממכשול ועון. (ואע"פ שלפ"ד המטה יהודה (סי' תקפה) שלא התירו אלא לצורך צבור, ולא ליחידים, יש לדון בדין משגיחי הכשרות, מ"מ מכל דברי שאר פוסקים נראה להתיר בכל אופן. וכ"כ בפשיטות בשו"ת מעט מים (סי' טז). ודחה בשתי ידים סברת המטה יהודה בזה. ע"ש). ומכללן של דברים למדנו גם לתוקעים שופר בראש השנה, וכן לקובעי ישיבות ושיעורים מדי שבת בשבתו, שרשאים לקבל שכר ע"ז, כיון שהוא לצורך מצוה. הנלע"ד כתבתי. והשי"ת יעב"א. עכ"ל מרן בהלי"ע.
ואף שיש מקום לחלק בין דרשן ומגיד שיעור ששם קעביד מצוה לרבים, לבין אברך שלומד לעצמו מ"מ עדיין נחשב דבר מצוה, ע' בספר זכרון הצבי ישראל (ע' יב) שם הובאה תשובתו של רבי איסר זלמן מלצר בנדון שכר רופא בשבת, ובדבריו מבואר טעם ההיתר על פי דברי הגר"ח מוואלזין שבשכר שבת נאסרה המלאכה, ולכן במעשה מצוה אין לומר שהמלאכה נאסרה נפקא מינה לפי זה, במיילדת נכריה שאין לה מצוה על מעשיה, שאין לשלם לה שכר שבת ע"ש.
ממוצא הדברים כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"י סי' רג) להתיר לימוד משניות בשבת בשכר לעילוי נשמת נפטר, על פי חידושו של הגר"ח היות ולא שייך לומר שמחמת שכר שבת יאסר מעשה הלימוד. אמנם יש לאסור זאת משום "ממצוא חפצך" – שלא לכווין לשם כוונת ממון. ודווקא לצורך מצוות שופר וכיוצא בזה התירו, משום שהוא חפצי שמים, אבל בלימוד משניות "אין שום צורך שילמד משניות דווקא עבור שכר". מכל מקום למעשה, סיים שיש להקל בזה על פי מה שכתב בכף החיים (סי' ש"ו ס"ק ל"ז) שטעם ההיתר של שכר שבת עבור מצוה הוא, שלא גזרו באופן זה, ולכן התיר תשלום עבור אמירת תהילים בשבת. וע"ש עוד מבואר בדבריו טעם להיתר משום שעל ידי השכר ילמד יותר טוב ולא יתרשל בלימודו. אמנם ראוי לשלם את השכר בהבלעה ע"י שהתחייבו להוסיף עוד כמה דקות לימוד בכניסת השבת או בצאתה.
וע' בספר בארחות חיים (ספיקנא, סי׳ תקפה ס״ק יג, הובא באלף המגן שם ס״ק כג) כתב בשם ספר מאורי אור, שלא נאמר אינו רואה סימן ברכה אלא על אדם אמיד, אבל הנצרכים, אשר בנפשם יביאו לחמם, אינם צריכים לסימן ברכה, אלא רק להשביע את רעבונם. ובפרט שיש להקל בזה לכתחילה לאברכי כולל לחזק ידם לחזק את התורה בימים אלו שנלחמים לדאבוננו הרשויות בלומדי התורה ומן השמים תבורכו.
