שאלה: האם מותר לרחוץ בתשעת הימים, ואם כן מה הם פרטי הדין בדין זה.

תשובה:

מנהג האשכנזים שאינם רוחצים מראש חודש אב, ואף במים צוננים אסור לרחוץ.

ומנהג הספרדים, לאסור רחיצה רק משבוע שחל בו, ונחלקו הפוסקים אם נאסר רחיצה אף בצוננים או רק בחמין, ודעת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל להתיר בצונן.

ובגדר צונן עיין במקורות.

מקורות:

כתבו הראשונים שאיסור רחיצה בימים אלו אינו אלא משום מנהג ולא מדינא  ונחלקו הראשונים במנהג זה אם הוא משבוע שחל בו וכן סברו הרמב"ם (פ"ה מתעניות ה"ו) והרב מגיד (שם), והרמב"ן, והר"ן (ט: מדפי הרי"ף ד"ה מותר) ויש שסברו שהוא מר"ח, טור בשם האבי עזרי, הגהות אשרי (פ"ד אות לב), מרדכי (תענית תרל"ט), תרומת הדשן (סימן קנ), ומהרי"ל (ס' טו) וכן כתב הב"ח בשם המנהגים ומנהגי דורא והמהרש"ל (ס' צב).

עוד נחלקו בראשונים אם אסרו רחיצה רק בחמין או גם בצונן – בתרומת הדשן כתב שמהרמב"ם משמע שאסרו דווקא בחמין (שכתב מרחץ) וכן למד השולחן גבוה (אות יג, הובא בכף החיים אות קפו)  בדעת הרמב"ן, ובר"ן שכתב שמותר אף בחמין עד ערב תשעה באב, והצנועין נהגו לאסור, אך מהמרדכי והאור זרוע משמע שאסרו אף בצונן, אלא שראה שנהגו להקל, ופסק בתרומת הדשן שהמחמיר תבא העליו הברכה. וכן משמע מהמהרי"ל שהתיר דווקא בשבת ידיו ורגליו בצונן, ובשאר השבוע אסר.

בש"ע הביא י"א שנהגו מר"ח וי"א שנהגו משבוע שחל בו. וברמ"א כתב שנוהגין שלא לרחוץ אפ' בצונן מר"ח.

ובמנהג הספרדים הביא בכף החיים (אות קפו) בשם השולחן גבוה, שפסק כדעות הראשונים שמותר בחמין עד שבוע שחל בו ובצונן מותר אף בערב תשעה באב וכן העיד שנהגו בסלוניקי לרחוץ בנהר אפ' בערב תשעה באב, ופסק בכף החיים, שדבר זה תלוי במנהגים וכל מקום יעשה כמנהגו. וכ"כ במטה יהודה (דין טז) להתיר בחמין עד שבוע שחל בו ובצונן עד הצום. וכ"כ בחזון עובדיה (עמ' רלח) והביא בשם הרוח חיים (אות ז) שכן המנהג. וכ"כ באור לציון (ח"ג פכ"ז אות ה) שבני ספרד נהגו רק משבוע שחל בו, אך לעניין רחיצה בשבוע זה, אסר אף בצונן, שכן משמע בש"ע, ששינה מלשון הרמב"ם שכתב שלא לרחוץ במרחץ, ובש"ע כתב לא לרחוץ סתם, ומשמע שהוא בין בחמין ובין בצונן. מאידך בבן איש חי (ש"ר דברים אות טז) כתב, שנהגו שלא לרחוץ אף בצונן מר"ח אב.

ומשיטות המתירים עולה שאף לרחוץ בברכה או בים מותר גם בשבוע שחל בו, ומצד חשש סכנה בימים אלו כתב באור לציון (ח"ג פכ"ה אות ה) שאין לחוש, שכן בש"ע (סעיף יח)  החמיר רק שלא יכו התלמידים, ולא ילך בצידי דרכים משום קטב מררי בימים אלו, אך בברכה ובים לא ראינו שחשש, וכן הוכיח מהפוסקים הנ"ל שהיו רוחצים בים ולא חששו. אבל בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן רסג) כתב שאף שמותר ללכת לים יכנס עד מקום שהמים מגיעים לגבוה שלו, וכתב שכן משמע במקור חיים (לחוות יאיר סימן תקנ"א סע' ד). וכן דעת הגר"ש וואזנר (קובץ מבית הלוי חי"ג עמ' כב). והגרי"ש אלישיב (אשרי איש חאו"ח ח"ג פס"ח סכ"א).

אמנם בשדי חמד (ח"ה פאת השדה מע' בין המצרים ס' א אות י) כתב שראוי להימנע מלטייל מי"ז בתמוז. וכ"כ בשבט הלוי (ח"י ס' כו) שראוי למעט קצת בימים אלו מטיולים כדי שיעשה שינוי בשביל אבלות של ימים אלו. וכן הגר"י קנייבסקי (אורחות רבינו ח"ב עמ' קכט) מנע מילדיו לנסוע לים מי"ז בתמוז, משום סכנה. וכן כתב בספר תורת המועדים (קולדצקי עמ' ג אות יב) בשם הגרח"ק, שיש למעט גם משום אבלות, וכתב עוד שמה שנהגו העולם לומר שתלוי אם היה לפני כן בים אין לו שחר. ומ"מ לצורך רפואה יש להקל וכן עשה החזו"א שהיה מטייל בים.

ומים צוננים שהתירו – כתב באור לציון (שם) שאם קשה לו לרחוץ בהם יכול להפיג צינונם אם מעט מים חמים. ובחזון עובדיה (אבלות ח"ב עמ' קנח) כתב לעניין רחיצת אבל, שיזהר שהמים לא יהיו פושרים מפני שאסור לרחוץ בהם, וגדר מים פושרים הוא כעין חמימות הרוק, ואם הוא חם מהשמש אינו אלא חמי חמה. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (אשרי איש חאו"ח ח"ג פס"ט סמ"ג) שמים חמים זה הוא מים שגופו נהנה מהם.

ואם מותר מים צוננים עם סבון – במשנה ברורה (ס"ק צ"ו) כתב, שלדעת המקילים בחפיפת הראש בערב שבת אינו מותר עם סבון ומקורו הוא מהלבוש והמג"א (ס"ק מ"א). וכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ז ס' עז אות ב) שה"ה שאסור בסבון במקום שהתירו בצוננים[1].

אמנם דעת החזו"א (הערות הגרח"ק קרא לי מועד הע' יט) שבאופן שמותר להתרחץ מותר אף עם סבון, והוכיח דבריו מלשון הלקט יושר (עמ' 109) שהתירו בע"ש במים שקורין לוג (סבון) וכ"ה בתשובת המהרי"ל שכתב שהתירו בלוגא צוננת. וכ"כ באור לציון (ח"ג פכ"ז אות ג). וכתבו האחרונים (שבט הללוי ח"ח ס' קכז) והגרשז"א הליכות שלמה אב פי"ד סי"י והערה כז הגרי"ש אלישיב אשרי איש ח"ג חאו"ח פס"ט סל"ו) לעניין העברת זיעה למתירים שאם צריך יעשה אף בסבון.

הרב ינון קצב ראש כולל לרבנות בכולל דעת שלמה, ודמו"ץ בקהילת בני הישיבות בני ברק

[1] א.ה. ועצם האיסור בסבון נראה שאינו משום רחיצה של תענוג, שהרי אינו מוסיף עונג, ואולי נהגו לשנות במה שאינו הכרח גמור, וסבון הוא תוספת ניכוי.