איחור מצוות פדיון הבן
אודות שאלתו אם ניתן לדחות מצוות פדיון הבן בכמה ימים בשעת הדחק, כמו בנידון שאלתכם שהפדיון בליל לא' אחר צאת הכוכבים חל בליל חמישי לאחר השעה אחד עשרה בלילה (כפי אופק צרפת), ולמחרת ביום שישי קשה לקבץ את כל בני המשפחה, ומשכך ישנו חשש של פגיעה בשאר בני המשפחה שלא יהיו נוכחים בשעת הפדיון, ולכן השאלה היא אם ניתן לדחות את הפדיון ליום ראשון שאז הוא יום לג' לפדיון הבן ובו יהיו נוכחים רבים בקיום המצווה ברוב עם?
תשובה: יש לעשות ככל שניתן שלא לדחות את מצוות פדיון הבן בזמנו גם אם לא יהיה צבור גדול ומ"מ אין לגרום מחלקות בדבר
מקורות: הנה בשאלה זו נשברו בה הרבה קולמוסים אם יש מקום לחוש לשיטות המחמירות וכמו שהרגשתם בשאלתכם שיישנם דעות שיש בכך ביטול מצות עשה, וכמו שהרחיב בכך מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סי' כה) בשם ספר התניא (סי' צח) וז"ל: מאימתי חייב האב בפדיון הבן, מיום שלשים ולמעלה, שנא' ופדויו מבן חדש תפדה, ומכאן ואילך בכל יום ויום עובר בעשה דתפדה. ע"כ. וכ"כ בס' הלבוש (סי' תקנא סעיף יז), וז"ל: יש ליזהר מלברך שהחיינו בבין המצרים וכו', אבל על פדיון הבן יברך ולא יאחר ואפי' בחול כדי שלא יחמיץ המצוה שמיום שלשים ואילך אם יעכב עובר בעשה בכל יום, ע"כ.
מאידך המהרא"י בפסקיו (סי' רלג) כ', שאם חל יום ל"א בשבת, יש לעכב הפדיון עד ליום א', שבכל מתנות כהונה כיו"ב שהן חולים גמורים אין קפידא בשהייתן, וכן שנינו בערכין שאם משהה אינו עובר, אלא שאין להחמיץ שום מצוה, אבל אם משהה כדי לקיימה מן המובחר שפיר דמי. ע"כ. וכן המהרי"ט אלגאזי (ספ"ק דבכורות אות יד) פלפל בזה, ושם סוף ד"ה שוב ראיתי, כתב להוכיח במישור שאינו עובר בעשה אם שהה מלפדות בנו בכורו לאחר ל"א יום, מההיא דשבת (קלב), דאצטריך ב' קראי. וביום השמיני ימול, ובן שמונת ימים, חד למעוטי שביעי, וחד למעוטי תשיעי, דאי מחד הו"א שביעי הוא דלא מטא זמניה אבל משמיני ואילך זמניה הוא. וא"כ בפדיון הבן דלא כתיב אלא ופדויו מבן חדש תפדה, אף לאחר שלשים זמניה הוא, ומנ"ל לומר שאם לא פדאו ביום ל"א עובר, הא ליכא קרא יתירא. עכת"ד. וכן מצאנו בחי' הרש"ש (מנחות סו) שהוכיח כן מההיא (דשבת קלב). וכתב שכן מוכח ממ"ש במנחות שם, מיום הביאכם תספרו, יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור וכו', אלמא דבפדיון הבן דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה, הכוונה שמאז הוכשר לפדותו מתי שירצה, ורק משום זריזין מקדימין למצות מצוה לפדותו ביום ל"א. וכ"כ הרא"ש בריש הל' פדיון בכור ע"פ הדרשא מדכתיב ושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. וכ"ה בטוש"ע (סי' שה סי"א).
וע' בשו"ת להורות נתן (ח״ו סי׳ צ סק״ד) שאף שהוכיח שהחיוב שיפדה החל משנעשה בן חודש, אבל לא שביום החודש עצמו יש חיוב. אולם מן הראוי לעשות את הפדיון מיד ביום השלושים מאחר שמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה (מכילתה בח מס׳ דפסחה פ״ט). אבל איסור זה של החמצת המצוה, אינו איסור חמור, ועל איסור זה אין חזקה גמורה שאין האנשים עוברים, ועל כן כתב רש״י, שבאמירה בעלמא די בלהסיר חזקת הפדיון, ועל הבן לפדות את עצמו. ע"כ. גם במשנה הלכות (שו״ת, ח״ד סי׳ קמב) כתב שאף על פי שאינו עובר על עשה של פדיון בכל יום שאינו פודהו, כמובא בערוך השולחן (יו״ד סי׳ פה סמ״ד) שכן מוכח מהטור והרא״ש. מכל מקום הרי הוא עובר על איסור עשה של אין מחמיצין את המצוות.
היוצא הוא שמעיקר הדין נקטינן שמי שמשהה את מצות פדיון הבן איננו עובר בעשה ודלא כמו שראיתי למחבר אחד שכ' שאם לא פדאו בו ביום עובר בעשה. אך עכ"פ ודאי שיש מצוה מוטלת שלא לעכב את מצות פדיון הבן שהרי אפי' כשלא מלו את הבן והגיע זמן פדיונו נקטינן שמצווה לפדות את הבן וכמסקנת היביע אומר שם. ובפרט בענין פדיון הבן שהוא שמירה על הילד, ופודה נפשו מסטרא אחרא, וכמו שכתוב בהקדמת הזוהר הקדוש (דף יד ע״א): פקודא תליסר למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין, דתרין ממנן נינהו חד דחיין וחד דמותא וקיימין עליה דבר נש, וכד יפרוק בר נש לבריה, מידא דההוא מותא פריק ליה ולא יכיל לשלטאה עליה וכו׳, ועל דא בההוא פורקנא אתקיים דא דחיים ואתחלש ההוא דמות, בפורקנא דא קני ליה חיים כמה דאתמר, וההוא סטרא בישא שבק ליה ולא אחיד ביה. [ובתרגום: מצוה שלש עשרה – לעשות פדיון לבנו לקשור אותו בחיים. ששני ממונים הם, אחד של חיים ואחד של מות, ועומדים על האדם. וכאשר יפדה האדם את בנו, מיד המות ההוא הוא פודה אותו, ולא יכול לשלוט עליו וכו׳. ועל כן בפדיון ההוא מתקיים זה של חיים, ונחלש אותו של המות. בפדיון הזה קונה לו חיים, כמו שנתבאר. ואותו הצד הרע עוזב אותו ולא אוחז בו]. עכ״ל.
וע' להגאון שדי חמד בכללים (מערכת פ כלל לט. ח״ה דף קלא ע״ד) שדן במנהג עירו לעשות הפדיון בערב ביום ל״א סמוך למנחה, וכתב: נראה בעיני דלא שפיר עבדי כלל, כי שהויי מצוה לא משהינן, ומן הדין היה ראוי לעשותו בליל ל״א שהרי לא נאמר בו יום וכו׳. ואחר שניסה ליישב המנהג כתב: באופן שלא נתקררה דעתי ולא מצאתי טעם נכון למנהג, דלכשתמצא לומר דמשום פרסום המצוה צריך לעשות הפדיון ביום מכל מקום יש לעשותו בבוקר כמו מצות מילה. ע״ש. ושוב חזר על המשנה בשדי חמד כללים (מערכת ז כלל ג), וסיים: והזריז הרי זה משובח.
ועכ"פ מה לגבי מה ששאלתם דן בשאלה זו הגאון רבי משה פיינשטיין בשו״ת אגרות משה (יורה דעה ח״ב סימן קיח) שם נשאל אודות פדיון הבן שחל יום ל״א באמצע השבוע ואבי הבן רוצה לדחות ליום ראשון כדי שתהיה סעודה גדולה, אם מותר. והשיב: ודאי אסור לדחותה מזמנה כדי שלא ישהה המצוה כדאיתא בסימן ש״ה סעיף י״א, ואף שבאמצע השבוע לא יבואו אנשים הרבה להסעודה אין לשהות המצוה בשביל שתהא הסעודה יותר גדולה. ועיין ביבמות דף ל״ט דשהויי מצוה לא משהינן אף מחליצה ליבום אף שחליצה במקום יבום לאו מצוה היא. ואף דהתם הוא רק נגד ספק יבום, מכל מקום ודאי גם ספק יבום יש להעדיף ממעלת סעודה גדולה ביותר. ולכן יש לעשות הפדיון בזמנה אף שתהיה הסעודה קטנה. ע״ש. הנה מבואר כי ראוי להקדים הפדיון בהגיע עתו ולא יאחרנו אפילו לצורך ברוב עם או לצורך אחר.
וע' בשו"ת שואל ומשיב ח"ח סי' ק"כ. שדן בנדון אם רצונו של אבי אבי הבן לדחות את הפדיון משום הקרואים והמוזמנים ודאי שאין לאבי הבן לשמוע בקולו, ומחובתו לעשות הפדיון בזמנו שאין לעבור על דברי ש״ע משום כבוד אב שאינו נוגע לו, ואף אם אינו מצות עשה, ואם רצונו של האב לדחות הפדיון משום שאינו יכול להגיע, בזה יש צד שיכול לשמוע לו כיון שזה דבר הנוגע לכבוד אביו, ואע״פ שזהו פסק הש״ע ודין תורה לעשות ביום שלשים מ״מ אין זה אלא חומרא ויכול לבטלה במקום כיבוד הורים.
