לכבוד כש"ת הרב דוד יהושע הי"ו
אודות שאלתו במה שהסתפקו חכמי בית המדרש בדיני חציצה, באישה שצריכה לטבול ויש לה תפרים בחניכים (שאינם נמסים), ומצד הרפואה הינה אמורה להסיר את התפרים בתוך שבעה נקיים, אלא שלא מצאה רופא שיסיר לה את התפרים אלא רק לאחר שבעה נקיים, האם מותר לה לטבול ביום השביעי, כי לכא' כל מה שהקל מרן אאמו"ר זצ"ל לטבול בכהאי גוונא, זה רק שיש גם צורך רפואי בתפרים שיישארו בשעת הטבילה בהיות ועדיין לא הגיע הזמן להסירם משא"כ שכבר הגיע הזמן להסירם שאין בכך צורך רפואה, ומה הדין בכהאי גוונא גם בתפרים בולטים בשאר מקומות שבגוף?
תשובה: הנה בדין תפרים שנקטו חלק מהפוסקים לטבול עמהם כפי שכתבנו בעיקר טעמא בילקוט הטהרה (ע' תקז הל' לג-לד) ע"פ מ"ש מרן אאמו"ר זצ"ל בטה"ב (ח"ג ע' סב-סג), זה משום שהם לצורך רפואה ויש לה צער להסירם והוי כמיעוט שאינו מקפיד עליו שאינו חוצץ, וכמ"ש בשו״ת כתב סופר (יו"ד צא) באשה שהדביקו לה רטיה לרפואה לתקופה ויש לה צער גדול להסירה לפני הזמן שהעלה להתיר מתרי טעמי א) דכל שהוא משום רפואה ונתון על מקומו לזמן קצוב בל יסור בנתיים עד זמן הקצוב נכנס בגדר לא קפדי ושאני רטיה שע"ג המכה ואגד וקשקשים שעל השבר שמסירים לפעמים לתקנו ולראות אם כבר עלה רפואה עליו ולכן הוי חציצה. וטעם ב) כיון שא"א להסיר עכשיו רק ע"י כאב גדול מרובה ונאמר לי כי כמעט א"א להסירו רק כשידבק ויתלוש מן העור שבמקומו וכבר הארכנו בביאור שיטות סמ"ק ומרדכי וסה"ת דכל דאיכא צער לשעתו לא מקרי מיעוט המקפיד מעיקר הדין. ע"כ. ואף שבסוף דבריו נקט להחמיר בזה משום שחשש לתשובה מאהבה שהחמיר בזה, מ"מ בשו״ת באר שמואל (רוזנברג סי' סח) הסתמך על תשובת הכתב סופר במקום שהרטיה בבית הסתרים ויש סכנה להסירה שיש לומר שאינו חוצץ כמו הכת"ס שדבריו מסתברים שבמקום שזה לרפואה ויש צער להסירה אין בזה חציצה ושאני רטיה שהדרך להסירה. ע"כ.
וכיוצא בזה כתב בשו״ת דובב מישרים ח״ג (סי׳ מ), באשה שעשו לה ניתוח בחניכיים, והרופאים תפרו את הבשר שהשיניים קבועות בו, ונשארו שם חוטי התפירה, והאשה טבלה עמהם, והורה המורה צדק להקל. וכתב הגאון המחבר, יפה דן ויפה הורה, כיון שאין החציצה אלא בבית הסתרים, ובמיעוטו. וכבר העלה הגאון רעק״א בדרוש וחידוש הנד״מ (דף פו ע״א), שלצורך רפואה הוי כמיעוט שאינו מקפיד ואינו חוצץ. ובבית הסתרים יש לצרף גם שיטת הריטב״א, דהא דבעינן ראוי לביאת מים הוא רק מדרבנן, והוו תרי דרבנן, הילכך יש להורות להקל, שאינו חוצץ.
וע' באגרות משה (חיו"ד סי" צז) שחיזק סברת אחיו הרב מרדכי, שסתימה זמנית אינה חוצצת ושאני טבעת שחוצצת כיון שהיא מקפדת להסיר בשעת לישה שזה דבר שאין לזה זמן קצוב דאפשר שיזדמן לה בכל יום וגם בלילה לכן נחשב בכל עת שהיא מקפדת דאינה יכולה לבטלו על משך זמן, ובין סתימה זמנית כשהקפידא להסיר הוא רק לזמן קצוב דעד זמן ההוא ודאי לא תסלקנו הויא אינה מקפדת עד זמן ההוא ואין חלוק אם זמן ההוא רחוק או קרוב דכיון דהוא זמן ידוע לקפידא אין להחשיבה עתה מקפדת וזהו טעם נכון ולא ניתן לשיעורין וזהו כוונתו לע"ד ואף אם אין כוונתו כן מ"מ הוא טעם נכון. ע"כ.
וכ"כ בשו״ת שו״ת שרגא המאיר חלק ו (סי׳ קסה אות ב) בתפרים שבבית הסתרים שאינם חוצצים על פי דברי רבו הדובב מישרים שבתפרים שבבית הסתרים שכיון שעשויים לרפואה הוי כמיעוט שאינו מקפיד ובצירוף דברי הריטב"א דביאת מים הוי דרבנן, הוי תרי דרבנן, ועוד צירף דברי הכתב סופר הנ"ל שכל שמצטערת ואין דעתה "עתה" להסיר הגם שבדעתה להסיר בעתיד כל שעתה יש לה צער לא מקרי מקפיד.
ושוב בחלק ח (סי' קג אות ב) נשאל הרב שרגא מאיר, בדין אשה שיש לה תפירות בבית הסתרים ונחלקו הרופאים אימתי צריכה להסירם שרופא אחד אומר לאחר שישה ימים ורופא שני אומר לאחר עשרה ימים, והעלה להקל כדברי הרופא השני ושיכולה לטבול בנתיים מאותם טעמים שכתב בח"ו וסיים: וא"כ ה"ה בנ"ד אם יש לה צער להסיר קודם עשרה ימים בודאי אינו מקפיד ואינו חוצץ. ע"כ.
וע' עוד בטה"ב (שם עמ׳ סה) שהביא ראיה שכל שכעת אינה מקפידה להסירו לא הוי חציצה מדברי הרשב״א שהובא בב״י שכתב, "מי שנתחב לה קוץ ונראה לעין אם אינה מקפידה אינו חוצץ", וכאן שיש צער בהסרתן, נחשב מיעוט שאינו מקפיד ואינו חוצץ. ע"כ.
ובנ"ד אף שלא שייך טעמא שהתפרים עשויים לרפואה כי כבר הגיע הזמן להסירם אבל סוף סוף יש לה צער בהסרתן שהרי אינה יכולה להסירם לבד ורק בעוד זמן יהיה אפשר להסירם ע"י רופא לא הוי חציצה ולא דמי לטבעת, וכמ"ש הזכרון יוסף בתשובה (חיו"ד סי' י) שהובא בפת"ש (סי' קצח ס"ק א) דבעינן דוקא שמקפדת לעתים מזומנות כאותה שכתב הט"ז ס"ק כ"ג דטבעת מהודקת באצבע חוצץ משום דמסירתו בשעת לישה דהרי אם מיקלע לה עיסה ללוש כמה פעמים היום או מחר מסירתו אבל אם אינה מקפדת רק פ"א לזמן מרובה לא, ומ"ש בש"ע אפילו אינה מקפדת עליו עתה כו' אין פירושו אלא שמקפדת עליו לבסוף לזמן רחוק "אלא פירושו שאינה מקפדת עתה בשעת טבילה מ"מ מקפדת בימים שקודם ושלאחר הטבילה". עכ"ד. ומבואר דכל היכא שאינה מקפדת להסירו בימים שלפני וכעת אינה יכולה להסירו כיון שקבעו לה תור להסירו מאוחר יותר אינו חוצץ. ואף שי"ל שאם היה כעת רופא בפנינו הייתה מסירה את התפירות מ"מ כיון שכעת אינו מצוי בפנינו חשיב שאינה מקפידה ולא דמי לטבעת שבכל זמן ייתכן ויזדמן לה ללוש בצק שזה דבר מצוי. וכמ"ש בשו"ת חלקת יואב מהדו"ק (חיו"ד סימן ל) שדוקא בטבעת שעל ידה דחוצצת היינו כיון שאפשר שיזדמן לה תיכף עיסה ללוש, משא"כ בדבר שיבוא רק לאחר זמן ומה שיעור וגבול ניתן לה. ע"כ.
ויש לצרף עוד דברי האחרונים שכל שכעת היא חפצה בדבר ורוצה לטבול עימו לא הוי חציצה ושאני חץ ורטיה שאינה חפצה בו כלל גם בשעת טבילה וכמ"ש בחלקת יואב הנ"ל וטבעת חוצצת כיון שיזדמן לה בצק גם בשעת טבילה היא מקפידה להוציאה, ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש״ג (חלק ראשון סי׳ ל) דהיכא דהאשה מקפדת דוקא שיהיה עליה לא חשיב חציצה. והסתמך עליו בשו"ת אב"י ח"ג (סי' קכה) ע"ש. ובטה"ב (ע' קלה-קלו).
העולה מן האמור: באשה שיש לה תפרים שכבר צריכה להסירם ע"פ הרופא והגיע זמן טבילתה אלא שאין בנמצא רופא להסירם אלא רק בעוד יום וכ"ש כמה ימים, אם הם אלו תפרים שנמצאים בבית הסתרים דהוי תרי דרבנן יש להורות לה שתטבול, ורק אם הם תפרים גלויים בהיות וכבר הגיע הזמן להסירם אין לה לטבול בלי להסירם, ואם לא נמצא רופא שתוכל להסירם בתוך שבעה ימים הקרובים תעשה שאלת חכם.
