דחיית פדיון הבן בחוה"מ ובכלל
שאלה:
נשאלתי מאדם אשר אמור בע"ה לפדות את בנו בחוה"מ פסח, ומכיוון שרוצה לעשות אירוע גדול ומכובד והאפשרויות בפסח מוגבלות ויקרות, האם יכול לדחות את הפדיון לאחר הפסח?
תשובה:
לכתחילה יש לעשות המצוה בזמן ולא לדחות כלל, אלא במצבים חריגים, והסיבה הנ"ל אינה מספקת בכדי לדחות. ומכיוון שנפסק להלכה שפודין אף בחוה"מ יתקיים פדיון הבן בזמנו.
הרחבה ומקורות: ראשית נחלקו הראשונים אם מותר לעשות פדיון הבן במועד, אם שייך בזה אין מערבין שמחה בשמחה, עי' תוס' (מו"ק ח: ד"ה מפני) שהסתפק בזה ונראה לו להתיר, וברמ"א ביו"ד (סי' ש"ה סי"א) הביא גם דעה האוסרת וכתב שהעיקר כדעת המתירין, וכן פסק המחבר באו"ח סי' תקמ"ו ס"ד.
הלכה פסוקה היא שזמן פדיון הבן הוא אחר שעברו עליו שלושים יום ויפדנו מיד שלא ישהה המצוה (יו"ד שם), וכדרשת המכילתא עה"פ 'ושמרתם את המצות' (שמות י"ב י"ז) – אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה. ודעת כמה מהפוסקים שבכל יום שאינו פודה עובר בעשה (עי' לבוש או"ח תקנ"א סי"ז, תניא רבתי צ"ח)[1], אמנם רבים חולקים וס"ל שהוא רק דין זריזים מקדימים, וכך משמע כבר בדברי הראשונים, כספר החינוך (שצ"ב) שכתב: 'ואע"פ שאין למצוה זו זמן קבוע דבכל שעתא ושעתא אחר שלושים יום זמנה היא, אעפ"כ חכם לב יקח מצוות ויקדים ויעשה אותן מיד שאפשר לו וחפץ ה' בידו יצלח', וע"ע יראים (סי' ק"מ): 'וטוב לאחר מלהקדים שאם מאחר אינו מפסיד אלא שלא קיים מצוה מן המובחר שמצותו ביום ל', אבל הקדים בתוך ל' אין בנו פדוי' וכו', וע"ע בעה"ש (ש"ה מ"ד) שהוכיח כן מדברי הטור והרא"ש. ויעויין במג"א (רמ"ט סק"ה) שעפ"ז נקט שפדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בערב שבת, בשונה ממילה (ע"ש, וע"ע מש"כ בסי' תקס"ח סק"י), אמנם בנשמת אדם (שבת כלל א') תמה עליו שהרי כל שעתא זמנו הוא וכחינוך הנ"ל[2], וע"כ מסקנתו שוודאי מותר בע"ש (וכן מנהג פשוט כאן ק"ק ווילנא שבערב פסח כשיש פדיון הבן אפי' שלא בזמנו הבכורים אוכלים שם עפ"י הגר"א), וכך פסק המ"ב (רמ"ט סקי"ב). וע"ע מה שהאריך בזה ביבי"ע (ח"א סכ"ז, ח"ו יו"ד סי' כ"ה אות ב', ובמילואים ג').
ולעשות המצוה בזמנה ורק לדחות הסעודה גם אינו פתרון, ויתכן שלא יהיה מוגדר כסעודת מצוה, שטעם הסעודה הוא כדי לפרסם המצוה (עי' תה"ד סי' רס"ט, יש"ש ב"ק פ"ז סי' ל"ז), וזה שייך רק אם הסעודה בסמיכות לפדיון. (עי' ש"ך ביו"ד סי' ש"ה סקי"ב שדן עפ"ז לגבי פדיון בתענית אם לפדותו ביום ולעשות הסעודה בלילה שאחריו, וע"ע בספר חשוקי חמד בכורות מ"ט: שהביא בשם הגריש"א לגבי פדיון בעשרה בטבת שחל ביום שישי שאין מתי לעשות את הסעודה כי בתענית אי אפשר ובליל שבת אין טעם, וע"ש מה שביאר דבריו שאין זמן לעשות הסעודה באופן שיהיה פרסום למצוה). וע"כ בנידון הנ"ל אם יעשה הפדיון בחוה"מ פסח והסעודה אחר החג אין בזה פרסום המצוה ולא יחשב כסעודת מצוה (ואם בכל אופן יתעקש לעשות הסעודה אחר החג, הרי מדובר בימי ספירת העומר שנהוג בו כמה דיני אבילות ומכללם איסור ריקודין ומחולות ושמיעת מוזיקה[3], ולא יוכלו להקל בזה כשאינו סעודת מצוה[4]).
[1] ועי' תשובות והנהגות (א' תרס"א) שר"ל שגם לדעתם אין הכוונה ביטול עשה ממש אלא חסרון בזריזים מקדימין.
[2] כלומר גם אם לא עובר בעשה כל רגע כמילה, מחוייב להזדרז במצוה, וע"כ ימהר ויקיים גם בערב שבת.
[3] בהגדרת מנהג האיסור במוזיקה עי' מנחת יצחק ח"א סי' קי"א, אג"מ יו"ד ב' סי' קל"ז, יחו"ד ח"ו סי' ל"ד, הגרשז"א – הליכות שלמה סה"ע פי"א סי"ד.
[4] ובסעודת מצוה ניתן להקל, עי' יחו"ד שם.
