הכשרת מחבת שטיגן בה איסור: ליבון או הגעלה?
מחבת שטיגן בה איסור דורשת הכשרה בליבון, כלומר חימום עז באש, מכיוון שבלעה את האיסור ישירות דרך האש. עם זאת, השולחן ערוך (סימן קכא סעיף ד) מבחין בין חמץ בפסח, שעבורו די בהגעלה (טבילה במים רותחים), לבין שאר איסורים הדורשים ליבון. הבחנה זו נובעת מהיות חמץ "היתרא בלע" או מכך שבליעת המחבת אינה נחשבת תמיד כבליעה ישירה על ידי האש.
תשובה: כיון שבלע איסורא צריך ללבנו.
הרחבה: כתב הרשב"א (תורת הבית בית ד שער ד) השפוד והאסכלא מלבנן באור דכבולעו כך פולטו ואלו תשמישן ע"י האור הן. ואף על פי שהאסכלא כשצולין על גבה טשין אותה באליה או מושחין פניה בשמן אין רטיבות זה מצילה מהיות האש שולט בה לגמרי ואינו דומה לקומקמוסין ומחמי חמין וליורות דמשקין מרובין. ולפיכך מסתברא לי שאותה מחבת של מתכת שמטגנין בה בשר ודגים בשמן על גבי האש אין לה הכשר אלא בליבון כאסכלא ולא בהגעלה כיורה אלא שפעמים מטגנין בה בשמן מועט ורוב הפעמים שמן שבה כלה וחוזרין ומוסיפין ופעמים שהשמן אינו מהלך על פני כולה והיא בולעת האיסור ממקום שאין השמן צף עליו והויא לה כתשמישה על ידי האש ולפיכך צריכה ליבון כאסכלא. אבל בתוספתא מצאתי היורות מחמי חמין והטוגנין והקומקמוסין מדיחן ברותחין. אלמא מחבת שמטגנין בה כיורה ומחמי חמין. ואפילו כן נראה לי שאין סומכין על התוספתא שאם היה הדבר כן מפני מה חסרו ממנה הטוגנין כשהביאוה בגמרא.
נמצא לדברי הרשב"א שמחבת שמטגנין בה איסור אסורה מטעם שרוב הפעמים השמן שבה כלה, ופעמים שהשמן אינו מהלך ע"פ כולה ולכן בולעת האיסור לכן צריך ליבון. וכ"כ הראבי"ה (סי' תסד) בשם אביו ר' יואל שהחמיר בדבר וכ"כ הרא"ש (פסחים פרק כל הבשר סי' ז) וכתב דהטעם כיון דפעמים נתייבש וה"ל כמאפה תנור ונבלע בתוכו.
אולם הראבי"ה שם דחא דברי אביו דהרי א. לענין חלה אין הבדל בין טיגון לבישול. ב. לא חילקו חכמים בין יורה ליורה. ג. בתוספתא מבו' שמה שמטגנין בשמן מדיחן ברותחין. וכן הרא"ש שם דחא דברי המחמירין כיון דאע"פ שנשרף ונדבק לדופן הקדרה מ"מ לחלוחית משקה יש בתבשיל ולא מיקרי תשמישו ע"י האור. וכתב הטור (יורה דעה סי' קכא סעיף ד) דהמתירים לפי סברתם מקלין גם לעניין שאר איסורין.
והשו"ע (סימן קכא סעיף ד) כתב וז"ל מחבת שמטגנים בה, אף על פי שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה, לענין שאר איסורים צריכה ליבון.
וכתב העו"ש (שם סקי"א) ועל כרחך משום דסבירא ליה דשאני חמץ דהתירא בלע. ולפי זה אפשר לומר דסבירא ליה דאעפ"י דמחבת בלע ע"י אור אפילו הכי סגי בהגעלה כיון דהתירא בלע. אך קשה ממאי דכתב לעיל בסעיף ד' דשפוד ואסכלא וכו', משמע דלא סבירא ליה דחמץ מקרי התירא בלע, וא"כ על כרחך צריך לומר דסבירא ליה דתשמיש המחבת לא נקרא בלוע ע"י אור וכדפרישית. אבל אכתי קשה למה כתב לחלק התם בין חמץ לשאר איסור, הלא בכל איסורין נמי הדין כן דאם לא נבלע ע"י אור מותר בהגעלה וצ"ע. וכן התקשה הפ"ח (קכא סק"ח) ולכן פסק (תנא סקי"א) להצריך ליבון.
אולם החוק יעקב (שם סקל"ח) כתב דטעמו של השו"ע כיון שיש הרבה דעות במחבת דלא הוי כתשמיש ע"י האור וסגי בהגעלה, על כן סומכין עליהם לענין חמץ דיש פוסקים דמקרי היתרא בלע. [ודלא כהע"ש]. וכן מבו' בב"י דבפסח צירף הא דהיתרא בלע וכ"כ הש"ך (סק"ח) והט"ז (קכא סק"ג) וכ"כ הגר"א (קכא סק"ט) ובערך השלחן (תנא סקי"ג) והגר"ז (סעי' לז) וכ"כ החת"ס (חידשיו ליו"ד סק"ו). וא"כ הוי ס"ס שמא חמץ היתרא בלע ושמא הבליעה בטיגון לא חשיב בליעה ע"י האור וכ"כ בחזו"ע (פסח עמ' קלח-קמ).
