12.9.24

652/פד

נכתב ע"י הרב שלמה בארי – אב"ד

ספרים שנזוקו בגשם כשהוצאו ממקומם

מעשה בקבוצה של בנות סמינר שרצו לעשות מסיבת חנוכה באחד הכיתות שהיו במבנה נייד (קרוואנים) וכדי לערוך שולחנות בכיתה, הוציאו את הספרים שהיו מונחים שם על מנת להחזירם לאחר מכן.

אך דא עקא, שלאחר המסיבה שכחו אותם בנות להחזירם וכעבור כמה ימים, ירד גשם שוטף והזיק עשרות ספרים שהיו בחוץ. ועתה אותן בנות ששייך להן הספרים, תובעים את הבנות מהמסיבה בתשלום על הנזק שנגרם לספרים?

נושאים לדיון:

• שכחה נחשבת לפשיעה
• האם שכחה נחשבת לפשיעה רק בשומרים
• מעשה בגוף החפץ שגרם לו להנזק נחשב למזיק בידים
• מסקנא דדינא

שכחה נחשבת לפשיעה

מובא בגמרא בבא מציעא (דף לה ע"א) מעשה בההוא גברא דאפקיד כיפי גביה חבריה, אמר ליה הב לי כיפי, אמר ליה לא ידענא היכא אותבינהו. אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה, "כל לא ידענא, פשיעותא היא", יעו"ש. הרי ששכחה נחשבת לפשיעה.

אולם יש להוכיח מהגמ' בבא קמא (דף כו ע"ב) ששכחה אינה נחשבת לפשיעה, מהא דאמר רבה, היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה וכו'. הכיר בה ושכחה, ועמד ונפלה, לענין נזקין, חייב, לענין ד' דברים פטור, ופרש"י דאע"ג דהכיר בה, הויא שכחה שוגג, ולא פשיעה. הרי ששכחה אינה נחשבת לפשיעה.

האם שכחה נחשבת לפשיעה רק בשומרים

ברם, יש לדון אם בכל אופן אומרים כך או רק בשומר, דהלא מגמ' בבא מציעא הנ"ל לא יהיה ניתן להוכיח שדין זה בכל אופן, כי שם מדובר על שומר. ואדרבא מגמ' ב"ק הנ"ל שנראה להיפך שאין דין שכחה נחשב לפשיעה לא מדובר שם על שומר. ואפשר שהיה מקום לחלק בכך.

ושו"ר יסוד זה כבר נזכר בספר עבודת הגרשוני לרבי גרשון אשכנזי (סימן ב) שהביא ב' מקורות הגמרות הנזכרות וכתב שלכן יש לחלק בין שומר שאמר לא ידעתי אנה הנחתיו ובין שארי שכחות. אך לא ביאר טעמו. וכעין חילוק זה כתב בספר ישועות ישראל (סימן נה ס"ק א) ואף ביאר הטעם לכך, שבשומר שהתחייב לשמור, חייב על עצם השכחה, שמה שהסיח דעתו מהשמירה, נחשבת לפשיעה וחייב עליה, משא"כ במקרה שהיתה לו אבן בחיקו, עצם השכחה לא היתה פשיעה, ומה שקרה אח"כ נחשב לאונס.

מעשה בגוף החפץ שגרם לו להנזק נחשב למזיק בידים

בנתיבות המשפט (סימן רצא ס"ק יד) כתב שיש אופנים שאפילו מי שלא שומר חייב בשכחה, כגון אם ילך ראובן לבית שמעון ויקח מעות של שמעון ויקברם בקרקע, ואף שיכוין לטובת שמעון כדי שלא יגנב שלא נעשה עליו גזלן, וישכח באיזה מקום קברו, דודאי חייב ראובן לשלם, דכיון שעשה מעשה בחפץ חבירו וע"י מעשיו ניזק חפץ חבירו, מזיק גמור הוא.

בספר משכנות הרועים (אות מ סימן נג – ערך מכירה) כתב, המוכר חפץ לחברו והגביהו הלוקח ברשות המוכר והניחו לשם ונגנב. פסק מוהר"י עייאש ז"ל בתשובה (ח"א סימן י"ט) דאפי' שומר חינם לא הוי ופטור אפי' מפשיעה. ע"ש. ורב רחומאי מוהר"י בן נאיים בסי' ל"ה חלק עליו בזה ומצדד לומר דאפי' בגניבה ואבידה נמי חייב דהו"ל כשומר שכר. ע"ש.

בשולחן ערוך סימן רצא סעיף ב כתב וז"ל: אבל אם אמר לו: הנח לפניך, או: הנח, סתם (או שאמר לו: הרי הבית לפניך) (רמב"ם פ"ב מה' שכירות וטור), אפי' שומר חנם לא הוי ואינו חייב שבועה כלל, אבל מחרים על מי שלקח פקדון שלו ולא יחזירנו לבעליו. ומכל מקום מי שהיה מהלך בדרך וא"ל חבירו: הולך עמך אלו המנעלים, ואמר לו: הניחם כאן על החמור, והניחם שם ולא קבלם הנפקד בידו אלא כמו שהניחם המפקיד על החמור כך הוליכם ולא קשרם והלך לו מן הצד להסך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים, הוי שומר חנם והוה ליה פושע וחייב לשלם. וברמ"א כתב: דלא אמרינן דאם אמר: הנח, סתם, לא הוי שומר חנם, אלא במקום המשתמר, אבל בדרך וכיוצא בו ודאי קבל עליו שמירה (טור בשם תשובת הרא"ש).

בנתיבות המשפט (ביאורים סימן רצא ס"ק ז) כתב, אם עשה מעשה בגוף החפץ, כגון שראובן נטל כלי מבית שמעון והניחו באם הדרך במקום שאינו משתמר, ודאי דחייב אפילו לא עשה קנין, דהא בבא מציעא (דף כה ע"ב) קרי ליה הש"ס אבידה מדעת למקום שהוא אינו משתמר, וכיון שהניחו במקום שאינו משתמר לגמרי עד שנקרא עליו שם אבידה, הוי כמאבדו ומפסידו בידיים דחייב, ומשו"ה אפילו הוא אינו שומר או שהיא שמירה בבעלים חייב בכיוצא בזה, וה"נ שהוליכו ממקום המשתמר והניחו במקום שאינו משתמר לגמרי, הוי כמזיק בידיים וחייב, אך מ"מ אינו שומר לענין אם טוען ששמרו כראוי שיהיה חייב בשבועת שומרים למאן דס"ל דבעי משיכה בשומרין. ע"כ.

וא"כ י"ל שה"ה בנ"ד אף אם נאמר שאין לאותם בנות דין שומרים כיון שמעולם לא התכוונו לשמור על הספרים אלא רק להזיזם ממקום למקום כמובן על דעת להחזירם, מ"מ כיון שעשו מעשה בגוף הספרים והוציאו אותם למקום שיכול להנזק ע"י גשמים יש לחייבם אף ששכחו אותם בשוגג.

עיין עוד בשו"ת משפט החושן חלק א (סי' נ') מה שכתבתי להביא דברי הגר"נ קרליץ והשבט הלוי זצ"ל גבי הניח דלי ונתמלא גשם ונפל והזיק שהיה לו לחשוב על כל עונות השנה ששכיח גשמים.

מסקנא דדינא

יש לחייב את אותן בנות שהוציאו את הספרים של בנות אחרות לחוץ וירד עליהם גשם ונהרסו, שיש להם לשלם על כך.

בברכת אמת והשלום אהבו

שלמה בארי

אב"ד