נשאלתי ע”י המרכז הארצי מטיבת”א גבי איש ואשה שהתגרשו וקבעו ביניהם הסדרי ראיה עבור הילדים, ופעמים שהאשה נמנעת מלהביא את הילדים לפגישה עם הגרוש שלה בטענה שיש בזה איסור ייחוד על פי ההלכה האם יש באמת מקור הלכתי לטענה זו.
הנה התורה הזהירה על איסור קירבה בין איש ואשה פנויים שנאמר (ויקרא יח פסוק ו) “לא תקרבו לגלות ערוה”. וקירבה זו פירשו רבותינו גבי איסור ייחוד בין גבר ואשה פנויים. ורוב הפוסקים נקטו שאיסור ייחוד בין איש לאשה הוא איסור תורה. כ”כ הרשב”א (בתו’ ח”א סימן תקפז) והסמ”ג (לאוין קכו) וספר החינוך (מצוה קפח) והרמב”ן (ספה”מ שורש ג עיקר שלישי). וע”ע לרא”ש (ס’ הלכ’ נדה) ובריב”ש (סימן תכה). וכ”פ הש”ע (סימן כב ס”א) אסור להתייחד עם ערוה מהעריות בין זקנה בין ילדה שדבר זה גורם לגלות ערוה וכו’.
ועוד פסק הש”ע (סימן כא סעיף א) צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפי’ אינם עליה, שמא יבא להרהר בה עכ”ל. נמצנו למדים שיש לאדם להרחיק עצמו מן הנשים הפנויות בשני אופנים האחד שלא יתייחד עימה ולא רק זאת אלא ירחיק עצמו מכל שחוק או רמז וכן לא יביט בה כדי לא להרהר ביופיה.
וכל אשה פנויה כל שלא נישאה לו הרי היא בגדרים הנזכרים וישמר מן הכיעור ומן הדומה לו. [על אף שאיסור אשה פנויה שהיא נמצאת בזמן טהרה הוא מדרבנן כאשר גזרו עליו דוד המלך ובית דינו כדאיתא בגמ’ סנהדרין כא ע”ב מ”מ אשה פנויה שהיא נדה אסורה מן התורה כמו שכ’ הריב”ש סימן תכה וכאמור וכן משמעות הש”ע ס”א כאמור ועיי’ בס’ משנת היחוד עמוד מט לרה”ג משה פנירי שליט”א].
ואיסור יחוד הוא בין לאיש ובין לאשה שאין לה להתייחד עם איש פנוי שאינו בעלה כמו שפסק הש”ע (סימן כב סעיף יא) וז”ל שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה וכו’ ואין חילוק ביניהם בדין זה.
מכל האמור מוכח שיש לאיש ואשה הפנויים להיזהר מדיני יחוד באופן גורף. ואיש ואשה גרושים דינם כפנויים לעניין זה ואף חמור עוד יותר כמו שפסק הש”ע (אבן העזר סימן קיט סעיף ז) וז”ל מי שגירש אשתו מן הנשואין, לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות וכו’ עיי’ שם. והטעם כמו שכתבו רבותינו בגמ’ (כתובות פב) המגרש אשתו לא תינשא בשכונתו לפי שמכירה ברמיזותיו ויבואו לדבר עבירה ע”כ ועיי’ במה שכ’ הט”ז (שם ס”ק טז). מוכח שאיסור ייחוד בין איש ואשה שהיו נשואיים והתגרשו חמור יותר מאשר יחוד בין רווקים פנויים וגזרו בו יותר מחשש שיגיעו לידי מכשול משום שמכירים זה את זה ויש ביניהם חיבת עבר.
וכל האמור הוא דווקא באופן שעברו בני הזוג על גדרי הייחוד שגדרו חז”ל דהיינו שיהיו שניהם במקום אחד שאם ירצה לבעול לא יראה אותו אדם כגון בדרכים או בחדרים סגורים כשאין שם אדם. וכמו שפסק הש”ע (סימן קמט סעיף ב) דהאיסור הוא דווקא שנתייחדו עיי’ שם. ועיי’ עוד בספר משנת היחוד (עמ’ ל). אך אם ישמרו על גדרי היחוד מותרים הם להיפגש על מנת להעביר את הילדים ביניהם ולהשלים את הסדרי הראיה וכדומה לזה.
ויתרה מזו עיי’ למה שפסק הרמ”א (חלק אבן העזר סימן קיט סעיף ח) שמותר לגרוש להיכנס לבית גרושתו הואיל ואינו דר שם ואינו נושא ונותן עימה עיי’ שם. וכן הסכימו עמו רוב האחרונים. אומנם על פי מה שפסק הב”י וחלק על דברי הרמ”א אסור להיכנס לביתה אך אם יפגשו במקום בו לא יהיה חשש לייחוד ויש אנשים שיכולים לעבור שם בכל רגע כגון רשות הרבים וכדו’ ויעבירו ביניהם את הילדים בואדי שאף הב”י מודה בזה ולא ימנעו מפגישה עראית עבור הילדים כמו שמוכח בדברי תרומת הדשן (סימן רמג) שקשר אקראי ולא על בסיס קבוע מותר. ובלבד שלא יגיעו יחד אלא כל אחד יגיע מביתו כמו שמוכח מפסק הש”ע (סימן קיט סעיף ט). ולכך אם יפגשו מתחת לבית או בגן ציבורי אף ששניהם נוכחים בזמן זה הפגישה הדבר מותר.
ואף אם יכנס לביתה באופן שיהיה שם אדם נוסף כגון עובד הרווחה או ילד גדול או שאר קרובים באופן שאין איסור יחוד על פי דיני השולחן ערוך כגון שהדלת פתוחה ואינה נעולה וכו’ יש לו על מי שיסמוך אך לא יעשו כן לכתחילה.
והנל”ד כתבתי,
דוד בן חי מנהל בית ההוראה “שערי הלכה ומשפט”. מו”צ דק”ק “אהל אברהם” גבע”ז.
