תקשורת בין הורה לילד והתמקדות בגיל ההתבגרות

כאשר אני לומדת את השתלשלות האירועים אצל עם ישראל, מיציאת מצרים ועד כניסתו לארץ, אני רואה לידה, גידול, התבגרות ובגרות ובדרך כלל מוצאת קו מקביל בין גידול ילדינו, לבין הדרך בה עם ישראל לומד להכיר את בוראו דרך ההליכה המשותפת במדבר, ובתהליך של גדילה והבשלה, ועד למציאות של שיתוף בין הבורא לעם ישראל. בספר “במדבר” בשנת הארבעים ורגע לפני הכניסה לארץ, עם ישראל מגיע לשלב “הבוגר” בתוך התהליך, מסוגל להתערב ולהיות שותף בקביעת הלכות חדשות, ובורא עולם במקביל להורה מיטיב (הלכות אלה מוכנות בגנזי המרומים) “מחייך” אל עמו “חיוך” של אבא מיטיב ו”מקבל” את הצעות עמו, ודוגמאות לכך הן כמובן פרשת בנות צלופחד, משאלת בני גד וראובן להתיישב בעבר הירדן המזרחית. בכל התהליך המתואר בספר במדבר, מודגשים, הקשבה, קבלה, כבוד ושיתוף, וכל אלה הן שורש ובסיס לדיאלוג מיטיב בין הורה וילד. תמיד נפעמתי מן המקבילה בין תורתנו לחינוך ילדינו. הייתי מדריכתה במועדונית רווחה ברב שנות עבודתי ונפגשתי עם מגוון של חזקות וחולשות. ברב תהליכי ההתערבות, ראיתי עד כמה, השינוי בשפה, מילולית ולא מילולית עשה את ההבדל הגדול בין הצלחה לחוסר ההצלחה של ההתערבות. גם כאמא, ראיתי עד כמה אפשר להיטיב אם בחרתי בשפה אמפטית ומעודדת. בין דו שיח מצמיח לבין דו שיח לא יעיל, אין הבדל גדול בתוכן ובמשמעות, אך יש כן הבדל מהותי באינטונציה. בדו שיח מצמיח, האינטונציה משדרת שיתוף ולא כפייה, בירור תוצאות ראליות ומובנות למעשים, ולא הפחדות, אמון בילד במקום סמכות ללא עוררין.