נתינת אמון, כבוד והערכה לילד כנדבך בבניית האישיות

על פי פסיכולוגים ותאורטיקנים רבים, הדימוי העצמי מושפע מאד מדמויות סמכות ומהאינטראקציה עם הסביבה. על פי השיטה הביהביוריסטית הילד פסיבי ונתון לעיצוב הסביבה, ואילו השיטה ההומניסטית רואה בילד אדם שלם ויוצר עבור עצמו. ישנה דעה, הרווחת מאד בעולם והיא, שאין לאדם ערך כשלעצמו, אלא ערכו נמדד רק כפי הצלחותיו ועמידתו בציפיות החברה. ד”ר מרטין קובל על כך וטוען כי יש לעקור את ההשקפה לפיה אנשים נמדדים כבעלי ערך, רק על פי כישרונותיהם והישגיהם. לדבריו על ידי שההורה מעורר בתוכו רגשות הערכה ואמון כלפי הילד, הוא מושך אל ליבו תהליך של הצלחה ובחירה בדימוי עצמי חיובי. ישנם שלשה מאפיינים באישיותו של האדם הנחקרים בעבודה זו והם:
הדימוי העצמי – מושג רב ממד, הכולל תכונות ודימויים שהאדם מייחס לעצמו.
הערך העצמי – הערכה רגשית על שוויו של האדם בעיני עצמו, הערכה עצמית משתקפת דרך המורכבות שבין יחס האדם לסביבה, וכביכול מפגישה את האדם עם עצמו.
ביטחון עצמי – אמונה של האדם ביכולתו להצליח במעשיו.
הביטחון העצמי הוא הבסיס להשגת הישגים בחיים, והוא פועל יוצא מהערכה עצמית חיובית.
אמון, הערכה וכבוד כלפי הילד יוצרים בו תחושות אלו כלפי עצמו ומחזקים אצלו דימוי עצמי חיובי, מתוך כך מתגבש אצלו ביטחון עצמי יציב ואיתן, שמאפשר לו התנסויות שונות בחייו, ומוביל אותו למימושו העצמי.