פרשת וילך
שבת תשובה – עד היכן היא התשובה
בפרשתנו (פרק לא פסוק יז – יח) אומר ה’ יתברך שאחרי מותו של משה רבינו עם ישראל יעבוד עבודה זרה, ואז וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, “וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה”. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.
על כך הקשה הרמב”ן: לכאורה עם ישראל לאחר שימצאוהו רבות רעות מודה על החטא, ואומר על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. אם כן מדוע נאמר אחר כך ואנכי הסתר אסתיר פני מהם? האם אין מתקבלת תשובתם, חרטתם ו-וידויים?
כדי ליישב שאלה זאת צריך להקדים על פי מה שכתב הרמב”ם בהלכות תשובה (פרק ב הלכה ב) בזה הלשון: ומה היא התשובה שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, “עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם”. עד כאן לשון הרמב”ם.
וכולם מתקשים על הרמב”ם איך הקב”ה יעיד עליו כך וכי לא נשארה הבחירה בידו, וגם איך האדם יכול לתת ערבות לכך שלא ישוב לאותו חטא לעולם, עד כדי כך שהקב”ה יעיד שלא ישוב לאותו החטא, וכי אם יכשל פעם נוספת אין זו תשובה? אמנם האומר אחטא ואשוב אפשר להבין שאין זו תשובה שזה חסרון בעצם התשובה, אך מה החיסרון כששב בתשובה ומתכוון לכך ברצינות, אם שב ואחר כך נכשל שוב.
ויש לפרש: יש שאדם עושה תשובה באופן שעומד ואומר אשמנו בגדנו כאמירה בעלמא וחושב שעשה בזה תשובה. אך האמת היא שמה שנדרש מהאדם הוא שתהיה תשובה אמיתית עד שבאותה דרגה כפי שהיה בה הוא כבר לא יחטא. אלא שאמרו חז”ל בגמרא (סוכה נב) כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ואם כן כאשר הוא עושה תשובה ומתעלה גם יצרו גדל ומתגבר עליו ואז הוא עלול להיכשל מכוח היצר המתגבר ויהיה על האדם לעשות תשובה חזקה יותר ולהמשיך להילחם ביצר. אם כן מה שאמר הרמב”ם שיעיד עליו יודע תעלומות “היינו שיעיד שהתשובה שהוא עשה כעת היא תשובה אמיתית, תשובה כזו שבאותו מצב כפי שהיה הוא כבר לא יכשל באותו החטא”, ואם יארע שיכשל בו שוב הוא רק מפני שגדל והתעלה ואף היצר גדל יותר לאחר התשובה שעשה, ולכן הוא לא הצליח לעמוד נגדו וזה אינו מבטל את התשובה. אך אם כנגד כוח אותו היצר שהיה לו עד עכשיו הוא לא יעמוד נגדו זה אינו נחשב לתשובה, ולכן אם יכשל מצד אותה דרגה ואותו היצר שהיה לו ואינו עומד כנגדו, אין זו תשובה כי אז נמצא שלא הייתה זו תשובה אלא אמירה בעלמא שהוא עושה תשובה, וזה הביאור שיעיד עליו יודע תעלומות (דרשת אבי עזרי – חודש אלול תשל”ג).
ובזה ניתן ליישב את קושיית הרמב”ן על הפרשה שכאדם אומר “כי הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה”. ובכל זאת ה’ יתברך מסתיר פניו ממנו עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים, כי התורה מדברת באדם שרק הוא אומר מה סיבת העונש ומכיר בה, אך אינו שב בתשובה שלמה עד שיעיד עליו יודע תעלומות כי שב בדרגה שכפי שהוא נמצא בה הוא לא יחטא עוד – כי אם באמת היה שב מכל לבו ולא רק יודע מה הסיבה שעליה הוא נענש, מיד ה’ יתברך מגלה לו הארת פנים ולא מסתתר, כמאמר חז”ל במדרש תהלים (קכ”א) ה’ צלך על יד ימינך, שהקב”ה מתנהג עם האדם כמנהג הצל, כמו שהצל של אדם מחקה ומצייר כל מה שהאדם עושה, כפי חלף תנועותיו, כך הקדוש ברוך הוא ממציא עצמו כביכול לאדם ומתראה לו מעין דוגמת פעולותיו, שאם הוא נראה לפניו מתוקן ומקודש במעשהו, הקדוש ברוך הוא עוזר על ידו לילך בדרך טובים, וכן להיפך בהיפך.
