בפרשת עקב אנו מוצאים את המילה “עקב” בשני הקשרים הפוכים זה מזה. “והיה עקב תשמעון” (בפרק ז פסוק יב) שהוא הפסוק הראשון בפרשה וההקשר ההופכי “עקב לא תשמעון” (בפרק ט’ פסוק כ’) ממש כשם שלאדם ישנם שתי רגליים ולכן גם שני עקביים ימין ושמאל, כך ממש בפרשתינו עקב אחד חיובי ועקב שני שלילי אלא ש ה”עקב” החיובי פותח את הפרשה שמתחילה בעקב ימין ומקדימה אותו ל”עקב” שמאל ממש כשם שצריך להקדים רגל ימין לרגל שמאל בנעילת המנעלים. הפרשה מדגישה עבורנו מהן ההשלכות של כל אחת מהדרכים שנבחר ואומרת “והיה עקב תשמעון” ….ואהבך וברכך והירבך וברך פרי בטנך…וכו’ כלומר בכך נוכל להשיג את אהבת השם הגלויה עלינו ומאידך בהיפוך הדברים נאמר בפרשה “והיה אם שכוח תשכח את ה’ אלוקיך והלכת אחרי אלוהים אחרים ועבדתם והשתחווית להם העידותי בכם היום כי אבד תאבדון כגויים אשר ה’ מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול ה’ אלוקיכם”(פרק ט’ פסוקים יט-כ)
נלמד מכך כי התורה מציעה מחד את הדרך להשגתם של החיים ושל אהבת השם אלינו ואילו בהיפוכם של דברים עקב לא תשמעון יגיע האבדון.
“כי כל המצוה אשר אנכי מצווך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם…”(פרק ח’ פסוק א’)
למעשה רעיון זה מודגש בתורה וחוזר על עצמו גם בפרשת ראה הבאה אחרי פרשתינו בה כתבה התורה כבר בתחילת הפרשה “ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעון אל מצוות ה’ אלוקיכם….. ואת הקללה אם לא תשמעון אל מצוות ה’ אלוקיכם”(פרק יא’ פסוקים כו-כח)
השאלה הנשאלת היא האם חלילה הברית שכרת ה’ עם עם- ישראל מופרת כאשר הם אינם הולכים בדרך התורה והמצווה או לא? לכאורה נראה שהברית עם עם ישראל מותנית בקיומה כלומר שרק אם מצדינו אנו נדאג לשמור את הברית ולא נפר אותה תשמר הברית עם אלוקים אך אם חלילה לא נשמור גם אלוקים מצדו יפר את הברית וחלילה ישמיד את עם ישראל כפי הנראה מפשוטם של פסוקים? האם באמת אהבת ה’ אלינו מותנית ? האם אהבת השם לעם ישראל תלויה בדבר?
למעשה, ישנו כלל ברור בביאור פסוקי התורה והתנ”ך בכלל והוא שאל לנו לפרש את הפסוקים מדעתנו או מתחושותינו הסובייקטיביות מפני שאנו מבקשים את האמת האובייקטיבית אליה התכוון נותן התורה . אשר על כן, בבואנו לבאר את הפסוקים עלינו לתת רק לתורה לפרש את עצמה או רק לתנ”ך לפרש את עצמו לפי הכלל האומר “פסוקים באור מסבירים את הפסוקים בחושך”! כלומר, במקום שהדברים מעורפלים או חשוכים ואינם ברורים נחפש בתורה או בדברי הנביאים את המקום בו נאמרים אותם רעיונות ואותם לשונות בהם חוזרת התורה שוב לבאר את העניין מקום בו יוזכר הנושא בברור אם הוא נעלם מאתנו במקום אחר. כך למעשה שאלת נצחיותה של הברית עם עם ישראל מופיעה בפסוקים אחרים בתנ”ך כמו הפסוק: “ואני זאת בריתי אותם אמר ה’ רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם” (ישעיהו נט’ כא’) או הפסוק בתהילים: “לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה” (תהילים פט’ לה’)
אלא שפסוקים אילו נאמרו בנביאים או בכתובים ולכאורה היה ניתן לומר שצריכה התורה עצמה לפרש את עצמה כך על מנת ללמדנו את היסוד הכול כך החשוב הזה שטעו בו רוב אומות העולם ואכן כתבה התורה בספר ויקרא את הפסוק הבא האומר למרות הכול לא אפר את הברית:
“וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם” (ויקרא כו’ מד’)
כלומר גם אם עם ישראל מצדו מחלל את הברית, אלוקים מצדו איננו מחלל את הברית ואינו משנה את מוצא שפתיו ללא שום תלות בצד השני. לפיכך נסיק, כי מדובר בהענשה בלבד ולא בהפרת ברית מצדו האלוקי של המתרס. לכאורה נשאלת השאלה כיצד? הרי מדובר בהשמדה? ובכן, התורה מלמדת אותנו שהשמדה איננה כלפי כלל ישראל כעם מפני שישנה הבטחה אלוקית “לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם” ומכיוון שישנה ברית והבטחה אלוקית שהתורה לא תשתכח מפי זרענו ככלל ישראל. ההשמדה שנאמרה בפסוקים מכוונת דווקא כלפי היחידים בלבד שעקרו עצמם מכלל ישראל והתכחשו לאמונת אבותם ועמם פרשו והלכו אחר אלוהים אחרים מאלוהי העמים אשר סביבותם והושפעו מהם לעבוד אותם.
למעשה, על כך נכרתה ברית עם כלל ישראל שדרכם תגאל האנושות כולה בין אם יהיה זה בדרך של “בדעתו יצדיק צדיק לרבים” כלומר באמצעות דעת תורה של עם ישראל תמלא “הארץ דעה את השם כמים לים מכסים” ובין אם בדרך של “ועוונותיהם הוא יסבול” באמצעות גלות וייסורים אך לעולם גאולת האנושות כולה תלויה ועומדת בעם ישראל ורק דרכם תגאל האנושות רק שהדרך לגאולה העולמית תלויה ועומדת בבחירה החופשית של כלל ישראל. על אותה הדרך החיובית בה הגאולה באה באמצעות הבחירה הנכונה כתוב: “והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך” (ישעיהו ס’ ג’)
