התורה מסתיימת במילה האחרונה “ישראל” ומתחילה עם המילה הראשונה “בראשית”. כל מי שמעט מתבונן רואה שהאות האחרונה בה מסיימת התורה היא האות “ל” ואילו האות הראשונה בה פותחת התורה היא האות “ב”. לפיכך, מרמזת לנו התורה על אינסופיותה ואומרת במילים אחרות או יותר נכון באותיות אחרות צרף את בסוף להתחלה אם “לב” אדם מפעם בקרבך ולב בשר לך. למעשה הסוף וההתחלה אחוזים זה בזה ואינם נפרדים מפני שאין רווח ביניהם או במילותיו של ספר היצירה אשר לפי המסורת מיוחס לאברהם אבינו “סופו נעוץ בתחילתו ותחילתו נעוץ בסופו ולפני אחד מה אתה סופר?” אלא שעומק רב מונח כאן מפני שלא רק האותיות מרמזות אלא עוד יותר המילים בעצמם “ישראל” ו “בראשית” אחוזים זה בזה מפני ש”סוף מעשה במחשבה תחילה”.
התורה מגלה לנו שבריאת העולם מבראשית שהיא ה”מחשבה תחילה” הייתה בעבור ישראל שהם התכלית הסופית ומטרת הבריאה או במילים אחרות עם ישראל הם “סוף מעשה”. רק לאחר שהביננו זאת היטב נוכל להבין טוב יותר מדוע האדם הראשון נברא אחרון למעשה בראשית, פשוט מפני שהוא תכלית ומטרת הבריאה. חז”ל כבר הדגישו ואמרו “אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם” אך אין כוונתם שאומות העולם לא היו כלולים באדם הראשון אלא שאומות העולם מהווים את חיצוניותו של האדם הראשון ואילו עם ישראל מהווים את נשמתו של האדם הראשון ונשמתו של האדם הראשון ובכלל של כל אדם היא העיקר שבו המהווה את זהותו הפנימית האמתית והעמוקה. בספרו הקבלי “שערי גן עדן” כתב רבי יעקב קפיל (בעל סידור הכוונות תלמיד הבעש”ט). שלפני בריאת העולמות הייתה כל המציאות מלאה באור אין סוף ולא היה מקום לנבראים שאם היו נבראים בתוך אורו יתברך היו בטלים במציאות ממש כמו אש הגפרור הבטלה באש שריפת ענק של עיר שלמה שכלל לא ניכר אורה.
לפיכך, צמצם האין סוף את אורו לצדדים ויצר כדור פנוי או חלל פנוי לצורך מקומם וקיומם של העולמות אלא שהאין סוף הותיר נקודה אחת במרכז החלל הפנוי מאורו האין סופי ונקודה זו היא שורש שורשה של נשמת כנסת ישראל. וכאשר בראשית ברא אלוקים הוא הכניס קו של אור דמויי צינור ובתוכו האור האלוקי על מנת להאיר לעולמות אך כל חשקו של הקו הוא להתחבר ולהאיר לאותה הנקודה שהותיר במרכז החלל הפנוי. ובמילים אחרות כל חשקו של הקדוש ברוך הוא הריהו להתחבר ולהאיר בנשמת כנסת ישראל וממנה מתפשט אורו לכל העולמות אין סוף שנאצלו ונבראו שנוצרו ונעשו בתוך החלל הנ”ל. לכולנו ברור מתוך אמירת “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” כי כל תכליתה של נשמת כנסת ישראל היא לייחד את שמו של הקב”ה בעולמות כולם ולגלות את ייחודו ולהמליכו על הכול עד ש “ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה’ אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה” ועד שיתקיים “והיה ה’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. כמוכן, גם אלוקים מייחד אותנו ובתפילין של הקב”ה כתוב : “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”
אם כן, ברור שאותה נקודה מרכזית שנותרה במרכז החלל שהיא שורש דשורש דנשמת כנסת ישראל, דרכה מתגלה ייחודו ומלכותו של אלוקים בעולמות כולם וכי היא התכלית שמגלה לבריאה כולה שבאמת שאותו חלל שסברנו שהוא פנוי מאורו יתברך, הוא איננו באמת מצומצם מאור אין סוף אלא שאורו רק נעלם ממנו הוא איננו באמת נעדר ממקומו אלא “אני השם לא שיניתי” מפני שאין בו באמת שום שינויי, רק שברוב חסדו ובמידת טובו הגדול העלים הוא את אורו מאתנו כדי שנוכל להתקיים ולא להתבטל במציאות. לפיכך, הצמצום הוא רק כלפינו אנו הנבראים וכי הוא נוכח בחלל באופן מלא ומושלם לא רק משגיח אלא גם מהווה אותנו ואת העולמות כולם ממש בכל רגע ורגע וכי תלותם בו לצורך קיומם ולצורך התהוותם מאין ליש מרגע לרגע הינה תופעה קיימת בכל רגע נתון “בכל יום תמיד” באופן אבסולוטי.
משמעותם של דברים היא שבאמת “בראשית” איננו רק סיפור היסטורי, איננו נחלת העבר הקדום של ראשית התהוות היקום על ממדיו הגשמיים והרוחניים בלבד, אלא בבחינת “המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית”. נלמד מכך, שלא די שהמילה בראשית שמצטלצלת באוזנינו כמילה מעוררת לחידוש העולם בימי קדם אלא צריכה לעורר אותנו לגודל חסדו וטובו האין סופי של אלוקים שמוסיף מני אז ועד עתה להמשיך לקיים את המאמר “בראשית” כדי שהיקום יתחדש בכל רגע מחדש ויברא בכל רגע מחדש ממש ברצונו ובחסדו האין סופי. אכן, כבר למדונו חז”ל והדגישו בפנינו שגם בראשית הינו מאמר וכי “בדבר ה’ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם” אבל שומה עלינו לדעת כי מאמרו האלוקי קיים לעולם ומוסיף להדהד בחללו של עולם מני אז ובכך מוסיף לקיים את היקום כולו על כל ממדיו הגשמיים והרוחניים כולם בבחינת “לעולם ה’ דברך ניצב בשמיים”!
לכולנו ברור כי אם תחדל התנועה הקוואנטית וכי אם תחדל תנועת האלקטרונים סביב האטום יהפוך הקיום החומרי לאין ואפס הקיום החומרי של היקום תלויי איפה בתנועה או (“כוח”) אלא שהתנועה בעצמה תלויי במניע מפני ש”אין תנועה בלי” אלוקים הוא המניע של התנועה הראשונה זו שכל התנועות האחרות ביקום תלויות בה לקיומם ונגזרות ממנה. תנועה ראשונה ומקורית זו מכונה בשם “ראשית” ואילו המניע של אותה תנועה יקומית ראשונה או “כוח” שממנו נגזרים כל הכוחות הוא הבעלים ולו אנו קוראים “אלוקים” בדקו בסידור וראו כי ההגדרה לשם אלוקים היא “תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם”
