פרשתנו עוסקת במצות התשובה. ושבת עד ה’ אלוקיך. התורה מבטיחה כי כחלק מתהליך השיבה יתקיים בנו “ומל ה’ אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה’ אלוקיך…” .
הנביא הושע אחרי קריאתו הנוקבת “שובה ישראל עד ה’ אלוקיך” חושף משהו מקסמה וסודה של התשובה ומשיב לעומתה בדבר ה’: “ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו”.
מהי אותה נדבה שבסגולת התשובה. זו שבכוחה לרפא כל משובה וחטא. ומהו סוד הווייתה.
אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שהייתי לה עד לא מזמן. בתחילת שנת הלימודים. הורים צעירים מביאים את בנם הקטן בן השלש עטוף בטלית לתחילת לימוד אותיות הקודש. הם הגיעו מלווים בסבים ובסבתות. ככה, שרשרת הדורות. וכולם מאחלים ומתפללים לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים.
כמה פשוט ככה טהור. הטעימה מלאת האמון מהדבש שעל האותיות, המבט מלא הערגה והתום של הילד. אין בטוח ממנו שהולך להיות ‘הכי גדול’, ‘הכי צדיק’. וכמובן, ילמד את כל התורה. ה-כ-ל. התום הזה. הטוהר. המקום בו אין שום מחיצה בין האני ובין הרצונות. הכל אחד.
עיניהן של הסבתות מתלחלחות ופני ההורים קורנות ושלוות. משדרות אמונה והבטחה שכך יהיה זה לעולם. גם הם מתחברים לנקודת המבט הטהורה של הילד ומלוים אותו במבטיהם בהזדהות ובהבנה.
התפיסה העצמית הטהורה הזו של הילד יכולה להתפרש על ידנו כנאיביות. כתמימות. אך יש בה בעמדה הזו נקודת אמת פנימית ויסודית. במידה רבה זוהי האמת היותר גדולה ועמוקה. האמת שבה אנו פונים אל מי שאנחנו. אל העצמי שלנו. בעיניים מלאות אמון ואמונה. בחופש מוחלט מרעבון החמדה. בטוחים ונכונים להשביע עינינו מהחיים הנעימים ולהגשים כל דבר שלשמו נועדנו.
כולנו מכירים את רוח הטהרה הזו. אנו חשים אז הזדהות מלאה עם הטוב. מיאוס טבעי ברע. בטוחים כמו יודעים שלעולם לא נרצה עוד את החטא. את הטומאה. את השנאה. את הקנאה. את כל מה שאפל. נרצה רק להעביר את האמת הפשוטה הנקיה הזו הלאה.
במידה רבה, זוהי ה’מציאות’ בעצמה. כפי שהיא. לפני שנגענו.
במציאות היומיומית של החיים, מה לעשות, בדרך כלל קצת יותר מורכב ומפותל. יש לנו רצונות סותרים. מאוויים לא ממומשים. שאיפות שאנו חוששים להגשימם. קונפליקטים בלתי פתורים. יחד עם קנאה, תחרות, חמדה, שנאה, עצב, אכזבה, דכדוך ועוד. אפלה.
וכך אנו הולכים ומתרחקים. מעצמנו. משורש הווייתנו. הולכים ונעשים מתוחכמים, ציניים, מפורדים, קרועים ומסוכסכים. חטא. ערפל. חושך. אין שלום.
כשאנחנו ‘מחוברים’. ממש כמו הילד, אנו זכאים לאהבה. סתם. בגלל מי שאנחנו. כמו שאנחנו יודעים לאהוב תינוקות. כמו שאהבו אולי כך פעם אותנו. -“אוהבם נדבה”.
בגלל האני היסודי ביותר שבנו. זה שקדם הרבה לביצועים, הישגים, כישורים ויכולות. האני ההרמוני, המתמזג, השלם. אותו אני ראשוני שמאמין. שסולח. שחומל. שמקבל. שרוצה ויכול. זה שניתן לנו בידי אלוקים.לפני שקלקלנו.
כך כותב הרמב”ן על הפסוק ‘ומל ה’ אלוקיך את לבבך’: “וה’מילה’ הנזכרת כאן… כי ישוב האדם לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות”.
כי זוהי סודה של תשובה. לשוב אל עצמו. לשוב לאותו המקום בתוכנו בו עושים אנו בטבענו מה שראוי לעשות.
לא לחינם הכריזה התורה על מצוה זו, מצות התשובה: “כי קרוב אליך הדבר מאד”. כי אכן קרוב הוא. מאד. בתוכך הוא. הן זוהי המציאות הראשונית והיסודית שבנו. והתשובה – לשוב אל עצמנו. אל מקור הווייתנו. ובחרת בחיים.
