בפרשתנו (פרשת בראשית פרק ב פסוק ג) אומרת התורה וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת:
בגמרא מסכת שבת (קיט:) מובא בשם רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר ויכלו, אל תקרי וַיְכֻלוּ אלא ויְכַלוּ, בלשון רבים, כביכול הקדוש ברוך הוא והאדם המכיר בכך ומספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא ובשבח השבת נעשה ביחד עם הקב”ה שותף בסיום הבריאה!
האור החיים הקדוש בפרשתנו תמה: מי שמע כזאת שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו, הרי אין אחר מעשה כלום דהיינו אחרי שכבר נברא העולם איך יכולים להיות שותפים לבריאה?
ותירץ: הבריאה נבראה שכל מעשה הששה ימים במשך השבוע קיומם תלויים מכוח השבת, ובכל שבוע על ידי שמירת השבת מתקיים העולם לששה ימים עד שתבוא שבת אחרת שתמשיך קיומו, ומציאות השבת בעולם היא על ידי קיום מצות השבת ושמירתה על ידי הברואים, נמצא שהשומר ומקיים שבת הוא שותף כדין וכהלכה לקיום העולם.
והוסיף עוד: שמאז בריאת העולם לא חסר מעולם שומר שבת כדי לקיים את העולם: אדם, שת, מתושלח, נח, שם, אברהם אבינו, וזרעו ואפילו במצרים שמרו שבת, כמאמר חז”ל.
ובספר משך חכמה (פרשת יתרו שמות כ, יח) פירש שכל תכלית הבריאה היא כדי שיכיר האדם את בוראו ויודה לו, וזה הקיום למעשה בראשית, ולכן האומר ויכֻלו גומר ומשלים תכלית הבריאה והוא שותף למעשה בראשית, משום שמטרת וקיום העולם מורכב מהבורא שברא הכל ומקיימו – ומהכרת האדם שבחר בטוב ומכיר בבוראו ומודה לו ועובדו. וביאר כך את המשך הגמרא, מנין שהדיבור כמעשה שנאמר “בדבר ה’ שמים נעשו” מהלשון משתמע כאילו נעשו מאליהם, וזאת משום שעל ידי שהאדם מדבר בדבר ה’ – שהוא יתברך ברא ומחדש את העולם, בזה נעשו שמים.
ומובא בגמרא מסכת מגילה (כז:) שאלו תלמידיו את רבי זכאי: במה, באיזה זכות, הארכת ימים?
אמר להם: מימי לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה, ולא כניתי שם לחבירי, ולא ביטלתי קידוש על היין ביום השבת. אמא זקנה היתה לי ופעם אחת מכרה כפה [צעיף] שבראשה, והביאה לי בדמיה יין לקידוש היום.
גם לרפואה שלימה כוחה של השבת יפה. כפי שפירש החפץ חיים את מאמר חז”ל בגמרא שבת (יב.) “שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא”, דהיינו שאם השבת תפסיק מלזעוק על אדם זה מחילולה רפואה קרובה לבוא.
אנשים המחפשים סגולות לשמירה או לדבר אחֶר בעוד שהשבת היא הסגולה והיא מקור כל הברכות ורמז לכך שתיבת ‘סגולה’ עולה כתיבות ‘שבת קודש’ (בגימטריה קטנה-ספר דורש טוב ע’ קה).
