פרשת מטות מסעי
נאמנות האדם תלויה בסדרי עדיפויותיו
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ "גִּדְרֹת צֹאן" נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים "לְטַפֵּנוּ", וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל….
בפרשה מסופר שבני גד ובני ראובן נגשו אל משה רבנו ואמרו לו שהם רוצים לגור מעבר לירדן, לבנות גדרות צאן למקניהם וערים לטפיהם ולנשותיהם. עוד הוסיפו כי אל ידאג משה רבינו, הם, בני גד וראובן יחלצו לעזור לעם ישראל בכיבוש ארץ ישראל עד אשר הביאונום אל מקומם ולא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו.
כמענה לבקשתם אומר משה בנו לכם "ערים לטפכם וגדרות צאן לצאנכם". זהו היפך ממה שבקשו ממשה לבנות להם תחילה "גדרות צאן ואילו לאחר מכן ערים לטפם". נשאלת השאלה מדוע משה השיב להם להיפך.
התשובה לכך היא שמשה רבינו חשד בהם שמא הם לא יעמדו עד הסוף בהבטחותיהם לעבור חלוצים לפני בני ישראל עד אשר כל השבטים יכבשו את הארץ ויגיעו אף הם למנוחה ולנחלה, ומדוע?
כי מן הניסיון אם האדם להוט אחרי ממון וממונו חביב עליו יותר מגופו הרי אין לסמוך ביותר על דבריו ועל הבטחותיו, ויהיו הדברים וההבטחות חגיגיים עד כמה שלא יהיו. אף אם אמנם בשעת ההבטחה חושב האדם בכנות כי הוא יבוא למלאותה ולא ייסוג או ישתמט ממנה, אבל יכול להיות כי בשעה שיבוא לקיים את המוטל עליו יתעורר בו יצר הממון אם הוא נוגד את ההבטחה ויעשה פלסתר את ההבטחה עד שלא ימצא בקרבו עוז וגבורה להתגבר על היצר של הממון ולקיים את ההבטחה כפי שקבל על עצמו.
ולכן כשבני גד ובני ראובן הקדימו את הצאן לטף והראו כי ממונם חביב עליהם יותר מן הנפשות הרי ששוב אין כל בטחון אם יהיה בכוחם למלא את הבטחתם לעבור חלוצים לפני בני ישראל עד אשר יכבשו את כל הארץ, כי מי יודע אם באמצע לא יקרה להם איזה דבר שלפיו הם לא יוכלו להתגבר על יצר הממון ויבואו לכפור ולהתכחש את ההבטחה שלהם לעבור חלוצים לפני בני ישראל.
לכן אמר להם משה בנו לכם ערים לטפכם וגדרות צאן לצאנכם, אם אתם רוצים כי אסכים לבקשתכם לתת לכם את עבר הירדן תוך קבלת הבטחתכם כי תעברו חלוצים לפני בני ישראל עד אשר יבואו אף הם כמוכם אל המנוחה ואל הנחלה, הרי התנאי הראשון לכך הוא כי תעקרו מנפשכם את המידה מגונה להעדיף את הממון על הנפשות וקודם כל תדאגו לטפיכם ואח"כ לצאנכם..
על כך המדרש רבה אומר זה מה ששלמה המלך אומר לב חכם לימינו, זה משה רבנו שחיבב את האדם על פני הממון, ולב כסיל לשמאלו, אלו בני גד ובני ראובן, שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות. (ספר דודאי ראובן).
