פרשת ויקהל
הכל תלוי ברצון
בפרשתנו התורה מדברת על בניית מלאכת המשכן ועל תרומת העם, הן בתרומת כלי הזהב והכסף והן תרומתם לעבודה. הרמב”ן כותב על הפסוק (פרק לה פסוק כא) וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה’, לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ, שכוונת המילים “אשר נשאו לבו”, שלא היה מישהו שידע או שידע ללמד לעשות את כל המלאכות הנצרכות במשכן. משה רבינו מצא אנשים שמטבעם ידעו לעשות כן וגבה לבם בדרכי השם לבוא לפני משה ולומר לו “אני אעשה כל אשר אדוני דובר”.
בספר שערי דרך (חלק א ע’ פה) כותב שהגאון רבי חיים שמואלביץ היה אומר, שמדברי הרמב”ן ישנו לקח נוקב לכל יהודי ויהודי. דרכו של אדם, שאם מבקשים ממנו לעשות יותר, הוא מתחיל להצטדק ולטעון שהוא לא יכול, הוא לא למד וכי הדבר למעלה מכוחותיו וחבל על עמלו ויגיעתו שיהיו בלאו הכי לריק. מול אדם כזה, עומד הרמב”ן ואומר לו, שקרן, אתה דובר שקרים, שהרי אין לך דבר יותר קשה ממלאכת המשכן, שכתוב “לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף וכו’ ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת”.
אם ניגש לאדם שלא למד מעולם עבודות אלו ונאמר לו תבנה גלגל מעץ, הוא יאמר שאין לו שום סיכוי להצליח, אע”פ כן מי שקיבל על עצמו ונשא ליבו בחכמה ולומר “כל אשר אדוני דובר” עשה והצליח והקים את המשכן ע”י “ויגבה לבו בדרכי ה'”. וא”כ, אם הדבר כך במלאכה מורכבת של בניית המשכן, שמטבע הדברים צריך להצלחתה מומחיות מיוחדת, ידיים עדינות, כ”ש כל ענייני עבודת השי”ת המוטלים על האדם. אין כל הצדקה לאדם לומר שאינו מסוגל, אלא “ויגבה לבו בדרכי השם”, ויעשה ויצליח וייווכח שכוחו במותניו לעשות גדולות ונצורות.
חז”ל אומרים שבתיה בתו של פרעה ירדה ליאור וראתה את התיבה של משה היא שלחה את אמתה דהיינו ידה. תיבתו של משה רחוקה הייתה שישים אמה ונשתרבבה ידה עד לשם. כלום נתארכה ידה, אלא שבאותה יד עצמה הגיעה עד למרחק, איך זה ייתכן אלא הכל מכוחו של האדם שע”י ייחוד לב להצלתו של נפש אדם, בכוחו להגיע לכל מקום.
