ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים, וידעו כי אני ה‘ אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה‘ אלהיהם: (שמות פרק כט, מה – מו)

פרשיות אלו שלאחר יציאת מצרים, הינם מסכת שיעורים שלימד ה’ את בני ישראל מתוך רצון להביאם בפועל לנקודת השיא שבכל מידה ומידה אליה מחויב האדם להגיע, זאת על מנת שיהוו מקור שאיפה ודרך לעבודת הדורות הבאים אחריהם.

בתחילה הוריד האלוקים לעולם המעשה את בחינת ההכרה הגבוהה ביותר שיכול להשיג בן אנוש את אלוקיו, נקודת ירידת בחינה זו הייתה בפרשת בשלח כשהגיעו העם לשיאה של האמונה, וכעדות התורה “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”.

לאחר שהגיעו עם ישראל למרומי פסגת ההכרה, צריכים היו עתה לקנות את דרך ההגעה לפסגת ההתקשרות לבורא שאותו זכו להכיר. חווית התקשרות זו עברה בתחילה דרך הכרת מודל ההתקשרות, שאותו למדו בפרשת תרומה בציווי  “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. מעתה, בפרשה זו מלמדם האלוקים את מדרגות ההתקשרות, ומביאם לידי חווית החיבור הגבוהה ביותר אליה צריך האדם להגיע בהתקשרותו לבורא.

הדרכה זו עולה מתוך תמיהת אי ההבנה שבפסוקים. שהרי באמצע פרשתנו העוסקת בהוראת מתכונת בניית המשכן – בין הוראת הקרבת התמיד, לבין המשך הדרכת מתכונת הבנייה, מפסיק הכתוב ומציין “ושכנתי בתוך בני ישראל”, וכי לא היה מקומו בסוף פרשת הכנת המשכן, ומדוע בחר להדגיש זאת דווקא במקום זה?

עוד יש להבין, מהו “והייתי להם לאלהים”, האמנם קודם לכן לא היה בורא עולם אלוקים לעם? ומה טיבה של ידיעה מיוחדת שנתחדשה עתה ושבאה לידי ביטוי בהמשך הכתוב “וידעו כי אני ה’ אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם”? וכן יש להבין מה שכפל וסיים שוב במילים “אני ה’ אלהיהם”.

לצורך יישוב הדברים, יש להקדים לברר את דרך השגת דרגות ההתקשרות בין האדם לאלוקיו, ואשר ניצבות כמדרגות הסולם הניצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

יראת העונש ויראת הרוממות

הנה תחילת אהבתו של כל אדם היא אהבת עצמו, וזו מידה טבעית ובסיסית השייכת לא רק באדם אלא אף בבעלי החיים, וכשם שכל חיות הבעל חי לא תתכן לולי ידאג לצרכיו, אף לא תתקיים חיותו של האדם אם לא יאהב את עצמו לפחות אהבה כדי חיותו. וזו היא האהבה שבעבורה חפץ האיש בזיווג וילדים מטבע ברייתו. ואמנם, אצל הבעל חי לא תתרחב אהבה זו לכדי רעיו ומשפחתו, אך מפותחת היא אהבת העצמי שבאדם שמביאתו לכדי אהבת הזולת שאיתו הוא חי כחברה, עד שחובה גדולה היא מצד טבעו להיותו אוהב את רעהו אהבה טבעית כאהבת עצמו וכדכתיב^[1] “ואהבת לרעך כמוך”.

ומאהבת העצמי משיג האדם בנקל את מידת יראת ה’ הנמוכה, והיא יראת העונש. כי האדם האוהב את עצמו יתרחק ככל יכולתו מייסורים ומכאוב, ואף שיראת העונש אינה הדרגה המעולה יותר באהבת ה’, מכל מקום לולי זה לא ישיג אדם בפועל את אהבת ה’ הגבוהה יותר. כי כן הוא הדרך בשלבי השגת ההתקשרות, שעל פיהם יראת העונש היא דרגה הכרחית לשלב הבא שעל האדם לשאוף, והוא שלב החכמה. ואמנם, ללמוד חכמה יכול אף לולי יראת העונש, אך לא תיתפס חכמה זו כדרך חיים, אם לא ירגיל עצמו באופן שתחזק חכמתו את הרגליו, וכפירוש הרמב”ם לדברי התנא באבות^[2] “כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת”, כלומר, שהרגל המעלות כשיוקדם לחכמה עד שיושגו בקניין חזק, יועילו לחכמה להיתפס אצלו, משום שהיא תעורר אותו אל מה שהשיג, אבל אם קדמו קניינים רעים, ואחרי כן למד האדם חכמה, בסופו של דבר תכבד עליו חכמתו וישליכנה, כי לא תוכל לעמוד בפני מה שיתאווה מחמת הרגל^[3].

ואחרי שילמד האדם חכמה, ויכיר את האלוקים המורה לו את האסור והמותר, ובכך אף יבין כפי השגתו את חומרת מעשיו והשפעתם בעולמות עליונים, הרי שיתמיד בלימודו לדעת עוד גדולתו של הבורא וטעמי מצוותיו ובכך יגביר חיל להתדבק בו.

וככל שישיג מעלה גדולה יותר, ישאף לדבוק עוד יותר במידותיו, עד שמרוב שיגלה את חסדו הגדול במהלך בריאתו והחזקתו את עולמו, יראה כהכרח טבעי לתת מעצמו לאלוקיו באופן שיתרחק עוד ועוד מאהבתו הבסיסית את עצמו, וכגודל נתינתו והיותו חש את הבורא, כן יחוש את הגברת ההשגחה המורעפת עליו משמים^[4], והרי זה בבחינת פתחו^[5] לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח שיהיו עגלות וקרניות נכנסין בו”.

וכיוון שנפתחים בפני האדם שערי שמים בהשגה והשפעה הרי הוא משיג את דרגת היראה הגבוהה והיא “יראת הרוממות” הנקראת^[6] “יראה פנימית” והיא תכלית היראה ואהבה, כי בדרגה זו, מרוב דבקותו והשגתו של האדם בכבודו וגדולתו של האלוקים, לא^[7] תמצא במחשבתו שום רושם של פנייה אחרת, ואפילו לתקן את עצמו ונשמתו כדי למצוא חן בעיני המלך לא יחשוב, כי אם לעשות רצונו לבד מרוב אהבה ועוצם החיבה והדביקות.

חינוך העם ליראת הרוממות

ונמצא שההגעה אל יראת הרוממות, חייבת לעבור דרך יראת העונש, והשגתה לא תהיה לולי התבוננות והתדבקות תמידית בבורא, והנה, עם ישראל בקריעת הים הגיעו להכרה גבוהה באלוקים. להכרה זו זכו על ידי ניסי האלוקים בהפליא את מכותיו על המצרים במצרים ובים, והתחזקה^[8] כאשר ראו את ההשגחה הפרטית על ידי הריגת כל איש ואיש מהמצרים הרודפים אחריהם.

אמנם, זאת הייתה הכרה שהביאתם לידי התקשרות מיראת העונש, ורק בנתינת התורה זכו ברגעי התקשרות מתוך יראת הרוממות, אך רגעי נתינת התורה בהם זכה העם לשמוע את פי הגבורה ממש היו רגעי התפעלות, וכטבע ההתפעלות אין בכוחה להיקנות כקניין חזק לולי מהלך עבודה עצמית הממשיך את ההתפעלות הראשונית ומייסדה כטבע.

ועל כן, לימד ה’ את בני ישראל את דרכי העבודה וההתקשרות הרצויה, ובתחילה הורה להם כי עליהם להידבק בו, כי לולי הדבקות בבורא לא תושג דרגת יראת הרוממות. ומשום כך בא הציווי לבניית המשכן, שעל ידו מתרגל העם לנתינה תמידית – בין היתר על ידי קרבן התמיד מידי יום בבוקר ובערב. וזאת הנתינה כמודל לקרבה אלוקית והתבוננות ללא הרף בגדולתו, היא המעלה את העם לדרגת יראה גבוהה יותר, עד שאין עובדים אותו מיראת העונש או מחמדת השכר, אלא משום גדולתו ותקפו, וכשזוכים העם להגיע לכדי יראה זו, מתנתקים הם מיראה חיצונית וכל עבודתם עבודה פנימית היא, ואין זאת אלא בחינה חדשה ושונה בהתקשרות לאלוקים, עד שמקבל האדם את האלוקים בפנים עמוקות ואמיתיות יותר, באופן שזולתו שאינו בדרגתו, לא יוכל להשיג כלל את האלוקים אותו ירא מי שהגיע לדרגת יראת הרוממות, כשם שלא הבינו תלמידי רבי עקיבא את רבם כשסרקוהו במסרקות של ברזל^[9] עד ששאלוהו “עד כאן?” כי למרות גדלותם, עדיין לא השיגו את פסגת יראתו מצד יראת הרוממות.

וכדי ללמד זאת לעם, הפסיק הכתוב מיד לאחר הדרכת מצוות התמיד, באומרו “ושכנתי בתוך בני ישראל” כלומר, על ידי התדבקות העם בכוח הנתינה הנעשית מצידם כלימוד העולה מתוך החיוב בקרבן התמיד, אזי אף הקדוש ברוך הוא משפיע את שפעו מלמעלה להיות שוכן בתוך כל איש מבני ישראל^[10], ומעתה דבק העם בבוראו ומשיג יראה שונה מיראתו הקודמת, שהרי דביקות רצופה זו בבורא עולם מביאה לידי יראת הרוממות, וממילא “והייתי להם לאלוקים”, כלומר, מעתה הם יראו בי אלוקיהם באופן אמיתי ועמוק יותר, שאין עבודתו נעשית מפאת הפחד מהעונש או משום תגמול השכר, אלא מהכרת גדולתו ואהבתו הפנימית.

וכאשר ישיגו העם דרגת יראה זו, כל השקפתם על המאורעות שעברו תהיה שונה ועמוקה יותר, אז “וידעו” – ידיעה חדשה ועמוקה יותר, “כי אני ה’ אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם”, כלומר, לא מימוש הבטחה לאבותיהם המנותקת מתכליתה הביאה להוצאתם ממצריים, כי אם תכלית ההבטחה היא אשר גרמה להוצאתם ממצריים, והיא תכלית היותם מחוברים לאביהם שבשמיים בדרגה הגבוהה ביותר של החיבור, שבא לידי ביטוי בעובדה שאשכון בתוכם ממש. וכיוון שהגיעו להשגת התקשרות זו, הרי מצהיר הקדוש ברוך הוא ומפרסם ברבים כי “אני ה’ אלהיהם”, לאמר, זוהי אף פסגת היותי אלוקיהם, כי בפחות מכאן נחסר מקום שבו אמנם האלוקים אינו חסר באלהותו, אך כלפי העם “להיות להם לאלוקים” עדיין לא הושג בפסגת המעלה, עד שיראו מלפניו יראת הרוממות, שהושגה בכוח הדבקות התמידית במצוותיו.