בפרשתנו מצווה עם ישראל כולו, כציבור, על הנדבה למשכן. מעניין לשים לב על הייחודיות של הציווי הזה. מצד אחד אין כאן ציווי וחובה על היחיד להרים נדבה, “מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי”, אומרת התורה, רק מי שנדבה רוחו אותו, מרצונו החופשי, יביא את תרומת ה’. גם לשון הציווי אומר “ויקחו לי תרומה” שאינו אומר “ויתנו לי תרומה” נראה שבחר בלשון זה לומר לנו שהציווי אינו על הנותנים אלא על המתרימים להכין את הקופות ולייצר כביכול את מנגנון ההתרמה אליו יביאו התורמים את נדבת ליבם.
מצד שני העם כולו מצווה במצוות איסוף התרומות “דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה”, אל כולם דיבר, הווה אומר שהאחריות על כך שיצטברו תרומות היא של כל העם, גם היחיד, זה שלא חייבתו תורה להוציא תרומה מכיסו אין זה אלא מפני שמעות של נדבה בקשה תורה ולא מעות של חובה.
בכמה מקומות אמרו חכמינו על המקדש, הקרבנות והכלים כי “אינן באין אלא משל ציבור”.
נראה שעניין לה לתורה עם האומה שיהא משכן הקודש ליבו של הציבור כולו. כמקום שנבנה על ידי הציבור מצד אחד ומצד שני, ואולי לא צד שני, אולי דווקא מפני כך, על מנת שיהיה לגמרי משל ציבור נדרשת כאן הנדבה.
ישנן מחוייבויות יסודיות העוסקות בכינון החברה בצביונה ובתיקונה הראוי שהם חובת הציבור, להעמיד את הדינים והמשפט, לדאוג לקופת צדקה, בית כנסת, ועוד.
במחוייבויות אלה הציבור כולו עומד, כביכול, כישות אחת שיש לה מחוייבויות, מצוות, ותוכן.
עם ישראל, כחלק יסודי מהווייתו מזוהה ומצווה על מצוות הציבור. תפיסת האחדות היא מרכיב ראשי בתפיסתנו כעם, גם המחוייבות שלנו לצדק, למוסר ולערכים נובעת ונשענת במידה רבה על שורש זה. על היכולת והדרישה מכל יחיד להתבטל במידת מה מיחידותו ולקיים את זהותו דרך המציאות של הציבור, של היות חלק, של ערבות, מחוייבות, מוסר והדדיות. של עם השוכן תחת כנפי שכינה.
אחת העמדות הנפשיות היסודיות לתכונת החסד וראיית האחר, צרכיו ומצוקתו, היא החוויה של העצמי כחלק מכלל, כלל שכולו יחד מקבל וניזון מהטוב הניתן מהמקור העליון, מקור הטוב, לכולנו.
כאשר אנחנו בנויים בתודעה היומיומית שלנו כמי שגם אני וגם אתה מחוייבים לטוב המקורי, המוחלט, הקדוש, לבורא עולם, כך אנו מכוונים לחוות את הזולת באופן טבעי כשווה זכויות, כראוי כמונו לחיים, להצלחה, לטוב.
השבת נקרא גם את פרשת זכור. נקיים את אשר אנו מצווים לזכור את רעתם של עמלק,
אלה שביסוד מציאותם חותרים אל הפירוד, אל מחיקת הקשר בין האנושיות למוסר, לקדוש, לנשגב, לאלוקי. אלה שלחמו בישראל למנוע ייתכנות של “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, אלה שאמרו בעת חרבן המקדש “ערו ערו עד היסוד בה”, שעליהם אמר הנביא כי רק ביום שיעלו מושיעים “לשפוט את הר עשו, רק אז תיתכן “והיתה לה’ המלוכה”, אלה המעמידים עצמם כמכשול להשראת השכינה , לנוכחות טוב ה’ בעולם,
השבת נחייה ונזכיר, לעצמנו ולילדינו, את החובה למחות אותם, את עמלק, מהעולם בבוא העת.
מדוע חשובה כל כך התזכורת הזו. אם שכחנו כבר ממה שהרעו לנו מה חסרנו בכך, עד שנצטווינו לשוב ולהחיות את הזכרון הזה.
ו-למחות, להרוג, בכלל, בעידן של היום -רבים וטובים יתקשו להתחבר לרעיון הזה ולהבין את מצות מחייתו של עמלק.
כמטפלים, אנחנו במיוחד מורגלים ומכוונים לראות את הכאב את המצוקה. לראות ממבט של ‘אין אנשים רעים יש רק אנשים שרע להם’.
למען האמת טוב שכך, טוב שהעולם שלנו הולך ומיתקן, אשרי העולם שהפך למקום כזה בו אנו מתקשים להבין ערכו ונחיצותו של הרג.
אבל, וכאן בא אבל גדול, קריטי לנו שנדע, שלא נתבלבל, זה יכול להראות גם אחרת. יש בעולם, גם אם נוח יותר להתעלם מהעובדה הזו, גם רוע, והוא רע. מול מה שעלול להתפתח כעמדה רופסת של הטוב לעומת נשכנותו של הרע. מול האומץ הנדרש לזהות את הרוע המכוסה ולהציבו במערומיו, מאירה לנו התורה להחדיר בליבנו וחדד ראייתנו, – יש אנשים רעים. החיים מורכבים, זה נכון, בדרך כלל הטוב והרע באים די מעורבים, אבל בקצוות, יש רוע מוחלט ויש טוב מוחלט. –אנחנו מצווים על הטוב “ראה אנכי נותן לפניך את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע ובחרת בחיים”, כחלק מהמלחמה שלנו להבטיח את הטוב אנו עומדים בזקיפות קומה מול הרע. לכלותו. מלחמה לה’ בעמלק.
