בפרשתנו כשנולד ללאה בן רביעי נאמר (פרק כט פסוק לה) וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־ה’ עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת:
המדרש (תנחומא סימן ט) עומד על כך מדוע לא הודתה לאה לה’ כשילדה את ראובן ושמעון ולוי ורק כשילדה את יהודה?
ומבאר על פי משל לכהן שיצא לגורן ליטול תרומה ומעשר ובא בעל הגורן נתן לו תרומה, ולא החזיק לו טובה הכהן, נתן לו מעשר ולא החזיק לו טובה, לאחר שנתן לו בעל הגורן כל מה שהיה ראוי לכהן ליטול עמד בעל הגורן והוסיף לו מדה אחת של חולין, ואז החזיק לו טובה והתפלל עליו.
שאלו את הכהן למה כשנתן לך בעל הגורן התרומה והמעשר לא החזקת לו טובה ועכשיו על מעט מדה אחת של חולין החזקת לו טובה, אמר הכהן הראשונות התרומה והמעשר שלי הן ושלי לקחתי אבל אותה המידה שהוסיף לי משל בעל הגורן לפיכך אני מחזיק לו טובה. וכך אמרה לאה שנים עשר שבטים עתידים לעמוד מיעקב והרי אנו ארבע נשים אנו ראויות לילד שלש לכל אחת ואחת שלש שילדתי כבר חלקי הן עכשיו כשהוסיף לי בן רביעי על חלקי בוודאי הפעם אודה את ה’.
אלא שצריך להבין מדוע התורה ממשיכה ואומרת על לאה לאחר שילדה את יהודה ותעמוד מלדת, דהיינו שנעצרה מלהמשיך ללדת, וראיתי דבר מתמיה בשם ספר מושב זקנים שכתב שנעצרה מלדת “כי נענשה לאה מפני שעד עתה לא הודתה להקב”ה”.
וזה פלא שאע”פ שהיתה לה סיבה לכך שלא הודתה, היות וע”פ החשבון היה מגיע לה לפחות שלושה ילדים ככל האימהות, בכל זאת היתה על לאה תביעה מדוע רק כשנולד יהודה נזכרה להודות.
וראיתי שמביאים בשם המשגיח הגה”צ ר’ מאיר חדש זצוק”ל (בספר קונטרס בית אליעזר) שהיה שואל מדוע מי ששוכח מלומר על הנסים בחנוכה ופורים בתפילה הדין הוא שאינו צריך לחזור להתפלל, אבל מי שלא אמר מודים בתפילה הוא ודאי צריך לחזור?
ומיישב כי על הניסים שאומרים בחנוכה ופורים תיקנו על נסים גדולים. לכן גם אם אדם שכח לומר על הנסים ולהודות על כך להקב”ה מ”מ ודאי שהוא יודע ומכיר בניסים הללו שהם מפורסמים שהם מבורא עולם לכן אין צורך לחזור ולהתפלל שוב. משא”כ בחיי היום יום שנעשים לאדם נסים נסתרים שעליהם אנחנו מודים בכל יום בתפילה ואומרים מודים אנחנו לך, שם אם האדם לא מודה ולא אומר מודים יתכן שח”ו הוא לא מספיק מכיר שאלו הניסים שנעשים לו כל רגע הם מה’ יתברך, וחושב שזה טבע ודרך מקרה. זהו חסרון עצום ולכן מי שלא אמר מודים באחד מהתפילות מצריכים אותו לחזור ולהתפלל.
ונסיים במה שכתב הרמב”ם (הלכות ברכות פרק י הלכה כו) כללו של דבר לעולם יצעק אדם על העתיד לבא ויבקש רחמים “וייתן הודיה על מה שעבר ויודה וישבח כפי כוחו, וכל המרבה להודות את ה’ ולשבחו תמיד הרי זה משובח”.
