סיפור היחסים בין לוט ובין אברהם מתואר בספר בראשית, [1] כתוב: (ה) וְגַם-לְלוֹט–הַהֹלֵךְ, אֶת-אַבְרָם: הָיָה צֹאן-וּבָקָר, וְאֹהָלִים. (ו) וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. בהמשך נפרדים לוט ואברהם, זה מזה בעקבות ריב בין הרועים. כמו שכתוב (ז) וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וכו’. בעקבות אותו ריב מציע אברהם ללוט להיפרד כדי למנוע את התפתחות הריב למריבה, ריב בלשון זכר הוא נקודתי ומוגדר, מריבה בלשון נקבה זה כבר התפתחות הריב לסכסוך יותר מערכתי ומזה חשש אברהם כמו שהכתוב אומר (ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. אברהם נותן ללוט לבחור ראשון את חלקו בארץ, כמו שכתוב : (ט) הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. (י) וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה-לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה, אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו’. ראינו מהפסוק שסדום היית כולה משקה וצמחיה כמו גן עדן וזאת לפני שה’ השחית אותה. ולמה באמת ה’ השחית את סדום ועמורה ?
נלמד עקרון הפועל בחיי האדם, בחברה ובטבע
נחזור להבין את שאירע בסדום ולמה שה’ השחית אותה. בגמרא מובא[2]: אמר רבי יהושע בן לוי ארבעה חשובים כמת: עני, מצורע, סומא ומי שאין לו בנים. צריך להבין, מדוע רק אלו חשובים כמתים ? הרי ישנם עוד הרבה סוגי אנשים הסובלים בחייהם ואינם מוגדרים כמתים וכן מה המכנה המשותף לכל הארבעה האלו ?
ראיתי תשובה לכך מבעלי המוסר[3] אדם חי הוא אדם הנותן לזולת ומי שנמנע ממנו לתת, הוא אדם מת. על פי העיקרון הזה נוכל להבין את המכנה המשותף לכל הארבעה. העני – אין לו במה להטיב עם אחרים. המצורע – על פי דני תורה הוא צריך לשבת מחוץ למחנה, בלי חברה, ללא משפחה, ממלא נמנע ממנו להטיב לכן הוא חשוב כמת. הסומא – אינו יכול לראות ובך לחוש את צערם של אחרים, הוא חי בתוך עולמו. העולם החיצוני ממנו עמום ולכן אין באפשרותו לעזור לאחרים. חשוך הבנים – אין לו ילדים שיוכל להעניק להם, להטיב להם שלא על מנת לקבל. הצד המשותף לכל הארבעה האלו: אדם הנותן -חי. אדם שרק מקבל – מת. המעניין שאנו רואים את הכלל הזה פעיל גם בטבע. שני ימים יש תוך גבולות ארץ ישראל. ים כנרת וים המלח. בין ים המלח לבין ים הכנרת שני הבדלים הפכים וקיצוניים במהותם: הכנרת שוקקת חיים, מסביבה פירות משובחים בשם “פירות גנוסר” ירק רב מקשט את גדותיה עצים רבים סביבה השולחים את שורשיהם לינוק ממנה. המים מתוקים וראויים לשתייה וכל שכן לשטיפה, טבילה והשקיה. בתוכה יש מגוון של בעלי חיים. הרבה ציפורים שבנו סביבה את קיניהם. הכל שמחים לנפוש ולשבת במקום זה. לעומתה בים המלח אין חיים: ים המלח כל סביבתו גופרית ומלח. המים אינם ראויים לשתייה. בים המלח אין חיים כלל. אין זכר לדגים, ציפורים אינן מצייצות, ואין שומעים צחוק ילדים, אין הירק מקשט את חופיו, וחייה ועוף אין שותים ממימיו. ים המלח קרוי גם ים המוות. אם נתבונן נבין מהו הגורם להבדל הגדול בין שני הימים שאינם רחוקים זה מזה? דבר ראשון צריך לדעת שאין אשם כלל בירדן, הירדן עושה את תפקידו כראוי, הוא מזרים את מימיו לשני הימים. הירדן מזרים מימיו לים כנרת וממשיך לזרום דרומה ונשפך לתוך ים המלח. מקור ההבדל: ים כינרת מקבל את מימי הירדן, אך אינו שומר אותם לעצמו. הוא מקבל וגם נותן. תמורת כל טיפה הזורמת לתוכו הוא מזרים מתוכו טיפה אחרת. אך ים המלח אינו מחזיר. הוא סוגר את מימיו בתכונה של קמצן. הוא אינו מוציא אף טיפה אחת לטובת אחרים. גם ברפואה אפשר לראות שעקרון זה פועל: כאשר רוצים לבדוק האם האדם חי בודקים נשימה ודופק. לשני הסמנים האלו יש מכנה משותף: בשניהם יש תכונה של קבלה ונתינה. נשימה זה שם כולל לשאיפת אוויר פנימה לתוך הריאות ולנשיפת אוויר החוצה מהריאות. בודקים האם האדם מקבל ונותן. הדופק הוא אות לכך שהלב מקבל אליו את הדם לתוכו ומזרים אותו לכל חלקי הגוף. הדופק מעיד כי הלב מקבל דם ונותן. אדם שמקבל ונותן הוא אדם חי. נחזור להבין את שאירע בסדום ועמורה סדום ועמורה היו עמק שוקק חיים כמו שכתוב בפסוק “וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה’ את סדם ואת עמרה כגן ה’ כארץ מצרים באכה צער “[4] יתכן שאז ים המלח כן היה זורם לים סוף והייתה לו תכונה של מקבל ונותן ולכן היה פורה. אלא שאנשי סדום היו רעים וחטאים לה’. חטאו במעשיהם שלא נתנו לאורחים ללון שם[5] בתקנות וכללים שאסרו לתת לזולת, אסרו לעשות חסד. החטא היה כל כך עמוק עד גרמו לכן שגם הטבע שינה את טבעו הם שינו את סדר בראשית ולכן הים הפסיק לתת ממימיו לים סוף. הים הפך רק למקבל בלבד, ואחרי שהגיעו לדרגה פחותה זו, מיד כתוב “[6]וה’ המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה’ מן השמים ” אם אין נתינה אין קיום, כמו שכתוב עולם חסד יבנה[7]” העולם בנוי על מעשה חסד ואם אין חסד מיד יש חורבן. סוגי בני אדם בני אדם בעולם מתנהגים בדרך של אינטרסים תן וקבל או כך ותן, כך מתקיים העולם בין אנשים שרוצים להתקיים. אדם שאינו רוצה לתת בכלל הוא לא חלק מההתנהלות המקובלת. הנתינה והקבלה היא דרך לשרוד ולהתקיים. שהתורה מדברת על חסד היא מדברת על מעלה יותר גבוה, לתת מבלי להתנות את הנתינה בקבלה איפה שצריך נותנים בלי חשבונות, כי זה מעלה יותר מהקיום. חסד זה חיים. וחסד של אמת הוא מעל הכל הוא החסד שלא על מנת לקבל כלומר שאין סיכוי שהנותן יקבל תמורה, כמו חסד שעושים עם המת. כפי שיש שני ימים בארץ ישראל. ים החיים וים המוות כך יש שני קצוות בסוגי אנשים שיש בעולם. יש את הקיצוניים ביותר, כאלו שאינם נותנים כלום ורק לוקחים ויש את הקצה השני שהם שנותנים ואינם מורגשים. ויש בין שני הקצוות עוד הרבה באמצע.
מקורות
[1] בראשית (פרק י”ג, פסוקים ה’-י”ג). [2] בבלי נדרים (דף סד עמוד ב). [3] מובא בעלון שבועי “לאורם נלך” מאמר משם הרב מאיר אבוחצירא שליט”א. שם המאמר נותן- חי מקבל- מת. [4] בראשית פרשת לך לך (פרק י”ג פסוק י). [5] כמו שראינו מה עשו למלאכים שבאו לביתו של לוט. [6] בראשית (פרק יט פסוק כד). [7] תהלים (פרק פט פסוק ג).9
