פרשת ואתחנן
ציפית לישועה
מסופר על יהודי קשי יום בעל משפחה עם עשרה ילדים בל”ע שהיה מתפרנס מהובלות שהיה נושא על חמורו. חיי פרנסתו היו קשים מנשוא וכל כמה ימים היה דופק על דלתות רבו האדמו”ר שיברך אותו בפרנסה טובה. רבו בירכו כאשר ביקש אותו יהודי, אך הברכות לא הועילו, וכך חלפו מספר שנים ופרנסתו של אותו יהודי לא שפרה עליו ובני ביתו מבקשים לטרף. עד שיום אחד ביוזמת אשתו הגיע שוב היהודי לבית של רבו, דפק על שולחנו וביקש או יותר נכון הודיע לרבו כי איננו מתכוון לעזוב את ביתו של רבו עד שרבו ישנה לו את המזל.
הרב השיב לאותו יהודי שאם ישים כופר נפשו בסך של מאתים רובל על שולחנו של הרב הוא ישנה לו את מזלו. אותו סכום כמובן היה סכום גדול שלאותו יהודי לא היה בכיסו. הבין היהודי כי אין מה לעשות, ושב לביתו כלעומת שבא. אשת אותו יהודי שאלה אותו מה השיב לו הרב. ענה לה האיש כי הרב הציב תנאים שאי אפשר לעמוד בהם להמציא לו סך של מאתים רובל. השיבה האשה לאיש תמכור את החמור שהוא שווה בסך מאתים רובל. השיב לה האיש ומניין יהיה לנו פרנסה הרי כל פרנסתנו היא מהחמור? אך לא עברו הימים ונאות היהודי להפצרות אשתו. הלך ומכר את החמור במאתיים רובל אותם הציג בפני רבו. הרב ברך אותו שישתנה מזלו מכאן ולהבא וכך היה. היהודי יצא מבית רבו והסתובב ברחובות עד שהבין שאין לו ממה להתפרנס והתחיל לחפש בעצמו ממה הוא יכול להרוויח. העסיק את עצמו כפועל בכמה מקומות עד שלמד להיסחר, הלך וגדל בעסקים הלוך וגדל עד שיצא שמו בקרב הארץ כגביר גדול.
שמועות הגיעו לכל אנשי העיירה כי לרבי שלהם יש כוח לשנות מזל. הלכו כולם לקבל את ברכתו שלב הרב. אמר להם הרב אין בכוחי לעשות כלום, אלא כל זמן שהיהודי היה שקוע בחמורו שמשם פרנסתו הוא לא הצליח להשתחרר מהמחשבה כי ישנן אפשרויות אחרות להתפרנס גם ממקומות אחרים. ברגע שהוא מכר את החמור הוא הבין שישנן אפשרויות להתפרנס גם ממקומות אחרים ומשם באה לו הישועה..
וזה הנמשל. כולנו טרודים בחיי היום בפרנסתנו ובשאר דברים. אבל את העיקר שהוא בניין בית המקדש שוכחים אנחנו להתפלל עליו בכוונה אמיתית, ולהבין שמשם תהיה ישועתנו בכלל ובפרט.
אמרו רבותינו בגמרא מסכת סוכה על הפסוק “ציון היא דורש אין לה” מזה אנחנו שומעים שבניין ציון תלוי בדרישה שנתפלל עליו. ועוד אמרו רבותינו בגמרא שבת שאחד מהדברים הראשונים שנשאל אדם עליהם ליום הדין הוא ציפית לישועה. למדנו עד כמה חשוב ענין הציפיה לשיבת השכינה, שהיא גם סיבה לגאולה כאמור ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו “כי מחכים אנחנו לך”. הכאב על החורבן ועל גלות השכינה מהווה סיבה המעוררת את הציפיה לישועה.
