פרשת כי תבוא פותחת במצות ביכורים ומתארת את המונולוג הייחודי אותו היא מצווה על מביא הביכורים לומר בפני הכהן. מצוה זו נקראת בפי חז"ל מצוות 'מקרא ביכורים'.
'מקרא הביכורים' כולל את הפסוקים "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט"… "וירעו אותנו המצרים"… "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו". "וישמע ה'… וירא את ענינו"…
הטקסט מוכר לכולנו מהגדה של פסח. חז"ל, מחברי ההגדה, בונים ומבססים את כל הפתיחה של מדרש ההגדה על פסוקים אלה.
וכאן באה השאלה, למה דווקא פרשה זו? מה יש בהם בפסוקים בודדים אלה שבסוף חומש דברים שראו בהם חכמים את המשפטים שעליהם ישתיתו את מצות סיפור יציאת מצרים? הלא ספר שמות הוא שעוסק כל כולו בשעבוד מצרים ובגאולה וגדוש הוא בפרטי המאורעות ובתיאור היד החזקה, האותות והמופתים. מה עוד שפסוקים אלה מופיעים בהקשר של מצות ביכורים ואינם עוסקים באופן ישיר ביציאת מצרים?
הבאת ביכורים אינה דומה לשום דבר אחר. בשונה מהקרבת קרבן, לא מקטירים ממנה דבר. המביא רק 'מניחם' לפני המזבח. בשונה ממתנת כהונה, הכהן אינו מקבל דבר מהבעלים אלא מהמזבח. תפקידו מסתכם בהנחת הפירות 'לפני המזבח'.
כל כולה של המצוה אינה אלא פעולת ההבאה של הבכורים. ככתוב "ולקחת"… "והלכת"… "ובאת"… "והניחו לפני המזבח".
כל כך בולט הדבר עד שחז"ל למדו מכך על מרכזיותה של ההליכה לירושלים והרחיבו במצותה שתהא נערכת בליווי כלי נגינה, קישוטי זהב ופירות נוי יחד עם לינה המונית ברחובה של עיר וכל הרואה את העולים יוצא לקראתם ומצטרף לשמחה הגדולה.
גם בחלקה השני של המצוה, 'מקרא הביכורים' "והגדת", מה הוא אומר, המביא? היה מקום לצפות לתוכן כלשהו שישקף את רגע השיא של כל ההכנה הזו המכווננת עבורה. אמירה שלשמה עלינו לירושלים.
אך לא. מה אומר מביא הביכורים? 'הגדתי היום – כי באתי אל הארץ'.
אין בדבריו כל ידיעה חדשה. לא גילוי ולא וידוי. לא תפילה לא ברכה. אף לא בקשה.
אך מה יש בה יש בה הצהרה, הגדה, סיפור.
בהצהרה הזו מספר מביא הביכורים בזמן שפירות הצלחתו ממלאים אותו שמחה, את הסיפור כולו.
הוא מכריז ומגיד: ההצלחה הזו אותה הנחתי כאן היום, בעסק גדול, בשמחה המונית, לפני ה', לא התחילה מכאן. ההצלחה הזו היא סיפור שלם. סיפור שיש בו התחלה אמצע וסוף. אין דבר המובן מאליו. אל תסתכלו על הסיפור מהסוף – ספרו אותו מההתחלה…
זוהי, אם כן, עיקרה של מצוה. לומר לנו: 'באתי' אל הארץ! אכן ארמי 'אובד' היה אבינו. 'מתי מעט' היו זקנינו, עניים וחסרי כל. ומה קרה כי הצלחנו? – -"ונצעק". "וישמע". "וירא". "ויוציאנו". "ויביאנו".
זהו אם כן המקום היחיד בו התורה מתארת לנו לא רק את עובדת יציאת מצרים אלא איך 'מספרים' את הסיפור של יציאת מצרים.
והסיפור הזה הוא הצורה בה מבקשת התורה שההיסטוריה הזו תסופר. זהו הנרטיב שהתורה מצוה אותנו להטמיע.
כך נספר את סיפורו של עמנו. כך נאמץ את הנרטיב היהודי על הסיפור היהודי: 'זה לא מובן מאליו'.
אם נשאב את המסר היסודי הזה שלימדתנו התורה, אם נאמץ את ה'סיפור' הזה שלנו, בחיים. בבית. בזוגיות. בין החברים, אם נשכיל לחיות בתודעה זו לפיה כל מה שיש לי אינו מובן מאליו. כי אז יתקיים בנו "ושמחת לפני ה'".
זה הסיפור כולו.
