פרשת שופטים
התחזקות בתורה ומצוות משפיעה על כל יהודי
נאמר בפרשתנו (פ"יז פס' ב – ד) כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךְָ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת "בְּיִשְׂרָאֵל", וסקלת באבנים וכו'.
פרשה זו עוסקת באדם העובד עבודה זרה, שדינו להיסקל. לכאורה עלינו להבין: לשם מה מוסיפה התורה ואומרת שהתועבה הזאת נעשתה "בישראל", וכי לא היה די לומר 'וִהֵּנֱה אֶמתּ נכוֹן הָּדָבַר נֶעֵשְתַה הּתוֹעֵבַה הזְֹּאת? הלא מדובר בחטא שחוטא היחיד, ואם כן מדוע הוא נחשב כתועבה הנעשית בישראל?
על שאלה זו, משיב הגאון רבי חיים לייב סטאוויסקער בדרך משל, למה הדבר דומה: היה פעם רב שרצה לתקן את כל העולם. היו לו כמה רעיונות גדולים כיצד לגרום לחיזוקים בעניינים שונים, אולם הוא היה זקוק לשיתוף פעולה מהציבור. לשם כך, פנה במכתב מנומק לרבנים גדולים מכל רחבי המדינה, וביקשם כי ייאותו להשתתף עמו בפעולותיו הברוכות למען חיזוק הציבור.
הוא ציפה להיענות רחבה מהרבנים, הן כל פעולותיו לשם שמים. מה רבה הייתה אכזבתו, כאשר כמעט ולא קיבל שום התייחסות למכתבו, ומלבד שני רבנים שכתבו לו מכתבי תשובה מחזקים, לא הגיעו אליו תגובות נוספות. גם שני הרבנים לא הציעו את עזרתם, אלא כתבו לו, שמאחר וטרודים הם בענייני רבנותם, מחזקים הם את ידיו על פעילותו הענפה למען הכלל, ומקווים הם שיצליח לפעול ולהפעיל.
אבל הרב לא הרים את ידיו. הוא תלה את חוסר ההתגייסות של רבני המדינה בטרדותיהם המרובות בצרכי הכלל, והחליט לפנות בעניין אל רבני המחוז. התיישב הרב במרץ, וכתב בשנית מכתבים נרגשים, בהם פרט את תוכניותיו לביצור וחיזוק ענייני הדת. סבור היה כי הפעם תהיה היענות גבוהה יותר. אך כגודל ציפיותיו גם גודל אכזבתו. גם למכתביו אלו לא היתה כמעט כל תגובה. החליט אותו רב להצטמצם ולנסות לפעול בקרב רבני עירו בלבד, אך גם דבר זה לא הועיל. משראה שלא עלתה בידו, רפו ידיו לגמרי והוא התייאש מכל העניין.
לאחר שהתייאש, אמר הרב לעצמו: 'אם לא עלתה בידי לתקן את כל העולם, מדוע שלא אדאג לתקן לכל הפחות את עצמי"? מיני אז, חל חיזוק גדול אצל הרב עצמו, בדיוק באותם דברים בהם חשב לפעול ולחזק בקרב כלל הציבור. אט אט החלו להבחין בני ביתו בחיזוק הגדול שאפף אותו, וזה הקרין והשפיע גם עליהם. מתפללי בית הכנסת בו נהג להתפלל שמו לבם לשינוי החיובי שחל ברב ובבני ביתו, והדבר גרר רוח חיזוק אצל כלל המתפללים. יושבי אותה עיר, שהתברכו בבתי כנסת רבים, החליטו אף הם להתחזק בעקבות מתפללי בית הכנסת שהתחזקו, ומשם נדדה רוח החיזוק לכלל יושבי המדינה. המסר ברור: הדרך הטובה ביותר לגרום לחיזוק אצל הכלל, הוא על ידי שנתחזק אנו בעצמנו. אם אצלנו פנימה המצב הרוחני דרוש תיקון, הדבר משפיע אף על הכלל, ולכן התורה מציינת שהתועבה נעשתה "בישראל" כי כל פגם של כל יהודי ח"ו משפיע על כלל ישראל. (הפותח)
