בתי הדין הרבניים עסוקים רבות בכתיבת פסקי דין בנושאים שונים ומגוונים, אך פסק דין שאינו בנוי היטב, שאינו מבוסס או שאינו מנומק, פוגע לצערנו במעמדם של בתי הדין הרבניים בכלל ושל דייני ישראל בפרט. זאת מלבד העובדה כי במקרים רבים, פסק דין זה לא יעמוד איתן בהגיעו לביקורת ערכאת הערעור, ולעיתים סופו אף להתבטל, מה שמוזיל אף הוא את מעמד הדיינים בעיני בעלי הדין. במאמר זה ננסה לגבש כמה כללים באשר לכתיבת פסק דין ראוי.
א. פסק דין מתוך אומץ
פסיקת הדין דורשת אומץ לב. זו התכונה האמורה להיות לכל דיין, כפי המובא בראשונים וכמובא להלן. תכונה זו עלולה לעיתים “להרגיז” את בעלי הדין, אולם אל לו לדיין להירתע מכך; חובתו ללכת בדרך זו, וכך ינהג!
מאידך, תכונה זו עשויה להוסיף לכבודו של הדיין, להפנמת פסק הדין והשלמה עם תוכנו, כאשר בעל הדין מבחין בהחלטה הניתנת מתוך ביטחון ולא מתוך רפיסות.
ונפרט מעט בתכונת אומץ לבו של הדיין – מקורה ואופייה. כידוע, יתרו הציע למשה רבנו (שמות יח, כא): “ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע”. לשיטתו של יתרו, על הדיינים להיות בעלי ארבע תכונות האמורות. ואילו משה רבנו, בבואו לבחור הדיינים, לכאורה מתעלם מתכונות הדיין שהוצגו ע”י יתרו, שהרי נאמר (שם יח, כה): “ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל”; רק אנשי חיל, ללא שאר התכונות שהציע יתרו. האם אכן היתה זו התעלמות מצד משה מהצעת יתרו בשלמותה או שמא לא נמצאו בקרב ישראל בעלי כל התכונות הנ”ל (שתי אפשרויות אלו לכאורה קשה להולמן, שהרי קודם לכן התורה מעידה (שם, כד) “וישמע משה לקול חותנו, ויעש כל אשר אמר”. ברם, למעשה נקודה זו שנויה במחלוקת תנאים, וראה במכילתא יתרו, פרשה ב: “כל אשר אמר לו חותנו, דברי רבי יהושע, רבי אלעזר המודעי אומר, וישמע משה לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר לו אלוקים”, הרי שהשאלה האם מעידה התורה ששמע משה לכל דברי יתרו, שנויה במחלוקת תנאים).
בשאלה זו עסקו הראשונים. הספורנו פירש (פסוק כה): “ויבחר משה אנשי חיל – אחר שביקש ולא מצא אנשים שיהיו בהם כל המעלות שהזכיר יתרו, בחר באנשי חיל בקיאים וחרוצים לברר וללבן אמתות דבר וכו'”. לשיטתו, “אנשי חיל”, הם אנשים “בקיאים וחרוצים”, ולא מצא משה אנשים בעלי שאר המעלות.
הרמב”ן, לעומתו, פירש כי משה אכן בחר אנשים בעלי כל התכונות שהוצעו ע”י יתרו, ואף יתרו, כשאמר “אנשי חיל”, הביא זאת כתכונה כללית, המאגדת בתוכה את שאר התכונות, וכך כתב: “והנה יתרו דבר בכלל ופרט, אמר שיחזה אנשים ראויים להנהיג העם הגדול במשפטים, ופרט, שיהיו יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע, כי לא יהיו אנשי חיל במשפט בלי מידות הללו וכו’. וכאשר נאמר למטה ‘ויבחר משה אנשי חיל’, הנה הכל בכלל, שהיו יראי אלוקים, שונאי בצע וחכמים ונבונים”. דברים דומים כתב המלבי”ם עה”פ הנ”ל: “אנשי חיל – ואנשי חיל הוא שם כלל, מי שיש להם כל המעלות הנצרכים לבחירה זו, ומפרש שתחזה על כל ג’ מעלות וכו'”. דברים דומים מובאים גם בפירושו של האור החיים הקד’ על הפסוק הנ”ל (פסוק כא).
על כל פנים, לפי כל הפירושים, משה בחר “אנשי חיל”. ועתה נברר, מי הם אכן “אנשי חיל”?
רש”י שם ביאר שהכוונה לאנשים עשירים, שאינם צריכים להחניף ולהכיר פנים. בנוסף, כבר הובאה הגדרת הספורנו – “בקיאים וחרוצים”! (בדרך אגב נעיר כי נראה שבכלל החריצות הוא שלא יענו את הדין, בין טרם הדיון ובין לאחר שידועה להם מסקנתו וברורה להם פסיקתם). אולם, הרמב”ם (סנהדרין ב, ז) מגדירם אחרת: “בית דין של שלשה וכו’ צריך שיהיה בכל אחד מהן שבעה דברים וכו’, ולהלן הוא אומר אנשי חיל – אלו שהם גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמם וכובשים את יצרם עד שלא יהיה להן שום גנאי ולא שם רע, ויהא פרקם נאה. ובכלל אנשי חיל, שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מידי עושקו, כענין שנאמר ‘ויקם משה ויושיען’ כו'”. לשיטתו, אנשי חיל הם בין השאר אנשי אומץ לב (וראה במאמרו של הג”ר שלמה דיכובסקי שליט”א, חבר בית הדין הרבני הגדול לשעבר, קובץ כנס הדיינים, תשס”ח, שעסק בענין הגדרת אנשי חיל בהתאם לכמה מהמקורות הנ”ל).
ובכן, דיין היושב בדין, מוטל עליו צווי התורה “לא תגורו מפני איש” (דברים א, יז), ובנוסף עליו לנהוג באומץ לבבו בעת הדיון ובעת כתיבת פסק דינו.
ב. פסק דין בנחרצות – ללא התנשאות
ונשאלת השאלה – האין נחרצות ואומץ לב בדין סותרים למובא ברמב”ם שם ובשו”ע חו”מ (ח, ד): “ומה משה רבנו עניו, אף כל דיין צריך להיות עניו”?
וראיתי דבריו של חבר בית הדין הגדול (לשעבר), הג”ר שלמה דיכובסקי שליט”א (שם) שכתב בישוב הדברים, כי ענווה היא תכונה חשובה כאשר האדם אינו יושב בדין. אולם בשבתו על כס הדין, עליו להיות איש חיל במלוא מובן המילה.
לענ”ד ניתן ליישב הדברים בדרך שונה. תכונת הענווה המובאת ברמב”ם ובשו”ע כאחת מתכונותיו הרצויות של הדיין, הינה נדרשת ונצרכת אף בעת הדיון, ואף בעת מתן פסק הדין. פסק הדין חייב שיהיה נחרץ וברור, אך גם הוא מתוך ענווה וראיית האמת בלבד לנגד עיניו. מידת הגאווה נגרמת מהרגשת הלב כי אני הוא המוביל, אני הוא היוצר, וממילא מתמלא הלב בגאווה עצמית, תכונה המשפיעה ישירות על העומד מולו של המתגאה, ובנידון דידן משפיעה השפעה שלילית על בעל הדין, החש כי גזר דינו נקבע מתוך תחושת התנשאות ולא מתוך ראיית האמת. ענווה בעת הדיונים ובעת כתיבת פסק הדין מועילה לאמיתות פסק הדין הניתן אך ורק מתוך שיקולי הדין, וכן מועילה לבעל הדין לקבל את הדברים ולהשלים עם תוכנם, בהבינו כי אך ורק ראיית האמת ועשית הצדק עמדו מול עיניו של הדיין בעת מתן פסק דינו.
כנ”ל מוצאים אנו אצל משה רבנו, שהתורה מעידה עליו: “והאיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה” (במדבר יב, ג), ולא אחת היה משה עומד בפרץ כנגד העם או כנגד חותרים אחרים כדוגמת קורח ועדתו. לא יהיה סביר להניח שענוותנותו של משה לא התקיימה בעת שעמד בפרץ מול אותם גורמים.
ואביא שתי ראיות המוכיחות העקרון האמור, כי אין כל סתירה בין תכונת ענווה לבין תכונת נחרצות, אומץ לב והכרת האדם בערכו העצמי (וראה עוד בספר “כבוד עצמי”, מאת הרב מאיר לנדסמן והרב יואל שוורץ, בענין החשיבות בהכרת ערכו העצמי של האדם מול חובת הענווה):
א. במסכת סוטה (מט ע”ב, סיומה של המסכת) מובא: “משמת רבי, בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא – לא תיתני ענוה, דאיכא אנא”. רב יוסף טען שהוא עניו, וממילא לא ניתן לטעון כי בטלה ענווה. ולכאורה זו ענווה היא, הרי זו התנשאות? אלא מכאן שהכרת ערכו העצמי של האדם (אף ביחס לענוותנותו) אינה התנשאות, ותכונה זו אינה סותרת מידת הענווה, שהרי ראוי לו לאדם להכיר מעלתו ויחד עם זאת לנהוג בענווה. כן יש לטעון כי נחרצות אינה סתירה לענווה. יתירה מכך, לא רק שאין סתירה בין הדברים, אלא שהכרת ערכו העצמי של האדם היא המובילה לכניעה ולענווה האמיתית, כפי שיובא בדוגמה הבאה.
ב. ראה המובא בספר חובת הלבבות (שער הכניעה, פרק ב) כאשר מתאר את הכניעה, הנחלקת לשלשה חלקים: “אבל הכניעה היא אשר תהיה אחר רוממות הנפש והתנשאה מהשתתף עם הבהמות במדותם המגונות וגבהותה מהדמות במדות פחותי בני אדם ביתרון חכמה ויקרת נפשו וידיעה ברורה במדות הטובות והמגונות. וכאשר יהיה סמוך לזה כניעת הנפש ושפלותה אז תהיה מדה משובחת, אבל זולת זה איננה נכנסת במדות המשובחות ומעלות הנפש אך במגונות שבהן כי ענינה בזה כענין הבהמות”. הרי שרק השילוב בין הכרת ערכו העצמי ובין הכניעה ושפלות הנפש, הוא בכלל המידות הרצויות, ויתירה מכך, הערכת ערכו העצמי היא המביאה לענווה האמיתית.
תפישה זו המוצגת לעיל, אינה הולכת בדרכו של הפירוש החסידי המובא בהמלצתו של הרב ברוך הורביץ שליט”א, ראש ישיבת דבר ירושלים, לספר “כבוד עצמי”. וכך כתב שם:
“חז”ל אמרו ‘בשבילי נברא העולם’, לעומת זאת ישנה אמרה אחרת של חז”ל ‘היה שפל רוח, ואדם יסודו מעפר וסופו לעפר’. ישנו פירוש חסידי שאומר – צריך האדם לשים האמרה האחת בכיס אחד, וכאשר הוא מרגיש נחות, עליו לקחת את האמרה ‘בשבילי נברא העולם’, וכאשר לבו מתמלא גאווה לקחת את האמרה שאומרת ‘אדם יסודו מעפר וסופו לעפר'”.
האמור לעיל הולך בדרך ההפוכה – אין אלו שתי אמרות סותרות, שבכל פעם יש לבחור את האחרת. אלו שתי אמרות השלובות זו בזו, ויש לקחת תמיד את שתיהן, כאשר יש להקפיד לווסת את השימוש בהן בדרך הרצויה והראויה.
במאמר מוסגר אוסיף – תכונת הענווה הנצרכת לדיין, מקבלת מימד סמלי גם בלבושם של הדיינים. כידוע, הדיינים מקפדים על לבוש שחור. וראה ש”ך יור”ד סימן קעח ס”ד ד שכתב אודות האיסור על גברים להידמות לגויים וללבוש בגדים אדומים שנהגו בהם הגויים: “שאין דרך הצנועים להיות אדומים בלבושם, וצבע השחור הוא דרך צניעות והכנעה, וכדאמרינן ‘מי שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתעטף שחורים וכו”, ועוד התם מסורת בידינו להקפיד על לבישת האדום לבני עמנו, מהרי”ק שם”. הרי שצבע השחור מסמל את הענווה, שהיא מחובותיו הבסיסיות של כל דיין, ולכן נהגו בבגדים שחורים.
כך שפסק הדין יירשם מתוך נחרצות, שאינה התנשאות.
ג. רישום התאמת ההלכה למציאות בשטח במסגרת פסק הדין
כל דיין מודע היטב למאמצים המושקעים ע”י בעלי הדין כדי להטות את דעתו את הדיין ואת הצד שכנגד, בין מצד בעלי הדין עצמם ובין מצד יועציהם. כדי לעמוד בפרץ, על הדיין להיות פיקח דיו גם בעניני העולם, כדי לסכל מגמות אלו. וידועים דברי הגר”א (אדרת אליהו, ריש פרשת שופטים, דברים טז, יט) שכתב כך: “כי השוחד יעור עיני חכמים, ובפרשת משפטים נאמר ‘עיני פקחים’. חכמים הוא בתורה, ופקחים הוא עניני העולם בדרישה וחקירה וכו’, כי הדיין צריך להיות מופלג בשני דברים אלו: בתורה, צריך להיות בקי בכל דיני תורה; ובעניני העולם, צריך להיות פיקח בכל אופני ערמומיות כדי שיבין האמת. ר’ יאשיה דרש ‘דינו לבקר’, שצריך להיות פקח בכל ערמומית העולם ומלואה, ושיהיה האמת ברור לו כבוקר, למען לא ישלחו בו פועלי און ידי ערמימותם וכו'”.
ועוד בתחום פקחותו של הדיין. ראה באור החיים (על הפסוק “שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק” – דברים א, ט”ז): “עוד ירצה להזהירם להתחכם מתוך הדברים הנאמרים בין הטוענים להכיר אמיתות הענין, והגם שעל פי הטענות יזכה הזכאי ויתחייב החייב, אם ניכרים מתוך סדר דבריהם ומעקימת שפתיהם הפך מה שנתחייב הדין, אין לדיין אלא מה שעניו רואות, והוא אומרו ‘שמוע’ – לשון השכלה, ‘בין אחיכם’ – פירוש, מה שיעברו ביניהם מהדברים וכו'”. על הדיין לקרוא גם מה שבין השורות, ולא לטמון ראשו ולהתעלם מהלך הרוח בעת הדיון.
ועל הדיין, במתן פסק דינו, החובה לתת במה לממצאיו ותחושותיו, העשויים להביא לידי ביטוי את מה שהבין בתיק זה, ואת המסרים שקלט “בין השורות” האמורים להשפיע על פסיקת הדין, כדי שיבינו בעלי הדין כי פסק דין צודק לפניהם, לאחר שבית הדין הבין את כל הענין לאשורו.
ברם, לאחר שהבין הדיין בפקחותו את המציאות הניצבת לפניו, עליו להיות חכם דיו כדי לחבר בין המציאות הנתונה לבין ההלכה השייכת לה. ונזכיר את דברי החזון איש (קובץ אגרות החזון איש, כרך א אגרת ל), שם כתב: “בירור משפט בבחינת הלכה למעשה נחלק לעיונים שנים: העיון הראשון להניף הסלת הנקי סעיפי המשפט התוריים, ואחריו עיון השני, החדירה בהעובדא הנוכחת לפניו במעלותיה ומגרעותיה ובדיוק משקל של כל פרק מפרקיה, כדי להתאים את הנידון אל סעיף ההלכה המכוון אליו”.
והוסיף החזון איש דבר חידוש: “ומרובים המכשולים של ההתאמה כוזבת מהמכשולים ביסוד ההלכה, זאת אומרת, אף שאין הדיין אומר על מותר אסור ועל אסור מותר, בכל זאת הוא נכשל במעשה שבא לידו ומחליט בכח מדומה שזו שבא לידו היא של הסעיף הידוע, בעת שהעלים עניו מקו דק הערך בפלילת המשפט הנבנה תמיד על קווים שכליים דקים, ובהעלמה זו הוציא משפט מעוקל, מעוות לא יוכל לתקן”.
ומכח כך הסיק: “ובשל העיון האחרון נשללה ההוראה מן ההמון אף בדברים שהאסור והמותר מפורסם תכלית הפרסום, ונתנה לחכמים שבכל דור, לחקות לאשורה של כל שאלה המופיעה מזמן לזמן, שהחכמים יפתרוה מנקודת עיון מקיף והסתכלות בהירה”.
כך שפסק הדין אמור גם לשקף את החיבור המובהק בין המציאות שבשטח לבין ההלכה המתאימה, וכנגזרת מכך, עליו לפרט היטב את המצב העובדתי המשתקף מול עיניו של הדיין, כדי שיהיה ברור לכל קורא כיצד ההלכה שעליה הוא מתבסס בפסק דינו, מתאימה לעובדות שבתיק.
ד. חובתו של הדיין בשמירת כבודו במסגרת פסק דינו
שמירת כבודו של בית הדין לא תתאפשר אם הדיין עצמו לא ידאג לשמור על כבודו בעצמו במסגרת כתיבת פסק דינו.
למעשה, הדיין שומר על כבודו בשלשה מישורים מקבילים; שמירת כבוד הציבור, הקפדה אישית שבעלי הדין לא יחשדוהו במשוא פנים או בנטייה אחרת שלא כהלכה, ובשמירת כבודו האישי.
שמירת כבודו של הציבור, הרי היא בבחינת: “איזהו מכובד, המכבד את הבריות”, ודיניה מובאים בשו”ע חו”מ (ח, ד): “אסור לדיין לנהוג בשררה וגסות על הציבור אלא בענווה ויראה. וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן ת”ח לעולם. וכן אסור לנהוג בהם קלות ראש אף על פי שהם עמי הארץ. לא יפסיעו על ראשי עם קודש. וצריך שיסבול טורח הציבור ומשאם”.
בענין הקפדתו האישית של הדיין שבעלי הדין לא יחשדוהו, כבר נפסק בשו”ע חו”מ (יד, ד): “י”א שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו, שנוטה הדין כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפי’ אם לא שאל”, ומקור הדברים הוא במסכת בבא מציעא (סט ע”ב) שבכגון זה שהדיין חש שבעל דין חושדו, עליו לנמק את פסק דינו, משום דין “והייתם נקיים מה’ ומישראל”, כמבואר בתוספות שם ד”ה כי האי גוונא (ועי”ש בתוספות וכן ברמ”א שם באיזה מקרה נוסף יכתבו הדיינים נימוקי פסק הדין). יתירה מכך, יש פוסקים שסברו שחובת ההנמקה הינה בכל מקרה, אף כשלא דנו בכפייה ואין בעל דין מבקש נימוקים או חושדו. וראה בספר עץ חיים (למוהר”ח אור זרוע, דף צה). וראה עוד פתחי תשובה (חו”מ יד, ס”ק ח), שיש שסברו שנימוקים בעל פה בכל מקרה צריך הדיין לתת. ככלל, כתיבת הנימוקים מרוממת את כבוד מערכת הדיינות וכן תורמת להפנמת פסק הדין, המתקבל כהכרעה רצינית אשר ניתנה לאחר חשיבה מרובה, ואשר אפשרות עמידתה בפני הביקורת, כגון ערעור בפני ערכאה גבוהה ממנה, מעניקה לה את חוסנה. והדברים יבוארו להלן בהרחבה.
מישור שלישי, הקפדת הדיין על שמירת כבודו האישי. ביחס לכך נפסק בשו”ע חו”מ (ח, ד): “וגם הוא לא יתבזה ולא ינהוג קלות ראש לפניהם, שכיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור, אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה, כדי שלא יתבזה בפניהם, וקל וחומר שאסור לו לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים”. ועוד הוסיף השו”ע שכל דיין שאין לו מי שישמשנו, אסור לו לקבל להיות דיין (נראה שדין זה היה שייך בימיהם, שאדם חשוב היה הולך בלווית משמשיו, משא”כ בימינו אנו).
גם בכתיבת פסק הדין מוטלת על הדיין החובה לשמור על כבודו, ובכלל זה, התייחסות מכובדת לבעלי הדין (אף למי שלא צודק בדין), כתיבה מכובדת של פסק הדין, כולל כמובן הימנעות מכל טעות כתיב או תחביר, ככל שניתן.
ה. כתיבת נימוקים לפסק הדין – מתוך תקנות הדיון
פסקי דין או החלטות שאינם מנומקים היטב, עלולים לפגוע בתוקפן של ההחלטות, בהפנמתן בקרב בעלי הדין ואף במימושן בפועל. בפסקה זו נעסוק בכך, נדגיש את הצורך והחיוניות שבכך, תוך פירוט ביצוע הנמקת ההחלטות בפועל במצבים השונים ובאפשרויות השונות.
בתקנה קיד לתקנות הדיון בתי הדין הרבניים בישראל (התשנ”ג), באשר להליך כתיבת החלטות ופסקי דין בבית הדין האזורי (פרק יא), נרשם: “כל החלטה, למעט החלטה דיונית, שנתנה תוך מהלך המשפט, צריכה להיות כתובה ומנומקת. אולם, בית הדין יכול לדחות את מתן נימוקי ההחלטה לתאריך אחר או לפסק דין הסופי, מלבד המקרים שלגביהם יש הוראה אחרת בתקנות אלו”.
ובתקנה קטו שם נרשם:
“כל פסק דין צריך להכיל, מלבד החלטה בנושא המשפט, גם
(א) סיכום תמציתי של טענות הצדדים.
(ב) קביעת העובדות החשובות.
(ג) נימוקי ההחלטה”.
נציין כי החובה לכתוב סיכום תמציתי של טענות הצדדים, מקורה בשו”ע חו”מ (יז, ז).
ובתקנה קטז שם נרשם: “בהסכמת שני הצדדים, ואחרי שוויתרו על זכות ערעור, רשאי בית הדין להוציא פסק, מבלי לפרש מאיזה טעם דן”.
מענין לציין כי בפרק טו לתקנות הדיון, תחת הכותרת “ערעור”, ישנו סעיף העוסק במתן פסק דינו של בית הדין הגדול באשר לערעור שהוגש לפניו על החלטת בית הדין האזורי (סעיף קנג), ושם לא מוזכר הצורך של בית הדין הגדול לנמק את פסק דינו, אלא רק נרשם שם כי: “בית הדין רשאי לדחות את הערעור או לקבלו, רשאי הוא לשנות את פסק הדין, לבטלו, להוציא פסק אחר במקומו, להחזיר את הענין לבית הדין שדן או לאותו בית דין בהרכב אחר או לבית דין אזורי אחר, לשם דיון מחדש או לשם בירור נוסף או לשם קבלת ראיות או להשלמת נימוקי פסק הדין”.
עולה מהתקנות האמורות, שהן מחייבות מתן כל החלטה בכתב (ולא נוכל להסתפק במתן החלטה בעל פה), וכן מחייבות לנמק כל החלטה וכל פסק דין (למעט מה שמוחרג שם), אף שניתן להוציא את הנימוקים בשלב מאוחר יותר.
בנוסף, על פניו, נראה כי הצורך להנמקת פסק הדין, וע”פ המפורט בתקנות הדיון דלעיל, מכוון כלפי בית הדין האזורי (בית דין קמא) ולא כלפי בית הדין הגדול.
ונבחן להלן את כל פרטי תקנות אלו בהתאם לשיטות הפוסקים השונות באשר לכך.
ו. הצורך בכתיבת נימוקים לפסק הדין
בגמרא סנהדרין (לא ע”ב) נאמר “אם אמר ‘כתבו לי מאיזה טעם דנתוני’, כותבים ונותנים לו”. ברם, מהגמרא ב”מ (סט ע”א) נראה, כי רק כשיש חשד לבעל דין כנגד הדיין, ישנה חובה על הדיין להודיע לו את נימוקי פסק הדין, ברם, ללא חשד לא יכתבו לו נימוקי הדין. ונאמרו כמה תירוצים בראשונים ליישוב הסתירה בין הגמרות הנ”ל (ראו תוס’ ב”מ שם ד”ה כי האי, וכן תוס’ סנהדרין שם ד”ה ואם).
השו”ע (חו”מ, סימן יד סעיף ד) פסק: “י”א שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טועם דנו, אפי’ אם לא שאל”.
ועי”ש סמ”ע (ס”ק כד), שכשבעל דין חושד בדין, צריך הדיין, כדי להוציא עצמו מהחשד, לנמק הפסק דין בטעמיו (ועי’ פת”ש ס”ק ח, בשם התומים באשר לכך).
ועוד הביא פת”ש (ס”ק ח): “ועדיין יש לומר, נהי שראוי ונכון שהדיין יפרש טעמו מעצמו להסיר עקשות פה, מכל מקום אין רשות לאידך לתבוע כן מהדיין, והעזה הוא לומר שחודשו, ואם יעיז פניו, לא יודיעוהו טעמו ולא ישיבוהו כלל. דוקא אם שם מחסום לפיו מחמת יראת הדיין וכבודו, אז נכון לפרש הטעם מעצמו להוציא עצמון מהחשד”. וממשיך שם הפת”ש ומבאר מתי די שיתן הנימוקים בעל פה ולא בכתב, ומסיים שם בהביאו המשך הדין: “אך כשדנו בכפיה והוא רוצה לילך לב”ד הגדול, דבלא”ה צריך לכתוב הטענות, וכיון דאיכא נמי מקום לחשוד כיוון דבלא”ה כותבין וזה חושד ג”כ ויש מקום לחשוד, יכתוב ג”כ טעמו, וטוב הוא, אולי עי”ז שיבין הבע”ד הטעם ושעל חנם חושדו, שוב לא ילך לב”ד הגדול, זהו מה שנ”ל בפי’ הרמ”א עכ”ד ע”ש”.
והעולה מהאמור, שלדעת השו”ע, אם בעל דין חושדו, יודיעו מאיזה טעם דנו, אך ראוי שהדיין יפרש טעם הדין מעצמו, ואף אם רוצה הבע”ד (שדנו בכפיה) לערער בפני בית הדין הגדול, יכתוב הדיין נימוקי הדין.
ומוסיף הרמ”א שם את האמור בטור: “וכ”ש אם אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני”.
ברם, בהמשך לדברי השו”ע דלעיל, הרמ”א שם פסק כשיטת הראשונים, שדין זה הוא דווקא אם דנו אותו ע”י כפיה (ומוסיף הסמ”ע ס”ק כה, שאם מבקש טעם הדין, בכל מקרה יאמרו לו, ומבאר: “שהרי אפילו זה שרואין ב”ד שחושדין אותן ולא ביקש טעם, כבר נתבאר דצריכין להודיעו הטעם”).
ועוד פסק שם הרמ”א בשם הנימוקי יוסף: “וא”צ לכתוב לו הטעמים והראיות, רק כותבים להם הטענות והפסק דין” (ומבאר הסמ”ע ס”ק כו, “דכל ב”ד יפה, כששומעין הטענות יודעין לפסוק עליהן, דתורה אחד לכולנו”). ועי’ פת”ש (ס”ק יא), שהחוות יאיר (בהשמטות שבסוף הספר) תמה על כך, אך מבאר הפת”ש, שלפי מה שהביא לעיל, שבכל מקרה צריך לומר הטעם בעל פה, ורק לא כותבים לו, אזי לא קשה.
ועי’ נודע ביהודה (מהדו”ת חו”מ סימן א) שככל שלא באו שני הצדדים לפני הדיין מיוזמתם, אלא שאחד מהם הוזמן על ידו, נקרא דין בכפיה (ומובאים דבריו אף בפת”ש סימן יד ס”ק יא). ועוד כתב שם: “שבודאי אפילו אין בדבר שום טעם לחשדו, אעפ”כ צריך עכ”פ ליתן בכתב הטענות והפסק, אם מתחילה דן בכפיה וכו’, וצריך ליתן הפסק עם הטענות בכתב אם הבעל דין מבקש כדי שילך לבית דין הגדול לשאול אם לא טעה, ובפרט בדורנו שהטעות מצויה”.
והעולה מכל האמור, שבדרך כלל, על בית הדין לצרף לפסק דינו, מאיזו טעם דנו.
כן עי’ שו”ת אבקת רוכל (לבית יוסף) סימן יח, שכתב: “תשובה, פשיטא שבדורותינו אין להוציא ממון מהנתבע כל זמן שאומר הורוני מאיזה טעם דנתוני כדפסק הטור והרא”ש, כ”ש כשאחד מן הדיינים נותן טעם לפגם בפסק חבירו, כ”ש עכשיו שיש לחוש לבתי דינים מקולקלים בהרבה עניינים וכו'”.
הרי שלשיטתו, כשישנה דעת מיעוט בפסק הדין, קיימת יותר נחיצות לנמק את פסק הדין.
וממשיך שם בשו”ת אבקת רוכל בתיאור קלקול בתי הדין: “כמו שפסקו בתראי דבתראי ריב”ש ובעל תרומת הדשן וחביריו, וז”ל ריב”ש סימן שע”א משרבו זחוחי הלב כו’ עד וגם בשרידים גברה החנופה כו’ וכן הוא שבעונותינו כמעט כלינו בארץ בתגבורת חנופה וניצוח או שכחה וטעות. וידוע לכל משכיל שיותר ויותר מהשוחד מעור עיני פקחים הנצחון והחנופה כדכתב הרא”ש בפרק זה בורר וז”ל האוהב והשונא כו’ ודסני לא חזו ליה זכות כי ענין זכות והחובה מבלבלין באדם בלא כיוון רשע עכ”ל. וכיון שבאלה אדם חוטא ולא לו בכוונה צריך ריחוק וסייג טפי ובל יאמר זכיתי לבי וגו’ מפני ההדיוטות וכבר נודע שעל זה זעקו רבים על מיטב הארץ בק”ק רבות והשתיקה יפה שאם אמרתי אספרה כמו וגו’. וגם בעל תרומת הדשן בכתביו סי’ רנ”ה חושש טובא על בתי דינים מקולקלים ולא רצה להסכים על דין אמת בנידוי בדיעבד מפני קלקול בתי דינים וז”ל ואמת גם לדידי קשה להרגיל מחמת תקלת הדור מחמת דיינים המקולקלים הנסמכים רבים והיודעים מועטים, וכן בהרי”ק שרש קס”ג כתב גדול הדור שבעבור חשש קלקול ב”ד משתנין כמה דינים ולא פסקינן בדורותינו לקנוס ליטרא דדהבא למזלזל ת”ח והאריך בראיות שאין ת”ח שיודע אפילו מסכת כלה כו’ ולבסוף כתב וז”ל וכתב הרמב”ם בפ’ כ”ד משופטים משרבו בתי דינים שאינם הגונים במעשיהם ואינם חכמים כראוי כו’ עד וכן בשאר בתי דינין לא ידין הדיין בסמיכות דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט כו’ עכ”ל ר”מ כו’ עד אלמא דחיישינן לקלקול ב”ד ונשתנה הדין כו’ עד דאנו רואים בעינינו שנתעוותו הדיינים ונתקלקל המשפט עכ”ל וכו'”.
כך שהאריך הב”י בשו”ת אבקת רוכל כדי לתאר את הקלקולים בבתי הדין, וזאת כדי להצדיק את החובה לנמק את פסק הדין כשדורש בעל דין טעם הדין.
העולה מהדברים, שכיום, בדרך כלל, על בית הדין לכתוב במסגרת פסק דינו, מאיזה טעם דנו. ברם, לפי האמור עד כה, נראה שמעבר להצגת טענות הצדדים ופסק הדין, אין צורך לכתוב את טעמי ונימוקי פסק הדין, ואולם, ראו האמור להלן כי קיימת נחיצות אף לנמק את פסק הדין עצמו בטעמיו.
ז. הצורך בכתיב נימוקים – להרבות אמון של בעלי הדין בבית הדין ובפסק הדין
בסוגיית הנמקת פסק דין, דן בספר “סעיפי משפט” לדיין הגאון הרב אייל גיאת שליט”א (שם, מעמוד 157), והסיק כי אין חיוב לדיינים לכתוב נימוקים לפסק דינם, אלא אם פסק הדין מצד עצמו מעורר עליהם חשד, אך מוסיף כי למרות זאת, ראוי לדיינים לכתוב נימוקים לכל פסק דין, והביא מש”כ בשו”ת משפטי עוזיאל (כרך ד, חו”מ סימן א): “בכתיבת פסק דין מנומק, מראים אנו מידת הצדק של משפט ישראל והתאמצות של הדיין לחקור עד כנה שידו מגעת, לברר את האמת, לגלות את המרמה והזיוף של בעלי הדין, אם ישנה אם ישנה כזו, ולדון דין אמת לאמתו. חובה זאת גדולה יותר בזמן הזה, שכל בתי דין של ערכאות מנמקים את משפתם בראיות והוכחות להצדקת דינם. וזה מוקיר את דייניהם בעיני כל העם, ולמה לא נעשה גם אנו כדבר הזה לחבב המשפט לגדל כבודו ולהוכיח צדקתו וצדקת שופטיו בעיני בעלי הדין עצמם, ועל ידם לעיני כל העם, למען יכירו ויגעו כולם נכונות דברי משה רבנו בתורתו, לאמור ‘ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום’ (דברים ד, ח). מנקודת השקפה זו, שהיא לדעתי נכונה ונאמנה, ראוי שכל פסקי דיננו, מלבד אלה הרגילים שהם פשוטים ומובנים מעצמם, יהיו נכתבים בתמצית הטענות ונימוקי פסק הדין, למען תינתן להם אפשרות הביקורת של בתי דין הגבוהים ולמוד משפטי התורה לכל העם”.
הרי שלשיטת שו”ת משפטי עוזיאל, ישנה נחיצות לכתוב את נימוקי פסק הדין, להראות את מידת הצדק של דיני ישראל, לייקר את מעמדם של בתי הדין, לחבב משפט התורה לגדל כבודו ולהוכיח צדקתו, ואף כדי שיוכל בעל דין לערער בפני בית הדין הגדול על פסק הדין, וכן לשם “למוד משפטי התורה לכל העם”, כלשונו.
למעשה, מסיק שם בספר סעיפי משפט, שישנה חשיבות במתן נימוקים לפסק הדין אף לשם מתן אמון של בעלי הדין בבית הדין ובפסק הדין כדי שיקיימו את פסק הדין, כדוגמת המובא בסמ”ע חו”מ (סימן יז ס”ק טו), והאמור ברא”ש (סנהדרין פ”ג סימן ב). בשל כך, מסיק כי ראוי לכתוב את כל הטעמים, אף אם ישנו טעם אחד עיקרי שהיה מספיק להיסמך רק עליו.
ח. חובת ההנמקה בהתאם לתקנה
עי’ בספר “פסקים וכתבים” לגרי”א הרצוג זצ”ל (שו”ת אבהע”ז, עמוד תקכג), שם מבאר האם צריך הדיין לתת נימוקים לפסק דינו, ואלו נימוקים, וכך כתב: “לעצם הדבר, אין עפ”י דין שום זכות לאיזה צד שהוא לדרוש מאיתנו נימוקים, וכך מפורש בחו”מ סימן י”ד סעיף ד’ ברמ”א: ‘ואין צורך לכתוב לו (כלומר מאיזה טעם דנהו) אלא מבית דין קטן לבי”ד גדול, אבל בי”ד גדול שדנו א”צ לכתוב לו, דלא חיישינין לטעותא, דא”כ אין לדבר סוף (ב”י שכך נראה מדברי הרמב”ם)'”. כך שנוקט, שמעיקר הדין אין צורך למתן נימוקים לפסק הדין בבית הדין הגדול.
ועוד מוסיף שם באשר לעצם הנימוקים, היכן שנדרשים: “ואגב לענין ‘מאיזה טעם דנתוני’, הנה אף במקום שיכול בעל דין לדרוש זאת מבי”ד, אין עליהם לכתוב הטעמים, אלא הטענות ופסק הדין. ועל זה כנראה סמכו בתי הדין שאינם כותבים הטעמים והראיות. ברמ”א שם, ובסמ”ע שם (ס”ק כו) ‘דכל בי”ד יפה ששומעין הטענות יודעים לפסוק עליהם, דתורה אחת לכולנו’. ואולם לא טוב הם עושים כנגד תקנתנו בהסכמם הם. לאחרי שהכרנו שזהו תיקון גדול”.
כך שאף לשיטתו, זהו תיקון גדול, לפרט את נימוקי פסק הדין, בהתאם לתקנתם.
ט. טעמים נוספים לתועלת בנימוקי פסק הדין
בספר כנס הדיינים התשע”ה (בסוף הספר), הובאו ציטוטים מכנס הדיינים בשנת תשל”ט (מעמוד 507 והלאה), בישיבת הערכה למנהל בתי הדין הרב דב כץ, והבהיר שם ד”ר זרח ורהפטיג (לשעבר שר הדתות) את מפעלו לפרסום פסקי הדין של בתי הדין הרבניים, וכך אמר בין השאר: “במשך דורות לא נכתבו נימוקים לפסק הדין, אלא כתבו בירור הלכתי, בכלל היתה שאלה אם יכול צד לדרוש נימוקים. אמנם חל שינוי בבתי הדין שבארץ, שהם לא דנים מתוך רצון טוב, אלא מתוך כפיה, ואז חייב בית הדין לומר מהיכן דנתוני וגם לכתוב הנימוקים. חל עוד שינוי, שיש היום בית דין לערעורים, והם זקוקים לנימוקים של בית הדין האזורי, כי אם לא יקבלו את הנימוקים, הם לא ידעו על סמך מה בית הדין האזורי פסק מה שפסק. ואמנם היו כמה פסקי דין שבית הדין לערעורים שלח את התיק בחזרה לבית הדין האזורי, כי לא נומק מדוע נפסק כך”.
כך שמבאר בדבריו את שתי הסיבות, מדוע כיום, בבתי הדין האזורי, קיים צורך לנמק את פסקי הדין. ולמעשה מוסיף שם נימוק נוסף: “כל הדיינים לומדים אחד מהשני, יש בתי דין שמזכירים פסקי דין קודמים, אע”פ שזה לא מחייב אותם. זה מוכיח שדיינים לומדים מתוך פסקי הדין הללו וכו’, וכן גם חוקרים, בני תורה, וגם אלו שלומדים שו”ע אבן העזר, מוצאים מקום לעיין בפסקי דין רבניים”.
י. חובת מתן נימוקים בבית הדין הגדול
למעשה, ברמ”א שם (חו”מ, יד, ד) מובא כך בשם הב”י שהבין מדברי הרמב”ם: “ואין צריך לכתוב לו אלא מב”ד קטן לבית דין גדול, אבל ב”ד גדול שדנו, אין צריך לכתוב לו, דלא חישינן לטעותא, דא”כ אין לדבר סוף”. הרי לשיטתו, ב”ד הגדול לא מחויבים לכתוב נימוקי פסק הדין.
ברם, עי’ פת”ש שם (ס”ק יא), שהביא דברי הנו”ב (תנינא סימן א), שכתב, שאם רק הרב גדול אך הדיינים היושבים עמו אינם גדולי ישראל מפורסמים בדור, אינו נקרא לענין זה ב”ד הגדול, וצריך לתת בכתב הטענות והפסק, אם מתחילה דן בכפיה.
ראו מה שהוסיף שם הב”י (שו”ת אבקת רוכל, סימן יח) בהמשך התשובה המובאת לעיל, באשר לחובת נימוקים בבית דין גדול: “ועל מה שכתב הרב י”ה שב”ד מצפת הוי כב”ד גדול שאין כמוהו ואין שייך לומר הודיעוני מאיזה טעם דנתוני שלמי יכול להראות, אמינא אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר כאמור יש חילול ה’ אע”פ שכבר מפורסם, ואם לא אומר כבר רבו זחוחי הלב וכל א’ יאמר אני ואפסי עוד אין צריך לומר מאיזה טעם דנתוני ונמצאו הבתי דינים מקולקלים ויוציאו מעות וגם ינדו למי שאין ראוי. על כן האדם צריך להתחיל בשבח ולסיים בגנות בענוונותינו והוא שלפי מה שכתבו ז”ל בשלהי פ’ זה בורר שב”ד הגדול הוא גדול הדור עכשיו רבי מתתיה ברומיים כלומר שכ”ע מודו שהוא הגדול אע”פ שהוא ברומי אמנם עליהם נאמר עם כו’ אבל מה נעשה שמרוע סדר וחלול ה’ הם בפי הבריות כקטני הארץ אף ע”פ שהם החכמים המחוכמים”.
וכן הוסיף: “ואם דין ב”ד הגדול להם א”כ הקהלות הקדושות עברו בבל תשחית שכתב ספר מצוות קטן סימן קע”ג בלא תשחית וז”ל הוזהרנו בזה שלא לפזר ממון לריק אפי’ שווה פרוטה ובזה הלילה פזרו הק”ק יצ”ו שלשים דוקאטי לעשויי ובאמת העדה כולם קדושים כאמור כל החכמים או רובם לומר זו אסורה לך שודאי יגרש בלי אויבינו פלילים ואם ב”ד הגדול הם איה כבודם ומוראם שלא הביאו לעזרת ה’ יד החכמים החזקים לנדותו ולהחרימו או לחתום עליו מרורות על ההוא גברא כמו שכתבו על ק”ק פלונית”.
הרי שהסיק, שכשעסקינן בבית דין גדול מקולקל, אין לפטרו מחובת הנמקת הדין.
ועי’ בספר “פסקים וכתבים” לגרי”א הרצוג זצ”ל (שו”ת אבהע”ז, עמוד תקכג), שם מבאר האם צריך הדיין לתת נימוקים לפסק דינו, ואלו נימוקים. וכך כתב (ומובאים הדברים לעיל): “לעצם הדבר, אין עפ”י דין שום זכות לאיזה צד שהוא לדרוש מאיתנו נימוקים, וכך מפורש בחו”מ סימן י”ד סעיף ד’ ברמ”א: ‘ואין צורך לכתוב לו (כלומר מאיזה טעם דנהו) אלא מבית דין קטן לבי”ד גדול, אבל בי”ד גדול שדנו א”צ לכתוב לו, דלא חיישינין לטעותא, דא”כ אין לדבר סוף (ב”י שכך נראה מדברי הרמב”ם)'”.
כך שנוקט, שמעיקר הדין אין צורך למתן נימוקים לפסק הדין בבית הדין הגדול.
ועוד מוסיף שם באשר לעצם הנימוקים, היכן שנדרשים (בבית הדין האזורי): “ואגב לענין ‘מאיזה טעם דנתוני’, הנה אף במקום שיכול בעל דין לדרוש זאת מבי”ד, אין עליהם לכתוב הטעמים, אלא הטענות ופסק הדין. ועל זה כנראה סמכו בתי הדין שאינם כותבים הטעמים והראיות. ברמ”א שם, ובסמ”ע שם (ס”ק כו) ‘דכל בי”ד יפה ששומעין הטענות יודעים לפסוק עליהם, דתורה אחת לכולנו’. ואולם לא טוב הם עושים כנגד תקנתנו בהסכמם הם. לאחרי שהכרנו שזהו תיקון גדול”.
ומוסיף באשר לצורך ההנמקה בבית הדין הגדול: “בנוגע לבי”ד הגדול, אינני קובע שכך מפורש בתקנות הדיון שתקנה זאת מוטלת גם עלינו, וצריך אני לעיין בהן, אבל אעפ”י ‘שאם כן אין לדבר סוף’, עלינו ג”כ לנהוג כך כדי שממנו ילמדו אחרים, וחוץ מזה יש במנהג זה תועלת מרובה”.
כך שמסיק למעשה, שראוי שאף בית הדין הגדול יכתוב נימוקים בפסק דינו.
ומעבר לכך נוסיף, הואיל וחלק מפסק הדין של בית הדין הגדול, עלולים לעמוד במבחן בג”ץ, קיים צורך מובהק למתן פסק דין מנומק, מעבר לתועלת בנימוקי פסק דין של בית הדין האזורי המובאים מעלה.
יא. מתן פסק דין טרם כתיבת נימוקים
כאמור מעלה, בתקנה קיד לתקנות הדיון בתי הדין הרבניים בישראל (התשנ”ג), באשר להליך כתיבת החלטות ופסקי דין בבית הדין האזורי (פרק יא), נרשם: “כל החלטה, למעט החלטה דיונית, שנתנה תוך מהלך המשפט, צריכה להיות כתובה ומנומקת. אולם, בית הדין יכול לדחות את מתן נימוקי ההחלטה לתאריך אחר או לפסק דין הסופי, מלבד המקרים שלגביהם יש הוראה אחרת בתקנות אלו”. כך שקיימת אפשרות למתן החלטה ללא נימוקיה בשלב ראשון, תוך דחיית כתיבת הנימוקים למועד מאוחר יותר.
ואכן, לעיתים ישנו צורך להוציא פסק דין אף טרם כתיבת נימוקיו. זאת במקרה שידיעת הדין נחוצה מאוד ולא סובלת דיחוי, כגון היתר נישואין (או החלטה בתיק בירור יהדות) למבקש שמועד נישואיו סמוך, או היתר עגונה המצפה זמן רב להיתרה, או חיוב כספי אחר שהינו דחוף טרם ביצוע צעד בלתי הפיך וכד’. ברם, בכגון האי, יש צורך במתן נימוקים בשלב יותר מאוחר, ואין משמעותו כי נימוקים לא יינתנו כלל, וזאת בהתאם לאמור מעלה.
בענין זה, ראו אף האמור בפד”ר ב (עמוד 40): “בשולי פסה”ד מציין ביה”ד, שלא ראה כל מקום להשהות את מתן פסק דינו עד אחרי העלאת נימוקי פסק הדין על הכתב, הואיל והנדון הוא ענין של נכסי ציבור, והזכאים ליהנות מפירות נכסים אלו הם עניים, ובינתיים כל זמן שלא ניתן פסק דין סופי, הנהלת הנכסים, וביצוע המטרה למענה הוקדשו, תלויים הם ועומדים באין הנהלה מבוררת, ודבר זה גורם להפסד לרכוש הצבור וסבל לעניים. ולפיכך מצא בית הדין לנכון להוציא פסק דינו מיד אחרי שהעניין התברר לו, ואחרי שביה”ד נוכח שאין בטענותיהם של המערערים נימוקים שיש בהם כדי לשנות או לבטל את פסק הדין של בית הדין הפוסק, למען יבוצע פסק הדין מיד, לטובתם ולזכותם של העניים”.
יב. חשיבות פרסום נימוקי פסק הדין
הובא לעיל האמור בשו”ת משפטי עוזיאל (כרך ד, חו”מ סימן א), שכתב בין השאר באשר לצורך כתיבת נימוקים לפסק הדין: “בכתיבת פסק דין מנומק, מראים אנו מידת הצדק של משפט ישראל והתאמצות של הדיין לחקור עד כנה שידו מגעת, לברר את האמת, לגלות את המרמה והזיוף של בעלי הדין וכו’, חובה זאת גדולה יותר בזמן הזה, שכל בתי דין של ערכאות מנמקים את משפתם בראיות והוכחות להצדקת דינם. וזה מוקיר את דייניהם בעיני כל העם, ולמה לא נעשה גם אנו כדבר הזה לחבב המשפט לגדל כבודו ולהוכיח צדקתו וצדקת שופטיו בעיני בעלי הדין עצמם, ועל ידם לעיני כל העם, למען יכירו ויגעו כולם נכונות דברי משה רבנו בתורתו וכו’, ראוי שכל פסקי דיננו, מלבד אלה הרגילים שהם פשוטים ומובנים מעצמם, יהיו נכתבים בתמצית הטענות ונימוקי פסק הדין, למען תינתן להם אפשרות הביקורת של בתי דין הגבוהים ולמוד משפטי התורה לכל העם”.
כך שלשיטתו, מודגשת החשיבות בפרסום פסקי הדין של דייני ישראל, אף בשל העובדה שגם ערכאות אחרות מפרסמות פסקי הדין שלהם, “ולמה לא נעשה גם אנו כדבר הזה לחבב המשפט לגדל כבודו וכו’, ולמוד משפטי התורה לכל העם”, כלשונו (למותר לציין כי ישנם פסקי דין שהצנעה יפה להם, והדיין ישקול זאת ע”פ הבנתו).
כן ראו בספר כנס הדיינים התשע”ה (בסוף הספר), שם הובאו ציטוטים מכנס הדיינים בשנת תשל”ט (מעמוד 507 והלאה), בישיבת הערכה למנהל בתי הדין הרב דב כץ, והבהיר שם ד”ר זרח ורהפטיג (לשעבר שר הדתות) את מפעלו לפרסום פסקי הדין של בתי הדין הרבניים, וכך אמר בין השאר: “כל הדיינים לומדים אחד מהשני, יש בתי דין שמזכירים פסקי דין קודמים, אע”פ שזה לא מחייב אותם. זה מוכיח שדיינים לומדים מתוך פסקי הדין הללו וכו’, וכן גם חוקרים, בני תורה, וגם אלו שלומדים שו”ע אבן העזר, מוצאים מקום לעיין בפסקי דין רבניים”.
וכן הוסיף שם: “יש ספרי ראשונים, ספרי אחרונים, יש שאלות ישירות – נוסף לנו סוג חדש והוא ‘פסקי דין’. ידוע לי שפסקי הדין שפורסמו עד כה, השפעתם רבה גם בבתי הדין בחו”ל וכו’. נדמה לי שהענין הזה של פסקי דין של בתי הדין הרבניים, כשהם מנומקים ומסודרים כהוגן, הם היום נכס הלכתי חשוב מאוד”.
למעשה, החשיבות בפרסום פסקי דין של דייני ישראל אינה זקוקה להסבר, והם משמשים כ”חלון הראווה” של בתי הדין הרבניים מול הציבור הרחב, אשר באמצעות פסקי הדין המתפרסמים, יודע להעריך נכון את העמל המושקע בכל תיק, את החשיבה המרובה ואת המאמץ של דייני ישראל למתן פסקי דין ישרים וראויים ע”פ דין תורה וע”פ שיקול דעתם של הדיינים שאף הוא על אדני ההלכה הצרופה. אף ציבור עורכי הדין והטוענים הרבניים נחשפים לפסקי הדין המתפרסמים, יודעים לעשות בהם שימוש בעת הצורך להצגת דעת תורה, ובכך קידוש שם שמים מתרבה.
לסיכום
א. כתיבת פסיקת הדין דורשת אומץ לב של הדיין.
ב. תכונת הענווה המובאת בפוסקים כאחת מתכונותיו הרצויות של הדיין, נדרשת ונצרכת אף בעת מתן פסק הדין. פסק הדין חייב שיהיה נחרץ וברור, אך גם הוא מתוך ענווה וראיית האמת בלבד.
ג. במתן פסק דינו, על הדיין לתת במה לממצאיו ותחושותיו, שיביאו לידי ביטוי את מה שהבין בתיק זה, ואת המסרים שקלט “בין השורות” האמורים להשפיע על פסיקת הדין, כדי שיבינו בעלי הדין כי פסק דין צודק לפניהם.
ד. פסק הדין אמור גם לשקף את החיבור המובהק בין המציאות שבשטח לבין ההלכה המתאימה, וכנגזרת מכך, על הדיין לפרט בפסק דינו היטב את המצב העובדתי המשתקף מול עיניו, כדי שיהיה ברור לכל קורא כיצד ההלכה שעליה הוא מתבסס בפסק דינו, מתאימה לעובדות שבתיק.
ה. הדיין שומר על כבודו בשלשה מישורים מקבילים; שמירת כבוד הציבור, הקפדה אישית שבעלי הדין לא יחשדוהו במשוא פנים או בנטייה אחרת שלא כהלכה, ובשמירת כבודו האישי.
ו. גם בכתיבת פסק הדין מוטלת על הדיין החובה לשמור על כבודו, ובכלל זה, התייחסות מכובדת לבעלי הדין (אף למי שלא צודק בדין), וכתיבה מכובדת של פסק הדין, כולל כמובן הימנעות מכל טעות כתיב או תחביר, ככל שניתן.
ז. תקנות הדיון בתי הדין הרבניים בישראל (התשנ”ג) מחייבות לתת כל החלטה בכתב (ולא ניתן להסתפק במתן החלטה בעל פה), וכן מחייבות לנמק כל החלטה וכל פסק דין (למעט מה שמוחרג שם), אף שניתן להוציא את הנימוקים בשלב מאוחר יותר.
ח. בשולחן ערוך, ברמ”א ובאחרונים, מובאים הכללים מתי ישנו צורך לנמק את פסק הדין, ומהו אותו מסמך שיש לתת לבעל דין המבקש לדעת “מאיזה טעם דנתוני”.
ט. כשישנה דעת מיעוט בפסק הדין, קיימת יותר נחיצות לנמק את פסק הדין.
י. כיום, שבית הדין מזמין צד אחד לדין ע”פ תביעת הצד האחר, נראה שקיים צורך לכתוב מאיזה טעם דנו.
יא. ישנה נחיצות לכתוב את נימוקי פסק הדין, כדי להראות את מידת הצדק של דיני ישראל, לייקר את מעמדם של בתי הדין, לחבב משפט התורה לגדל כבודו ולהוכיח צדקתו, ואף כדי שיוכל בעל דין לערער בפני בית הדין הגדול על פסק הדין. זאת אף כדי לחזק את האמון של בעלי הדין בדיין ובבית דינו, כדי שפסק דינו יתקבל עליהם.
יב. בדרך כלל, ראוי לכתוב את כל הטעמים, אף אם ישנו טעם אחד עיקרי שהיה מספיק להיסמך רק עליו.
יג. החלטות רגילות, פשוטות ומובנות מעצמן, אין חובה לנמקן.
יד. ראוי שאף בית הדין הגדול יכתוב נימוקים לפסק דינו.
טו. לעיתים ישנו צורך להוציא פסק דין אף טרם כתיבת נימוקיו. זאת במקרה שמתן פסק הדין נחוץ מאוד ולא סובל דיחוי. ברם, בכגון האי, יש צורך במתן נימוקים בשלב יותר מאוחר, ואין משמעותו כי נימוקים לא יינתנו כלל.
טז. מחמת כמה סיבות, קיימת חשיבות רבה בפרסום פסקי הדין של דייני ישראל לידיעת הציבור הרחב.
