עיקרון הלכתי מוסרי הוא, שזכות של כל אדם להגן על זכויותיו במשפט בפני בית דין היא זכות בסיסית. הזכות למשפט אינה פריווילגיה לעשירים או אמצעי הגנה לעניים ועשוקים בלבד, אלא זכות בסיסית לכל אדם באשר הוא לברר את טענותיו ולשמור על זכויותיו. לכן כל אדם זכאי למשפט צדק בחינם. ואין לחייבו בהוצאות שנגרמו לצד שכנגד בגין כך שנאלץ לעמוד למשפט. לכן הגישה השגויה שקיימת בכמה מקומות לפיה הצד שמפסיד צריך לשלם לצד המנצח שגויה לחלוטין, מפני שלצד המפסיד כמו לצד המנצח הייתה זכות לברר את טענותיו וזכויותיו במשפט.

מקור הדין בגמ’ בסנהדרין (ל”א ע”ב) שנאמר שם:

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו.

הרי שאם היה הנתבע הולך אחר התובע ומוציא הנתבע מנה מכיסו, לא היה הנתבע זכאי להחזר מהתובע. ומדוע? מפני שבבית הועד בירור הדין טוב יותר, והתובע זכאי לבירור המיטבי של תביעתו, על אף שהדבר גורם לנתבע הוצאה כספית משמעותית.

זכות זו של המתדיינים הינה חובה לדיינים לדון דין תורה בחינם.

בגמ’ במסכת בכורות (כ”ט ע”א) נאמר: “הנוטל שכרו לדון – דיניו בטילים… מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא: ראה למדתי אתכם וגו’ (דברים ד’ ה’) – מה אני בחנם אף אתם בחנם“

למדנו שחל איסור על הדיינים לגבות שכר מבעלי הדין עבור קיום דיון בעניינם. שכרם של הדיינים המשולם מקופת המדינה, אינו משולם עבור כך שהדיינים ממלאים את חובתם לדון דין צדק, אלא משולם במסגרת החובה הכללית החלה על הציבור לפרנס את החכמים והדיינים, וכמו שפסק הטור חו”מ סי’ ט:

“וכתב הר”י ברצלוני נהגו ברוב מקומות לעשות לב”ד קופה שפוסקין מזון ב”ד ופרנסתם לכמה עולה בשנה ומגבין אותו בתחילת השנה או בסופה ואין בזו משום תורת שוחד ותורת אגרא, כי חובה היא על כל ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם”.

מתוך שיעור שנמסר ביום עיון לטוענים רבניים (ט”ז אייר תשע”ח – 1/5/2018) ע”י כבוד הרב עידו שחר שליט”א דיין בבית הדין הרבני ת”א, נכתב ונערך ע”י טו”ר משה ליבוביץ שליט”א. פורסם כקובץ הרצאות ושיעורים לטוענים רבניים.