לכבוד השואל:
אודות שאלתו בתמצית, האם יש חיוב השבת אבדה כיום בחפצים "שיש בהם סימן" אבל אינם שווים ערך למאבד, ובפרט אם נמצא במקומות שנמצאים שם אינשי דלא מעלי שאינם שומרים תורה ומצוות.
תשובה: במקום שמצא אבדה אף שיש בה סימן אבל אינה יקרת ערך כמו למשל, עט, כדור, וכיו"ב ונראה שאין המאבד יישוב לקחתה, ובפרט שנמצא גם במקום שיש שם אנשים שאם ימצאו את האבידה לא ישיבו אותה לבעליה, כגון נכרים וכיו"ב, יכול לקחתה לעצמו. ואע"פ כן אם יודע למי היא שייכת לפנים משורת הדין ישיב אותה לבעליה. ובמקום שהסבירות היא שהבעלים ישובו לקחתה ואנשים אחרים לא יגעו באבדה (כמו למשל באזור של שומרי תורה ומצוות) עדיף להשאיר את האבדה במקומה.
מקורות: הנה בגמרא בבא מציעא מובא (בדף כד.) המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים. ואוקימנא בגמ׳ דמיירי בדבר שיש בו סימן, ובבתי כנסיות ובבתי מדרשות דידן דיתבו בהו כנענים. כלומר, אע״פ שהרבים המצויים הם ישראל, מ״מ כיון שיושבים שם כנענים לשמור והם נמצאים בכל עת הוו להו כרובא והבעלים מתייאשים דמסתמא הם מצאו את האבידה.
וכן פירש הרשב״א, כיון שגויים יושבים בהם תדיר, כרבים נינהו משום שמחפשים תדיר וממשמשין בכל מה שיש שם ואע״ג דאיכא למימר דמרובא ישראל נפלו, הבעלים מתייאשין דאומרים, גויים שיושבים שם מצאוה, ורוב ישראל הנכנסין והיוצאין שם דרך הלוכן ודרך כניסתן אינם מחפשים. וכן פסק בשו״ע (חו"מ סימן רנט סעיף ג׳), אפילו רובא ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם עכו״ם אינו חייב להכריז.
והנה בתוס' שם (ד"ה אפילו ברוב) כתבו שאפילו ברוב ישראל הוי שלו, וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי לה. וכתב בשו"ת ארץ צבי (פרומר) בחידושיו על הש"ס (ב"מ כד.) שכוונת התוס' שאפי' ברוב ישראל פטור מלהשיב, משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי לה, שאף שהם מיעוט, הבעלים מתייאשין מחמת שיתלו באינשי דלא מעלי, דאפי' כשסיבת היאוש היא מחמת מיעוט, חשיב יאוש, וכ"ש שסיבת היאוש ע"י רוב וזה ברור.
ובזמנינו דנו פוסקי זמנינו במקום שנמצאת אבדה שאף שרוב תושביה יהודים אבל אם יש שם רוב אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות כמו למשל בקהילות מעורבות, שאינם מקפידים להשיב אבדה לבעליה, וממילא המאבד שם בדרך כלל מתייאש מהשבת אבדה, שאז אין חיוב להשיב את האבדה גם אם יודע למי היא שייכת, כמבואר בקונטרס השבת אבידה כהלכה (ע' לו אות ח) שאם מצא אבידה ברחוב שרוב העוברים ושבים שם אינם שומרים תורה ומצוות, אם ערכה מועט פטור מלהכריז אף ביש בה סימן, ואם ערכה רב חייב להכריז ויש מקילים בכל אופן. ושם (בהערה אות יז) הביא שכן השיבו לו הגר"נ קרליץ זצ"ל, והגר"ח קנייבסקי זצ"ל, והגרי"ש אלישיב זצ"ל. וכ"כ בספר תורת האבידה (ע' רז), וע' בספר אשרי איש (חו"מ פרק כד אות א).
אלא שלפנים משורת הדין מצוה להשיב את האבדה ע"פ סימן גם במקום שכולם גויים כמבואר בגמ' ב"מ (כד.) וכן פסק שם השו"ע (סעיף ה) שאף על פי שמן הדין במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים, אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן.
והנה מצד הדין, כל אבדה שהייתה שווה פרוטה בשעת אבדה ובשעת מציאה, אפילו הוזלה באמצע חייב להכריז, ויתירה מכך אפילו הוזלה אחר שמצא את המציאה חייב להכריז כמבואר בשו"ע (סי' רסב סע' א).
אך הנה כל זה בחפצים שהם שווה ערך, שבדרך כלל המאבד היה שב למצוא את אבדתו, אבל חפצים קטנים שאף ששוים פרוטה אך בדרך כלל רוב בני אדם אינם שבים למצוא את אבדתם, כמו למשל עטים שאינם יקרים, בקבוקי תינוק ומשחקי ילדים, וכיו"ב. יש לדונם כמי שאינם שווים פרוטה שדינם כפי מה שפסק בשו״ע (שם) שכל אבידה שאינה שווה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה אינו חייב להכריז. ועי׳ בסמ״ע (ס״ק א) ובגר״ז (אות לז) בטעם הדבר.
ומבואר עוד בשו״ע (סי' רנט סעיף ב) דאינו עובר אם אינו משיבה אלא דוקא במקום שהוא ראוי להסתפק בה שהיא אבידה, ושתהא בעניין שמוכח שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת, שיש סימן בגופה או במקומה, שהיה מטפל בה אם הייתה שלו, ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו, אבל אם חסר אחד מכל אלו, אינו חייב להשיב אבידתו. ומבואר עוד בשו״ע (סי׳ רס״ה סעי א) שאינו חייב להפסיד ממונו לקיים מצוה זו, והגר"ז בשולחן ערוך הרב (הל' אבידה אות לג) כתב שאף מניעת רווח אינו חייב להפסיד בכדי להשיב אבידה.
והגר"י בלוי בספרו פתחי חושן (פ״א בהערה אות לד) הביא בשם ספר שער אשר (סי׳ רסב) בשם משה ידבר שהמוצא דבר שהוא שווה פרוטה לאובד ולא למוצא חייב בהשבה, אבל להיפך שאינה שווה פרוטה לאובד אף ששווה פרוטה למוצא אינו חייב להשיבה דבתר אובד אזלינן. וכן פסק בעל האג״מ בתשובה שנדפסה בסוף קונטרס השבת אבדה כהלכה (עמ׳ קע אות ד).
ולפי זה דברים שאין ערכם חשוב, ואין בעליהם מחשיבים אותם כשווה פרוטה לטרוח אחריהם אין חייב להכריז עליהם, וכן כתבו בשם הגרי"ש אלישיב זצ״ל בקונטרס הנ"ל השבת אבידה כהלכה (פ״א הלכה ט ובהערה שם), וקונטרס השבת אבידה (עמ׳ לא) ולפ"ז כתבו "עט פשוט" שאין בו סימן וכדו׳ א״צ להכריז עליו כיון שאנשים מחשיבים אותו כפחות משוה פרוטה.
ובהרבה מקרים הרי אם ייקחנו המוצא כדי להכריז, יותר סביר שאין המאבד ימצא את אבידתו, ולכן עדיף שלא ייקחנו משם, וישארנה במקומה, וכן דעת הגריש״א זצ״ל (שם בקונטרס) דאם האבידה שמצאה אינה יקרת ערך אף במקום שאינו משתמר אינו חייב להשיבה, "דגם אם יכריז ברוב המקרים לא יבואו הבעלים לקחתה", ורצון התורה שתוחזר החפץ לבעלים יותר טוב להשאירה שם שסביר יותר שהבעלים יבואו לחפשה מאשר ליטול ולהכריז ולא יוחזר לבעלים. ועי׳ בדברי בעל האג״מ (שם עמ׳ קעד אותיות יג ויח).
והנה כל היד המרבה לבדוק ליקוטי בתר ליקוטי באחרוני זמנינו יראה שנקטו יתירה מכך, שבחפצים שערכם מועט עד שאין דרך בני אדם לחזור ולקחתם, אינו חייב בהשבה, ויכול לקחתם לעצמו. כ"כ בספר נועם הלכה (וינד, ע' טו הל' יט), ובהערה שם (אות מא-מב), וציין לכמה ספרי אחרוני זמנינו בשם גדולי דורינו שהורו כן, ע"ש. וכ"כ בספר אבידת אחיך (פרק יט הל' ב)
