בית כנסת שלא מכרו את החמץ
שאלה: נקראתי לדון במה שארע באחד מבתי הכנסת בעירנו, שהגבאי ביקש מהרב שימכור את חמצו הפרטי לגוי וכן את חמץ בית הכנסת, אך הרב מחמת טרדותיו כתב בשטר ההרשאה של מכירת החמץ רק את שם הגבאי ולא הזכיר את בית הכנסת, והנה במהלך ימי חול המועד נזכר הרב הנ"ל בדבר, ועתה שאלתו בפיו מה דין החמץ הנמצא כעת במטבח בית הכנסת?
תשובה: יש להתיר להשאיר את החמץ בבית הכנסת ואין צורך לבערו, וכן לאחר הפסח חמץ זה מותר באכילה.
א) שנינו בפסחים (כח.) חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישראל אסור בהנאה. ובגמ' שם ביארו דאף שמדין תורה הרי הוא מותר בהנאה לאחר הפסח, מ"מ חכמים קנסוהו שיאסר בהנאה אף לאחר הפסח. וכתב רבנו הרמב"ם (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ד) שאפילו הניחו בשגגה או באונס קנסוהו כדי שלא יערים ויניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח. והביאו מרן בשו"ע (סי' תמח ס"ג) להלכה ולמעשה.
אלא שיש לדון האם חמץ הנמצא בבית הכנסת בכלל שייך בקנס זה, שהרי מצינו בש"ס ובפוסקים ג' מיני בתי כנסיות. הסוג הראשון: בית כנסת המתנהל ע"פ אדם אחד כגון אדמו"ר או גבאי בלעדי שעושה בו כבשלו, ומוכר וקונה ושובר ובונה כאוות נפשו ועל פיו ישק דבר, הרי זה ברור שבית הכנסת שכזה נחשב לרשותו הפרטית. והסוג השני: בית הכנסת שממומן מכספי קהילה פרטית, ומתנהל ע"י גבאי אחד או כמה גבאים אך כל החלטה משמעותית נעשית ע"פ רצון בני הקהילה, ובזה נחשב כרשות השותפין. והסוג השלישי: בית הכנסת שאינו שייך לאדם פרטי או לקהילה, אלא הוקדש ע"י אדם מסויים, ואע"פ שכעת מתנהל הוא ע"י כמה גבאים מ"מ יש לבית כנסת זה דין רה"ר גמור. ובכיוצא בזה מצינו כתוב בגמ' מגילה (כו.) לעניין מכירת בית כנסת שחילקו בין סוגי בתי הכנסת. ושם מבואר שאפשר למכור בית כנסת של כפרים ע"פ דעת בני הכפר (הסוג השני), אך אי אפשר למכור בית הכנסת של ערים גדולות, כיון שהוא שייך לרבים (הסוג השלישי), ואם הכל נעשה באותה עיר ע"פ אדם אחד כגון גדול העיר יכולין למוכרו על פיו (הסוג הראשון). ונמצא דיש חילוק בין סוגי בתי הכנסיות וכנ"ל.
ועתה נבוא לדון גבי הנדון דידן, דהנה בבית כנסת השייך לסוג הראשון הרי הוא נחשב כרשותו הפרטית של הגבאי. [ומעין ראיה לזה תמצא בפסקי תשובות (סי' תלג אות ט) שכתב לענין ברכה על בדיקת חמץ בבית כנסת, שסתם בית הכנסת שמתנהל ע"פ כמה גבאים וכדו' אין מברכין, ואם הוא שייך לאדמו"ר או מתנהל ע"פ גבאי אחד חשיב רשותו הפרטית ויברך. ומקורו בתשובות והנהגות (ח"א סי' רפז)]. וכיון שנחשב רשותו הפרטית של הגבאי, בעת שרשם הרב את שמו בשטר ההרשאה ממילא כלל גם את חמצו הנמצא בבית הכנסת. ואף שלא ציין בפירוש הכתובת של בית הכנסת, ידוע לכל בר בי רב דחד יומא דבשטרות ההרשאה והמכירה מצויין שנותן הרשאה לכל חמץ שלו הנמצא בכל מקום שהוא, ומה שמציין כתובת בשטר הוא רק לכתחילה, ואה"נ המכירה חלה גם על שאר חמצו אף אם לא פירט היכן הוא. וראה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' קח אות ד).
ובבית כנסת השייך לסוג השני המנוהל על דעת בני הקהילה, הוי כרשות השותפין וכמ"ש הריב"ש (סי' ר"ה) דארבע אמות זוכה לכל אדם בבית הכנסת דהו"ל חצר השותפין, והביאו בב"ש (אה"ע סי' ל סק"ט) ובקצות החושן (סי' ר ס"ק א), וכ"כ הגאון המהרש"ם בדעת תורה (לדברי מרן בסי' תלג ס"י), ולפ"ז שפיר אפשר לסמוך על המכירה שעשה כל אחד מבני הקהילה לעצמו, וכנ"ל לגבי הסוג הראשון. [ואף אם יש מי שלא מכר בשוגג, יכולים לסמוך על המכירה הכללית וכדלקמן. ואף אם יש לדונו כמזיד הרי חמצו המועט האסור בהנאה מסתמא מתבטל ברוב החמץ של שאר המתפללין, ולמעשה הכל לפי העניין].
ובבית כנסת השייך לסוג השלישי שאינו שייך לאדם מסויים או לקהילה פרטית, ואף שמנוהל על ידי כמה גבאים מ"מ אין רשות לאחד מהם לעשות כרצונו בלא הרשאה מהגבאים האחרים, הוי דינו כרשות הרבים ולפי זה אין סברא לאסור הנמצא שם דרחמנא אמר 'לא יראה לך' אך חמץ המופקר אין בו איסור בל יראה ובל ימצא (תוס' פסחים ד: ד"ה מדאורייתא). ועיין במ"ש השבלי הלקט (סי' ק) גבי עירוב, שבית הכנסת שאין בה דיורים אין צריך לערב עם שאר בני החצר, ואף על גב שאוכלים ושותים בני העיר והאכסנאים בתוכו, ואפילו בנאה אדם אחד משלו והקדישה, כיון שמתכנסין ומתפללין בתוכו, הוי הפקר לכל ישראל ואין צריך לערב. וכתב שכן מפורש בתשובות הגאונים. והביאו להלכה מרן בבית יוסף (או"ח סי' שע). וכיוצא בזה כתב המג"א (סי' קנד ס"ק כג) בשם האגודה, שאם מצא דבר בחצר בית הכנסת זכה בו ולא אמרינן דחצר בית הכנסת קונה להקדש, דחצר קונה מכח יד, ואין יד להקדש. ע"כ. והביאו להלכה במשנה ברורה (שם ס"ק נט, וע"ע בהגהות רעק"א שם שפקפק בדין זה). והעולה עד כה דגם בית כנסת שאינו שייך לאדם אחד או לקהילה מסויימת, אין טעם לאסור החמץ הנמצא בו.
ב) ואל לנו לתמוה מהא דכתב מרן (סי' תלג ס"י) בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה. והלא לפי הנתבאר כלל אין איסור ב"י וב"י בבית כנסת וא"כ מדוע לנו לבדוק. דאפשר לומר שכל מה שחייבו בדיקה בבתי כנסיות הוא מטעם דחישינן שמא ימצא בו חמץ ויאכלנו. ומוכח כן בפרי חדש (שם) שכתב שבבתי כנסת רק יבדקו החמץ, אך לא יכולים לבטלו לפי שאינו שלהם. ודו"ק. שו"ר בפרי מגדים (א"א ס"ק יט) שכתב כדברנו בפירוש, שעיקר הבדיקה בבית הכנסת הוא מטעם דלמא אתי למיכל. והביאו בתהילה לדוד (ח"ג פסח סי' טז) וכתב עוד, דמה שכתב בפר"ח דלא מצו לבטל החמץ לפי שאינו שלהם, טעמו משום שאין לשום אדם בו זכיה והוי כחמץ של הפקר דאינו עובר עליו בב"י, ולכן אין לברך על בדיקת בית הכנסת. עכת"ד.
וראה עוד בערוך השולחן (שם סי"ב) שכתב דאין צריך ברכה לבדיקת בית הכנסת ובית המדרש שהרי אין להם בעלים מיוחדים מי שיעבור בבל יראה, והוי לעניין זה כבית של הפקר. ואין לומר דהגיזבר או השמש יעבור בבל יראה, דהא יכול לומר איסורא לא ניחא לי דליקני וכו', והחמץ הנמצא הוא הפקר גמור, ולכל הדיעות פשיטא שלא על כיוצא בזה היתה תקנת חכמים בבדיקה, ולכן נ"ל שהשמש לא יברך אלא בודק בלא ברכה, וגם כל חמירא א"צ לומר דהחמץ הזה א"צ ביטול ולא מהני ליה ביטול כיון שאינו שלו. ע"כ. וכיוצא בזה כתב הגאון המהרש"ם בדעת תורה (שם ס"ב). ואף שהגר"ז (שם סל"ו) חולק וס"ל דאפשר לברך על בדיקה זו, מ"מ אף איהו כתב להדיא דאין צריך לבטל החמץ דאין יכול לבטל דבר שאינו שלו, וכמו שכתב בפר"ח הנ"ל.
ג) אמנם יש להעיר על כך דאף שבבית הכנסת אין עוברים בב"י וב"י מהתורה, מ"מ כיון דחז"ל תקנו לבדוק ולבער החמץ גם בבית הכנסת מטעם שמא ימצא חמץ ויאכלנו, והוא סוף סוף לא ביער החמץ והשאירו ברשותו, לכאורה שפיר שייך לקונסו ולדונו כחמץ שעבר עליו הפסח האסור בהנאה, דהא רבנן כעין דאורייתא תקון.
ושוב בינותי דכיון דכאן מיירי רק בתקנת חז"ל שמא ימצא חמץ ויאכלנו, אפשר דכל מה שהחמירו רבנן לקנוס אפילו נאנס ולא מכרו, הוא דווקא שעבר על איסור בל יראה מהתורה [או אפילו אם ביטל החמץ וסגי בזה לדין תורה, אך חכמים הפקיעו ביטולו מדרבנן, ושוויה עליה שוב איסור בל יראה מדרבנן, וסוף סוף עיקרו מהתורה]. אולם כאן דאין שום איסור ב"י וב"י לא מהתורה ולא מדרבנן, ורק יש כאן איסור חדש שמא ימצא חמץ ויאכלנו, אפשר דלא החמירו בזה חז"ל כולי האי לקנוס שוגג אטו מזיד ואפי' אנוס, והבן. וכיוצא בזה מצינו (עיין שו"ע או"ח סי' שמח ס"א) לעניין אדם שהוציא בשבת את ידו מלאה בפירות מרשות היחיד לרה"ר, אם עשה כן בשוגג מותר להחזיר ידו, ואם במזיד קנסוהו חז"ל שיהא אסור לו להחזיר ידו. והטעם שחילקו בין שוגג למזיד דכיון שעשה רק עקירה בלא הנחה איסורו הוא רק מדרבנן. הא קמן דבמקום שהאיסור רק מדרבנן לא קנסו רבותינו שוגג אטו מזיד. ואף שיש לחלק בין הנדון לראיה, מ"מ כבר נזכר כן בכמה דוכתי בדברי הפוס' דבדרבנן אין קונסים בשוגג אטו מזיד.
ד) ואמנם הגאון בעל המשנ"ב (סי' תמב סק"א, קמז ס"ק קב) כתב דחמץ האסור מדרבנן אסור להשהותו, ואם נזכר בפסח צריך לבער, ומ"מ אם עבר ושהה לאחר הפסח, מותר כיון דלא עבר בבל יראה ובל ימצא, ע"ש. ולפ"ז נמצא דאף שאפשר להתיר החמץ הנמצא בבית הכנסת אחר הפסח, מ"מ בפסח יש לבערו.
והנה חמותי ראיתי אור בשו"ת משנה הלכות (חי"ג סי' סז) שנשאל על שמש ביהכ"נ שעשאוהו שליח למכירת חמץ להמתפללים, והשמש שלח לגוי בדואר את שטרי הרשאה אך עשה טעות בכתובת ונתאחר המכתב ולא בא עד יום טוב ראשון של פסח, ועתה שאלתם בנפשם מה דין החמץ של כל המתפללים. ועיין שם שפלפל בזה ויצא לחדש דאנוס כזה אינו בכלל גזרת הקנס הנזכר. וביאר טעמו שם, דכל עיקר הגזירה והחשש של הערמה לא שייך אלא בבעל חמץ עצמו, דכיון דהחמץ שלו חיישינן שמחמת חמדת ממון יערים שלא יאבד חמצו, אבל באחר לא חיישינן שיערים בשבילו דאין אדם חוטא ולא לו, ולפי זה נראה דדוקא היכא דביטל ואיתנס ולא מכר, או מכר [בעצמו] ונתברר שהמכירה אינה מכירה, כה"ג חיישינן שמא יערים ויאמר בטלתי מה שבאמת לא ביטל, אבל היכא שעשה שליח למכור חמצו ומסר לו שליחותו א"כ ליכא למימר דנתכוין לאיזה הערמה, שאם היה מתכוין להערמה לא היה השליח מסכים לזה, וגם למה לו שליח להערים, ולכן במה שעשה שליח למכור חמצו הראה כבר שאינו רוצה להערים, שהרי השליח ודאי ימכור מכירה גמורה בלי הערמה, ולזה הסכים, וממילא לענין הערמה נמי נימא דלא חששו אלא כשהוא עצמו הוא המבטל והוא המוכר, אבל כשהוא המבטל ועשה שליח למכירה, כהאי גונא ליכא חשש הערמה לכולי עלמא. עכת"ד.
וראה שם שהביא ראיה לדבריו מדברי האבני נזר (או"ח סי' שמח) שנשאל במי ששכח ליתן לגוי כתבי המכירה, והשיב שיש לו לסמוך על התשב"ץ (ח"ב סי' קצט) שהתיר החמץ אם ביטל החמץ וגם לא מכרו באונס ובשגגה, ע"ש. ובצירוף שהשכר שבזמנינו אין בו כזית בכדי אכילת פרס ויש להתירו בהנאה על כל פנים. ואך אם לא ביטל ביום [היינו בערב החג] אין להתיר החמץ ודאי, רק השכר. עכת"ד. וציין גם לשו"ת מהור"ש ענגיל (ח"ג סי' כא) שנשאל מסוחר ששלח סחורה ולא מכרו לעכו"ם אלא כתב מכתב ללוקח שימכרנו וסמך על הלוקח, והלוקח טעה שסבר שהמוכר מכר לעכו"ם ונמצא החמץ לא נמכר כלל, וכתב נמי דהמוכר אונס גמור הוא ולכן יש להתיר ע"י בטול חד בתרי ולהתירו בהנאה דוקא ע"ש. וכ"כ במשנה ברורה (סי' תמח ס"ק כה) דבביטל ובדק יש לסמוך להתיר בהנאה עכ"פ. ולכן הסיק במשנה הלכות שם דכל מה שאינו חמץ גמור מן התורה וכל איסור השהייתו ברשותו רק מדרבנן יש להקל בו לגמרי, ובחמץ גמור יש להקל עכ"פ בהנאה ויוכל להחליפו או לערבו ברוב, ע"ש.
ועל פי זה אפשר לומר שמ"ש המשנ"ב המובא לעיל שבחמץ האסור מדרבנן אף שלאחר הפסח מותר, מ"מ אסור להשהותו ברשותו, הני מילי רק כאשר השאיר ברשותו חמץ דרבנן ולא מכרו, אך לפי סברת הרב משנה הלכות הנזכרת, שאנוס שמינה שליח והשליח לא עשה שליחותו, קיל טפי מהאנוס הנזכר בפוסקים שהחמירו בו חז"ל, שפיר אפשר לומר שגם בנדון דידן יש להתיר באכילה חמץ זה. ואף שבמסקנתו חשש הרב שם להתיר באכילה החמץ הגמור רק על פי סברא זו, אך מ"מ הא חזינן שהתיר באכילה תערובות החמץ האסורה בהשהייה רק מדרבנן, וה"ה הכא דכל האיסור בחמץ הנשאר בבית הכנסת איסורו רק מדרבנן ולכן יש להתיר לאכול חמץ זה לאחר הפסח. ואף להמשיך להשהותו ברשותו במהלך ימי הפסח יהא מותר, דהמעיין שם היטב יראה לנכון שלא הורה הרב לבער החמץ בתוך הפסח כמבואר במשנ"ב, וטעם הדבר דסמך על סברתו הנ"ל דאנוס שכזה גרע טפי מהאנוס המבואר בפוס'. וא"כ נראה דאף איהו יודה להקל בנד"ד שיהא מותר באכילה גם חמץ גמור ואף אפשר להשהותו בבית הכנסת בימי הפסח. ודו"ק היטב.
ה) ועוד שיוכלו לסמוך על מה שמזכירים הרבנים בשטרות המכירה לזכות למי שרצה למכור חמצו ונאנס כמבואר בפוסקים. ואף שבסתמא אנן נקטינן לסמוך על המכירה הכללית רק אם עשה ביטול לחמצו, ולגבי בית כנסת כבר מילתנו אמורה שאין מועיל הביטול כלל, דאין שייך לבטל דבר שאינו שלו. מ"מ נראה דבנד"ד קיל טפי ולא נצריך כולי האי, ודי שעשה מה שעליו לעשות כהלכת גוברין יהודאין, דהיינו לבדוק החמץ ולמנות שליח למוכרו. וביותר שלסברת ר"ת ביטול משום הפקר נגעו בה, (וכך משמע דס"ל למרן השו"ע. עי' בילקו"י פסח ח"א עמ' תלח שהוכיח כן בטטו"ד), והרי חמץ זה הנמצא בבית הכנסת עומד ומופקר קאי ושוב א"צ ביטול כלל.
שו"ר שהגאון בעל שו"ת בצל החכמה (ח"ו סי' צה) דן לעניין חמץ של גבאי צדקה ששכח למוכרו, והעלה להתיר מכמה טעמים, ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין. ובשו"ת דברי בניהו (חלק כה סי' כו) הביא מפי סופרים וספרים שיש להתיר בנד"ד, ע"ש. ועל כן נראה דלהלכה ולמעשה יש לאנשי בית הכנסת הנ"ל על מה שיסמכו, ורשאים הם להשאיר את חמצם ברשותם, על סמך כל מה שנתבאר למעלה, וכן לאכול ממנו לאחר הפסח. והנלענ"ד כתבתי.
