רכישת חמץ בערב פסח שנמכר בזול – והשארת חמץ בעיין על סמך מכירת חמץ
שאלה: האם מותר לרכוש מוצרי חמץ בערב הפסח, ממקומות שמוכרים אותם מאוד בזול, על מנת למכור אותם לגוי במכירת החמץ, ולאחר הפסח להשתמש בהם.
תשובה: המנהג לסמוך על מכירת חמץ אפילו על חמץ בעיין יסודתו ארץ מפי רבים וגדולים וכך פשט המנהג וכמו שכתב מרן זיע"א זצ"ל בחזו"ע פסח (ע' סט-עא), וכל מי שעושה כן יש לו אילנא רברבא לסמוך עליו, ובפרט לבעלי חנויות ומפעלים וכיו"ב שיש להם הפסד מרובה. ואדם פרטי שהוצאות פרנסתו ומחיתו גברו עליו, והיוקר יאמיר, ורוצה לרכוש חמץ בערב פסח בהיות והוא נמכר בזול בכדי להשתמש בו אחר הפסח, יכול לכתחילה לעשות כן ולסמוך על מכירת חמץ.
מקורות ונימוקים: הנה בנידון זה של מכירת חמץ, הנה אחרוני זמנינו הרחיבו בכך ראה למרן הראש"ל בילקוט יוסף פסח כרך ב (סי' תמח סעי' ג הל' א ע' רסז), ולראש"ל הרה"ג הרב דוד יוסף שליט"א בשו"ת אוצרות יוסף חלק יג (סי' ח) בסוגיית מכירת עסק בבעלות יהודי לגוי לימי השבת (ונדפסו הדברים שנית בהלכה ברורה הלכות אמירה לגוי כרך א' ע' רצז והלאה), ושם כתבנו שלענין עצם הדבר אי מהני מכירה לגוי כדי להנצל מאיסור, או יש לחוש בזה משום הערמה, אמרו בתוספתא (פסחים פרק ב' הלכה ו') לענין חמץ, שישראל ונכרי שהיו באים בספינה, ויש חמץ ביד הישראל, הרי זה מוכרו לנכרי או נותנו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה. ושם (הלכה ז') מבואר, דהיינו אפילו אם אומר לו בפירוש שבדעתו לחזור ולקנותו ממנו לאחר הפסח. וכן פסק הרמב"ם (פרק ד' מהלכות חמץ ומצה הלכה ו – ז). ומרן בבית יוסף ובשלחן ערוך (סימן תמח סעיף ג') ובשו"ת הרדב"ז חלק א' (סימן רמ) הביאו להלכה מה שכתב בשו"ת תרומת הדשן (סימן קכ), שאפילו אם הישראל מכירו לנכרי ויודע בו שלא יגע בחמץ כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח, יש להקל על ידי מכירה, ובלבד שיתננו לנכרי בלא תנאי, ויוציאנו מחוץ לביתו וכו'. וכתב הבית יוסף שם לתמוה על רבינו ירוחם שכתב על התוספתא הנ"ל בשם בעל הלכות גדולות, "ובלבד שלא יערים", שהרי בתוספתא מבואר דשרי ליתנו במתנה לגוי ולחזור ולקחתו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי התירו חכמים, וכתב דאפשר שכוונת רבינו ירוחם שלא ימכרנו או יתננו לו על תנאי. ועכ"פ מבואר יוצא מדברי התוספתא והרמב"ם ומרן הב"י הנ"ל דשפיר מהני אפילו כשמגלה דעתו בפירוש שרוצה לחזור ולקנות החמץ אחר הפסח.
וידועים הם דברי החתם סופר המפורסמים (חלק אורח חיים סימן קיג) שכתב לענין מכירת חמץ, שהערמת מכירה לגוי היא "היתר גמור מן התורה בלי שום פקפוק", שהרי הוא מוכר בקנין גמור, ואף על פי ששניהם יודעים שרוצה הישראל בחזרת החמץ אחר הפסח, מכל מקום השתא מכור הוא, ויכול הלוקח למכרו ולאוכלו, ושכן נהגו להקל בזה, והמפקפק בזה ראוי לגערה. ועיין עוד בשו"ת חתם סופר (חלק יורה דעה סימן שי) שכתב, שאפילו אם הגוי הקונה את החמץ סבור שהישראל עושה כן דרך מצות אנשים מלומדה ואין דעתו לקנות וכו', מכל מקום כל שקנה בדרכי הקנינים המועילים בכסף ובמשיכה, והוא יודע שקונים בזה מן הדין, והמוכר עשה כל המעשים הראויים להקנותו, אף אם אין דעתו לקנותו אמרינן דדברים שבלב אינם דברים.
ואף שלדברי התבואות שור בספר בכור שור (פסחים כא א) מוכח שלא התירו הערמה במכירת חמץ מפני שאין לו ברירה אחרת שכתב, שבהיות ומדאורייתא סגי בחמץ בביטול בעלמא, וכל אחד מבטל חמצו בלב שלם כדי שלא יעבור על איסור דאורייתא, ולא נשאר כי אם איסור דרבנן שצריך לבערו מן העולם, והם אמרו והם אמרו דבכהאי גוונא מהני מכירה, ושכן מוכח מדברי רש"י (שבת קלט ב) דדוקא בדרבנן מהני הערמה, ועוד שבמכירת חמץ כיון דלא סגי בלאו הכי ובעינן או שימכור או שיבער, אמרינן דגמר ומקנה. ע"כ.
ואם כן היה מקום לומר בנידון שאלתנו שברור הוא שהקונה אינו מתכוון למכור בלב שלם לגוי, שהרי הוא רוכש את החמץ כעת בערב פסח על מנת שייהנה ממנו לאחר הפסח, מ"מ כבר הבאנו שם שבכל זאת מהני המכירה לגוי אף שמתוך מעשיו מוכח לכאורה שאין כוונתו למכור לגוי, וכמו למשל שמוכר את העסק לגוי רק לשבת וניכר הדבר שאין המכירה אלא הערמה בעלמא, שהרי אחר שמכר העסק לגוי, ממשיך לעבוד בו בעצמו בימות החול, וקונה ומוכר ומרוויח המעות כראות עיניו בלא שיהיה לגוי ידיעה ממה שעושה בעסק, ויש לומר דבכהאי גוונא לא מהני המכירה כלל.
למרות זאת מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק י' (חלק יורה דעה סימן לח אות ד') הביא בשם הגר"מ לוי בקונטרס השמיטה שלו, שהאריך להוכיח מהסוגיא בנדרים (מח ב) והרמב"ם (פרק ה' מהלכות נדרים הלכה ז') דאף בכהאי גוונא שאין לקונה שליטה בנכסים, יש לו בהם תורת קנין להקנותם לאחרים, וחשיב שהם שלו וקנינו. וע"ש באורך. ואמנם בשו"ת אבני צדק (חלק אורח חיים סימן כא) כתב להחמיר שלא למכור שדהו לגוי על מנת שיבנה שם הגוי בית בשבת, ומשום דבהערמה כהאי גוונא ניכר הדבר שאין כוונתו למכירה גמורה, דאנן סהדי שאינו מוכר באמת ובלב שלם, ואומדנא דמוכח הוא שאין אדם עשוי למכור ביתו ושדהו, והכל יודעים שלא מכרו באמת ובלב שלם, ומחמת כן כתב להזהיר לענין מכירת חמץ הנמצא בחדרי ביתו, שלא יכתוב בשטר המכירה שמוכר לגוי גם החדר שהחמץ בתוכו, שזהו דבר שקר הגלוי לכל, אלא יכתוב בשטר שהוא משכירו. וע"ש.
אולם בשו"ת יביע אומר (שם אות ה') כתב לתמוה על דברי האבני צדק, שהרי הב"ח (סימן תמח) כתב בהדיא שמוכר לגוי גם את החדר שהחמץ בתוכו וימסור לו המפתח. ומבואר יוצא שכל שנעשית המכירה כדת וכדין, ויכול הגוי לבוא ולקחת החמץ בפסח, שפיר דמי, ואין לחוש לכך שאין דרך אדם למכור ביתו וחצרו. ודברי הב"ח הובאו להלכה בשיירי כנסת הגדולה (סימן תמח הגהות בית יוסף סק"ה) ובמגן אברהם (שם סק"ד) ובחק יעקב (שם ס"ק יב וס"ק יד) ובקונטרס אחרון למקור חיים (שם אות יב דף קכ ע"ג) והמשנה ברורה (שם ס"ק יב) וכתב דמהני גם שיאמר לגוי שבכל עת שירצה יוכל לקחת המפתח. (וע"ע במשנה ברורה שם ס"ק יט). והאבני צדק עצמו (בסימן לג) כתב, שבמקום שהוא פרנסתן וחיותן של ישראל יש להקל על ידי שטר מכירה. וע"ש.
מכל האמור ייוצא שיש לסמוך על מכירת חמץ לכתחילה, ואמנם לא אכחד כי רבו המערערים על מכירת חמץ וכמו שכתב בשו״ת רבינו משולם איגרא (שער ההלכות סי׳ ד אות כ) וז״ל: אסור לעשות ולהכין מאלצין כדי להניחן עד לאחר הפסח, אפילו ע״י שטר מכירה. ע״כ. וביאר דעתו דהיכי דהוי אומדנא דמוכח לדברים שבלב, דברים שבלב הוי דברים, וא״כ כיון דעושה המאלצין כדי שישארו לאחר הפסח, האומדנא מהני לדברים שבלב, וכדאי׳ בנדרים (מח.) סעודתו מוכחת עליו. ע״כ. וכתב כן עוד בתשובת איגרא רמא (סי׳ לט). גם הגאון ישועות יעקב (בסי׳ תמח סס"ק ה') שכתב בשם הב״ח שבקושי התירו מכירת חמץ על צד ההכרח והדחק, וכתב הא״ר דבפראג בימים הקדמונים לא התירו אלא מכירת יי״ש ולא מכירת שכר, וכשנדחקו חזרו והתירו גם מכירת שכר, וסיים הרב ישועות יעקב, אמנם מה שהאופים נהגו להשאיר שאור מקודם הפסח וגם שמרי שכר שיהיה מזומן בידם לאחר הפסח, וזהו דבר שאינו מוכרח, אינו נכון. ובתשו' הארכתי וכו׳. עכ״ל. והביאו בשדי חמד (מע׳ חמץ ומצה סי׳ ט אות כ) ובכל זאת כתב שהוא מיקל לכתחילה להשאיר שאור שהוא חמץ גמור וסומך על מכירת החמץ לגוי והוא פשוט ואין לדבר בזה בזה כלל.
והרה״ג ר׳ אליהו שלזינגר כתב לרב הגרא״י ולדנברג בשו״ת ציץ אליעזר (חלק כ סימן נא אות ב), שכפי הידוע אנו נוהגים להקפיד שלא למכור חמץ ממש בעין, כך נהגו גדולי ישראל, והדבר מפורסם מהגר״א זצ״ל, והרבה טעמים לדבר גם משום הפיקפוק שבעצם המכירה ועוד כיוצ״ב, והשיב לו הרב ציץ אליעזר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, והמחמיר איננו עובר כלל וכלל על בל תשחית דאין כל מצוה למכור חמצו, ומקיים איפוא עיקרא דדינא המצוות עשה דתשביתו, והמקיל ג״כ איננו עובר על איסור, וחוץ מה שרובא דרובא אינשי, כבעלי החנויות והדומה להם מוכרים במכירתם גם חמץ בעין, ונותנים להם כתב הכשר שמכרו חמצם כדין, ידענא גם בתלמידי חכמים וגדולי תורה עוד מהדור הקודם שמכרו גם חמץ בעין, ובמוצאי חג הפסח האחרון היו מכבדים בהם בני תורה שבאו לכבדם ולאחלם, עם צאת החג. ומ"מ מובן שמכמה בחינות יותר מן ההידור הוא זה שמבערם. ע״כ. וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ט (סי' קכ)
וע"ע במה שכתב הרב הגאון ר' עובדיה טולידאנו בספרו משפט המכירה (ע' רמד), בדין רכישת חמץ קודם הפסח כדי שיהיה לו למכרו לאחר הפסח, שכתב בשם תשובת שבט הלוי (ח״ד סי׳ מט), שהביא דברי המחמירים שלא לסמוך על מכירת חמץ ולכן כתב שאף שיש בכך דבר מגונה למכור [לרכוש] לכתחילה כדי שיהיה לו מיד אחר הפסח, מ״מ באין עצה אחרת וגם הוא מקום פסידא כדאים הם המתירים לסמוך עליהם. עכ״ל. גם בשו״ת להורות נתן (ח״ד סי׳ לח) האידנא נראה דמותר לבעל חנות בא״י לקנות חמץ קודם הפסח כדי שיהא לו מוכן אחר הפסח, והביא כמה טעמים לדבר. ע"ש. ובאגרות משה (אהע"ז ח"א סי' קמה).
