יציאה מהבית בימי השבעה

שאלה:

נשאלתי לגבי אשה מבוגרת אשר נפטרה אחותה ל"ע, האם ניתן להקל עליה לצאת בימי השבעה למועדונית שרגילה לבלות בה מידי יום (ללא מוזיקה), מאחר וזה חשוב ונצרך לה מאוד, ומנחמים לא יגיעו ויקשה עליה הבדידות בבית ?

תשובה:

אם אין ברירה נראה שנחשב הדבר לצורך גדול ותוכל להקל, ותשתדל שלא להסיח דעתה מהאבילות. ואם יכולה להימנע בשלושה ימים הראשונים (ומקצת היום ככולו), או לפחות ביום הראשון כדאי הדבר.

הרחבה ומקורות:

נפסק בטוש"ע יו"ד סי' שצ"ג (ע"פ הגמ' במו"ק כג.) שאבל אינו יוצא מפתח ביתו בשבוע הראשון (בימי החול) אפילו לשמוע ברכות חופה או ברכות מילה, ואף לא לבית הכנסת (ונחלקו שם אם יכול לצאת ביום שיש קריאת התורה, וכן נחלקו הפוסקים אם גם באופן שמחמת כך יאלץ להתפלל ביחידות, עי'  מג"א סי' תרצ"ו סק"ח, ובפת"ש שם בשם החכמת אדם), וכתב הרמ"א שם: מיהו המיקל לצאת בלילה, מפני הצורך, לא הפסיד. והא דאסור לצאת חוץ לביתו, היינו דוקא לטייל, או למשא ומתן וכדומה, אבל אם שלח מושל אחריו או שצריך לילך בדרך או לשאר דברים הצריכים לו הרבה, כגון דבר האבד, מותר לו לצאת, וכן נוהגין.

ובטעם הדבר שאינו יוצא מפתח ביתו כתב בתרומת הדשן (סי' ר"צ) שהוא כדי שלא ישכח אבילותו כשילך אצל בני אדם, וכשהוא מתבודד בביתו ואין עמו רק בני ביתו ניכר ונראה כמתאבל, ועפ"ז התיר בשעת הצורך לצאת בלילה כשאינו מתערבב עם אחרים, ע"ש והובא ברמ"א הנ"ל, ויעויין בערוך השולחן שם (שצ"ג א' – ה') שהגדיר שיציאה מהבית אינו מהדברים האסורים באבל אלא שממילא כן הוא דכיוון שאסור במלאכה ובמשא ומתן ולטייל מה יעשה חוץ לביתו, וכן כדי שלא ישכח אבילותו כשילך אצל בני אדם, ומטעם זה אסור לו לילך בחול לבית הכנסת להתפלל משום שיש שם בני אדם הרבה, וע"כ כשיש צורך יכול לצאת בלילה, ואם אין תלוי בו לבחור הזמן יכול לצאת אפילו ביום, ומ"מ על המורה להבין עניין המוכרח לצאת, ואולי א"צ כלל לזה, ע"ש.

ונראה שבנידון דידן יציאת האשה המבוגרת בימי השבעה תחשב צורך גדול ויכולה להיכלל בהיתר הרמ"א הנ"ל[1], אף שמטרתה היא לפגוש אנשים שזה בעצם עיקר הבעיה, מ"מ ההשלכות של הישארות בבית יתכן שישפיעו מאוד על מצב רוחה ובריאותה לרעה. וודאי שהיה עדיף שיתארגנו קרוביה ושכניה לנחמה ולשהות לצידה בבית ולהפיג את בדידותה, והדברים אמורים כשאין הדבר מתאפשר, ויש לדון בכל מקרה לגופו.

ומומלץ מאוד שגם אם תקל בדבר כנ"ל שתימנע מלצאת לפחות ביום הראשון שהרי לדעות רבות אבילות יום ראשון דאורייתא (עי' טוש"ע סי' שצ"ח), ועדיף גם אם תוכל להחמיר בשלושת הימים הראשונים שחמורים יותר והם עיקר האבילות (רש"י מו"ק יט., ובגמ' שם כז: 'שלושה ימים לבכי'), ומחמירים בהם בכמה מענייני האבלות, ואף לגבי יציאה מהבית (ע"ש בסי' שצ"ג ס"א לגבי יציאה לבית הקברות, ושם ס"ג לגבי מוהל[2]), אמנם לא כל היום השלישי שמקצת היום ככולו (רמ"א שם ס"א). וביציאתה תזכור שלא לנעול נעלי עור, ואם אין ברירה תשים עפר בנעליה (סי' שפ"ב וט"ז שם), עוד כדאי לכתחילה ליזהר שלא תצא לבד ע"פ הגמ' בברכות נד: שי"א שאבל צריך שמירה, ע"ש.

[1] ואף אם היא מבני ע"מ לא ברור שהמחבר נחלק על רמ"א בזה, ואף א"כ נחלקו הפוסקים אם אמרינן באופו זה הלכה כדברי המיקל באבל (מו"ק יח. ועוד), עי' בדעות שהביא בשו"ת יבי"א (ח"א יו"ד סי' כ"ה אות י"ד, ואמנם נטה לדעת החיד"א דלא אמרינן, אך באות ט"ו שם צירף בשעת הצורך הדעות המקילות, וכן עי' סי' כ"ו שם, ועוד).

[2] ע"ע סי' ש"פ ס"ב לגבי חומרת מלאכה בג' ימים ראשונים, וסי' שפ"ה ס"א בחומרת שאילת שלום. (ועי' מו"ק כז: כל שלושה ימים יראה האבל כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו, משלושה עד שבעה וכו').