ציון יום אזכרה "יארצייט" לנפטר בחוץ לארץ בין השמשות

שאלה: אימי ז"ל נפטרה ביום שני ד' בכסלו תשפ"ו בפריז, וקבעו הרופאים את פטירתה בשעה 5.32 אחה"צ והשקיעה ביום ההוא הייתה בשעה 5.02 אחה"צ. וכפי שנהוג ונפוץ בלוחות בצרפת הוא לקבוע צאת הכוכבים ביום הנ"ל בשעה 5.43 אחה"צ. (לפי שיטת המעלות של 7,5 מעלות מתחת לאופק), אך לפי הפוסקים שנוקטים שזמן צאת הכוכבים הוא 13.5 דקות זמניות יוצא בשעה 5.12 אחה"צ.

אם כן כיצד יש  לפסוק איזה יום נקבע לפטירת האימא ז"ל שתהיה למנוחת עולמים ביום ד' בכסלו או בה' בכסלו? בהיות וצריכים להכין את המצבה ליום השלושים בעזהי"ת.

תשובה: יש לקבוע את פקודת יום השנה ליום המיתה "יארצייט" ליום ד' כסליו תשפ"ו ולא לאחרו ליום ה', הן לעניין קדיש והן לעניין תענית, וכן יש לציין על המצבה את יום ד' בכסליו תשפ"ו כיום השנה, ומה טוב תמיד שבכל שנה שגם ביום ה' בכסליו יאמרו קדיש וירבו בלימוד תורה לעילוי נשמת הנפטר וכפי שכתב מרן הראש"ל בילקוט יוסף כיבוד אב ואם (פרק יג סע' סא).

הרב ח

מקורות: הנה כידוע שזמן צאת הכוכבים הנהוג בחוץ לארץ במדינות אירופה וארה"ב הינו כפי שנהוג שם ע"פ הלוחות שהם ארבעים עד חמישים דקות אחר השקיעה וזאת מהטעם שחוששים לדעת הגר"א (סי' רסא בד"ה שהוא ג') שהזמן של ארבעה מילין מעלות השחר עד הנץ החמה ושלשת רבעי מיל מהשקיעה לצאת הכוכבים, אינו אלא לפי אופק ארץ ישראל ובבל ובתקופת ניסן ותשרי שבהם היום והלילה שווים בערך, אבל במדינותינו הוא מתארך יותר וכן הזמן על הימים השוים בתקופת ניסן ותשרי שבהן הכל משתער וכו'. ע"ש. דהיינו שלשיטת הגר"א במדינת ליטא ובשאר מדינות שהן בצפון יבשת אירופה משתנה שיעור הזמן של בין השמשות עד צאת הכוכבים. וה"ה במדינות דרום אמריקה.

משום כך בארה"ב נקט בעל האגרות משה (חלק ד סימן סב) שיש לחשב את צאת הכוכבים כחמישים דקות לאחר השקיעה. וע"ע מה שכתבו בזה בשו"ת ויאמר יצחק (חלק ב' בליקוטי דינים שבסוף הספר דף ריב ע"א) והלאה. ובשו"ת חשב האפוד (חלק ב' סימן קמג) ובספר ישראל והזמנים (חלק ב' פרק ג' אות טו), ובשו"ת מראות ישרים להגר"י טובול (חלק ג' סימן א ב).

והראש"ל הגר"י בספרו עין יצחק חלק ג (כללי קבלת הוראת מרן השולחן ע' רלא), כתב על מה ששאלו אותו בחישוב זמן צאת הכוכבים במדינות הצפון שעיניהם הרואות שעדיין אור יום גדול, ולכן נוהגים לחשב את צאת הכוכבים כפי המקובל שם בלוחות כארבעים דקות לאחר צאת הכוכבים.

והשיב שהמנהג הזה נובע ע"פ דעת הגר"א שיש לחשב זמן שלשת רבעי כל מקום ומקום לפי האופק ולפי דבריו פשוט הוא שג"כ יש לחשב את שיטת ר"ת, אך בפשטות מדברי הראשונים, הרמב"ן בתורת האדם, והרשב"א, והרא"ה, והריטב"א, והמאירי, ורבי דוד אבודרהם, כולהו מסתבר לומר דלא סבירא להו כשיטת המעלות הנ"ל שהרי הם דרו בחוץ לארץ ולא ציינו לומר שכל חישוב צאת הכוכבים לפי ר"ת שלשת מיל ורביע כל אחד לפי האופק שלו.

ולכן דעתו כפי שכתב שם בעין יצחק הנ"ל, שבאיסורי דאורייתא צאת השבת ויוהכ"פ וימים טובים, וכן לענין טבילת אשה וכהאי גוונא, שיש להחמיר כפי שנקט הגר"א לכל מקום כפי האופק שלו וכפי שמקובל בדרך כלל בצפון אירופה כארבעים דקות לאחר צאת הכוכבים, ורק באיסורי דרבנן כמו צאת תעניות שהם מדרבנן אפשר להקל שלאחר שלוש עשרה דקות וחצי (זמניות) נחשב לילה.

וכן כתב הראש"ל הגר"ד בהלכה ברורה בשם אביו לשער את זמן צאת הכוכבים במדינות הצפון ע"פ החילוק הנ"ל בין איסורי תורה לאיסורי דרבנן, ושאפילו במוצאי תשעה באב יש לשער את צאת הכוכבים שלוש עשרה דקות וחצי (זמניות) אחר השקיעה כיון שכל חיוב הצום הוא מדרבנן. [וע"ע בשו"ת יביע אומר חלק י חאו"ח סי' לא. ובשו"ת יחוה דעת חלק ז סי' נו]. וכן ראיתי שכן העלה בתשובה בנידון דידן בצום עשרה בטבת לתושבי אמריקה בספר נטעי גבריאל חנוכה (סוף הספר סימן יד) שמספיק להמתין כחצי שעה לאחר שקיעת החמה ולא חמישים דקות כפי שרגילים בכל ימות השנה.

ולכא' היה מקום לומר בנדון שאלתנו בציון יום האזכרה שכולו מצד מנהג שיש להחשיב רבע שעה אחר השקיעה כדין לילה וממילא יהיה האזכרה של הנפטרת חל ביום ה' בכסליו, אלא שיש לדמות שאלה זו למה שדנו הפוסקים בשאלה כעין זו במקום שיש ספק מתי מת הנפטר, אם ביום א' קודם שקיעת החמה, או בליל ב' אחר צאת הכוכבים, בשו"ת דברי שלום קרויז (סי' קפב) העלה שיש לקבוע היאר צייט ליום א', והסכים עמו בשו"ת מנחת יצחק ח"ז (סי' קג). וכיו"ב כתב בשו"ת חסד לאברהם (חיו"ד סי' לז), ובספרו זכור לאברהם ח"ג (דף נח ע"ב), שאם מת בבין השמשות ונקבר למחרת, שהעיקר להקדים יום היאר צייט ליום הראשון, ולא למחרת ביום הקבורה. ע"ש. ובשו"ת הריב"ד (חאו"ח סי' יח) נשאל ג"כ בדין מת בבין השמשות. והעלה שיקדים לקבוע יום היאר צייט בכל משפטיו ביום הראשון, ולמחר ילמוד תורה ומשניות וקדיש, כעין מ"ש החת"ס. ע"ש. וכיו"ב כתב בשו"ת שרגא המאיר ח"ג (ס"ס כא). ובשו"ת שערי צדק (חיו"ד סי' קצח), כתב, דמי שנפטר בבין השמשות יש לקבוע היאר צייט בשני הימים. ע"ש. ובשו"ת כנף רננה (חאו"ח סי' נה) כתב עליו, ולדעתי אין צורך לנהוג כן, וכמ"ש בעורה שחר (מע' י אות טז), לנהוג כד' החת"ס, שיקדים להתענות, ולמחר יוסיף בלימוד תורה ובעבודת ה'. ע"ש.

ומרן הגר"ע זצ"ל בספרו חזו"ע אבלות ח"ג (ע' רלו) הוסיף עוד שכיון שבין השמשות שלנו שהוא אחר שקיעת החמה, יש בו ספק ספיקא שהוא יום, שהרי מבואר בשבת (לה.), שאנו נוהגים כן לפי סברת רבי יהודה, ור' יוסי חולק עליו, וס"ל שכל זמן בין השמשות דר' יהודה יום הוא, ורק אח"כ מתחיל זמן בין השמשות ונמשך כהרף עין. וכתב המשנה ברורה בביאור הלכה (סי' תטו), דמדינא מסתברא ודאי דהלכה כר' יוסי נגד ר' יהודה, כדאיתא בעירובין (מו:), והכי אמרינן בפסחים (ב.), דקי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא. אלא דאנן מחמירינן כר' יהודה לענין שבת, כדאמר (בשבת לה.), דהלכה כר' יהודה לענין שבת, ולכן לענין תפלת מנחה וכן לעירובי תחומין בודאי שיש לסמוך לדינא על ר' יוסי. ע"ש. וע"ע בשער הציון (סי' רלג ס"ק כא).

לפ"ז כשנפל ספק כשמת בבין השמשות, העיקר לענין היאר צייט יום הוא, ויש להקדים היאר צייט ליום הראשון. ולא לאחרו למחר. וגדולה מזו כתב בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' רמג), בנידון מי שנפטר י"ב דקות אחר השקיעה, שע"פ סברת רבינו תם, שרוב בעלי תורה נמשכים אחריו, בין השמשות שלנו עדיין יום גמור הוא. ואף לסברת הגאונים שהוא זמן בין השמשות, שמא בין השמשות יום הוא. לכן להלכה פשוט וברור שיש לקבוע היאר צייט ליום הקודם לכל דבר. ע"ש. (וע"ע בשו"ת מנחת אלעזר ח"ה (סי' ג), ובשו"ת ויען דוד חיו"ד סי' קעא).

והעולה מכל הנ"ל שבמקום שיש ספק אם הנפטר ביום שעבר או בלילה הבא אחריו שיש לקבוע את האזכרה והיארצייט של יום השנה ושאר זמנים של ציון הנפטר ליום שעבר ולא בלילה אחריו וכ"ש בנ"ד שיש ספק אם הוא נפטר בבין השמשות או בלילה ויש צד לומר שבין השמשות יום גמור הוא וכנ"ל יש לקבוע את יום המיתה ליום שעבר שהוא "ביום ד' בכסליו" ואע"פ שבשאר איסורי דרבנן העלנו שזה כבר נחשב לילה וכנ"ל.

ומן השמים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד, ויה"ר שנזכה לביאת גואל צדק יקוצו וירננו שוכני עפר ובלע המוות לנצח במהרה בימנו אכי"ר.