שומת תשלום עגיל שאבד

שאלה: שאול נשאלתי באשה שהשאילה לחברתה לחג הסוכות זוג עגילים מזהב כדי לעונדם באוזניה בחג, ואחד מהם אבד לה שהדין הוא שהיא חייבת לשלם, אלא ששווי העגילים היה שווה אלפיים שקל וכעת שאבד אחד השני שנשאר ניתן רק למכרו לרוכשי זהב ושוויו עומד רק על חמש מאות ₪, כמה צריכה השואלת צריכה לשלם לה האם את כל הפחת דהיינו 1500 ש”ח, או רק מה שהיה שווה העגיל שאיבדה בסך של 1000 ₪?

תשובה: בשאלה זו נחלקו גדולי עולם כמה עליה לשלם, ומידי מחלוקת לא יצאנו, ולכן נראה שיש לה לשלם עבור העגיל שאיבדה סך של 1000 ₪, ובנוסף מה שנפחת ערך העגיל השני יש לפשר ביניהם, ומכיון שנפחת בסך 500 ש”ח על השואלת לשלם עוד סך של 250 ₪ ובסך הכל תשלם 1250 ₪.

מקורות: הנה שאלה זו כבר נשאלה בבית מדרשם של האחרונים. עיין בספר בן איש חיל דרושים לפרשת כלה חלק א (דרוש א) שכתב שם בשם בספר קול אליהו ז”ל ח”א ח”מ (סי’ י”ד) והביא דבריו הרב אורח משפט (בסי’ ש”ג הגה”ט אות ה’) שנחלקו בזה רבני העיר קושטא והשיב הרב ז”ל שצריך לשלם על האבודה כמו ששמו אותה בהיותה בעולם, אם שמו אותם בחמשים ישלם כ”ה על הנאבדת, שהרי אומר לו בעה”ב הפסדתני כ”ה שהייתי לוקח עליה, וכאותה שאמרו בפרק השואל (דף צ”ט ע”ב) וכו’.

ומה שצריך לעמוד בזה על ענין נזם הנשאר בעין אם יחזרנו לבעלים או יאמר לו בעה”ב עד עכשיו בהצטרפות חברתה אינה שוה אלא כ’, וצריך שישלם מביתו עוד חמשה מלבד כ”ה של הנאבדת, או”ד כיון שהיא בעין מחזירה לו כמו שהיא ולא משגחינן בהך מלתא שנפחתה מערכה. והנה גם ספק זה נלמד יפה ממ”ש בפרק הזהב (דף ח”ן) וכו’. ושם נקט לדינא שזה מחלוקת הראשונים. והנה מרן ז”ל פסק כרבנן (סי’ רכז סע’ טו) ולכן באתרא דקבלו הוראת מרן לא מצי לומר קי”ל וחייב לשלם הפחת שנפחתה מערכה של זו הנשארת מלבד הכ”ה של הנאבדת, אבל באתרא דלא קבלו הוראת מרן ז”ל מצי לומר קי”ל כהרי”ף ודעמיה דפסק כר”י ואין משלם הפחת של הנשארת, עכ”ד ע”ש.

וכתב הבא”ח שם שכן העלה להלכה בספר משכנות הרועים (מערכת השין אות כח) שנשאל כיוצ”ב בראובן שהשאיל לשמעון שני צמידים משובצים במרגליות יקרות ואבד אחת מהנה, והם בהיותם מחוברים שתים ביחד היו שוים שניהם מאה זהובים ועכשיו שנאבד אחד מהם ונשאר לו רק אחד אינו שוה רק ארבעים ונמצא שהפסידו ששים צריך לשלם לו ששים, וכן ראיתי בספר דברי הגאונים בהקדמת הספר שהביא מהגאון מהרי”ש שהסכים כן יע”ש. וראה עוד בשו”ת רב פעלים חלק ג חו”מ (סימן ח) שהביא בתוך התשובה את הדברים הנ”ל. וכתב גם עוד מצאתי בספר רוח חיים להרב מהר”ח פלאג’י ז”ל בח”מ (סי’ רצ”ג אות ג’) שגם הוא הביא ספק זה, וכתב דצריך לעיין בס’ זרע יעקב בתשובה (סי’ ס”ז) ובס’ זרע יצחק די פאס ח”מ (סי’ כ”ג) ע”ש. וע’ בשו”ת משפטי בן חיים שדן בדבריהם באורך.

ובספר דברי גאונים (כלל צ”ו אות מ”ו) שהביא ספק זה, ובסו”ד כתב שמצא בשו”ת תועפות ראם שנשאל בנידון כזה ממש ע”ש, ועיין מ”ש בהסכמת הגאון מהרי”ש ז”ל שעשה לו בריש ספר הנז’ מ”ש בזה, והראיה שהביא מהרי”ש ז”ל בתוך ההסכמה של הספר כבר הביאה הרב קול אליהו ז”ל הנז’. ומתבאר מדבריהם שחייב לשלם גם את הפחת שנפחתה השניה, אלא שבסוף דבריו בד”ה אמר המחבר כתב וז”ל אחר שכתבתי תשובתי הנז’ בס”ד שלחתיה אל עמיתינו בתורה הרב הגדול מהר”י אבי אל עפייה נר”ו ר”מ דעוב”י דמשק יע”א, וכ’ לי שספר זרע יעקב וספר ברך יצחק די פאס אשר לא נמצאו אצלינו, הנה הם מצויים אצלו והעתיק לנו דבריהם ולפי העתקה שהעתיק מספרים הנז’, נראה שהרב זרע יעקב הסכימה דעתו שישלם דמי האבודה חמשים כאשר היתה שוה בהיותה עם חברתה ביחד, אבל פטרו מן פחת נזם השני הנשאר שלא נמכר עתה בחמשים מחמת היותו לבדו דעבד מלתא מציעתא ויליף לה מעובדא דאליעזר זעירא בפרק הכונס (דף נ”ט), וגם הרב בירך יצחק פטר אותו מן הפחת של השנית הנשארת לבדה שירדה מערכה. ועוד הביא לנו הרב נר”י הנז’ מ”ש הרב הגדול מהר”א אשכנזי בספר דרכי איש בענין זה שגם זה הספר אינו מצוי אצלינו עכ”ד ע”ש.

נמצינו למדים שמידי מחלוקת לא יצאנו בזה. מ”מ נראה מדברי רב פעלים שם שדעתו לחייב גם מה שנפחת מערכה של השניה ע”ש. ועכ”פ מאחר ודבר זה במחלוקת שנוי נראה דיש לפשר ביניהם על מה שנפחת מערכה לחצי דהיינו שכל אחד מהם יספוג חצי הנזק הנפחת מערכה.

ובספר משפט שלמה חלק ד (סימן נז) שג”כ נשאל בזה וכתב לדינא חייב כל ההפסד בין בשומרים ובין בנזקין, כי הנה היסוד לומר שלא יחשב פוגע בעגיל אחד למרות שמפחית מערכו הוא מדין זורק מטבע לים או פוחס מטבע כמובא (בב”ק צח) אולם הרי”ף והרמב”ם פסקו דרבה ס”ל כמאן דלא דאין דינא דגרמי, ואילו אנן קי”ל כמאן דדאין דינא דגרמי, ולכך לדינא פסקו לחייב בזורק מטבע לים ובפוחס מטבע, וכן פסק השו”ע חו”מ (סימן שפו ס”ג) וק”ו לנידון דידן.

ועיין בדברי הגאונים שומרים (סימן צו) בנידון העגילים דחשיב ליה כהיזק הניכר, ולפי שמעיקרא הו”ל שני נזמים והשתא נזם אחד שאינו ראוי לשימוש תכשיט, ולכך אף את”ל דבסתם הורדת שווית הו”ל גרמא, מ”מ כשפוגע בשימוש וכגון בזורק מטבע לים או פוחס מטבע של חבירו שאינו יכול להשתמש בו אלא ע”י העמדת בעל מלאכה שיוציא את המטבע מן הים, או יתקן את פחסותה של המטבע הו”ל גרמי, וא”כ היה הכא שהפך את התכשיט העגיל לנסכא בעלמא ורק ע”י שיעמיד בעל מלאכה לעשות עגיל אחר יוכל להשתמש כתכשיט הו”ל גרמי, ואין לחלק ולומר דשאני התם שסוף סוף פחס את המטבע או זרקה, ואילו הכא בעגיל השני שנשאר לא נגע ומה שהפך מתכשיט לנסכא הו”ל גרמא, זה אינו לדעת הרי”ף והרמב”ם ומרן השו”ע (סימן שפו ס”ג) שפסקו בזורק כלי מראש הגג ע”ג כרים וכסתות ובא אחר וסלקן דחייב מדינא דגרמי על שבירת הכלי ולמרות שלא עשה בו מעשה בידים כיון דברי היזקא, וא”כ ה”ה בנידון דידן שברי היזקא הו”ל גרמי וחייב על מה שנפחת העגיל השני, וגם לדעת רמ”א י”ל דכאן לא הוי גרמא אלא גרמי כיון שהפך את העגיל מתכשיט לנסכא ואף שלא עשה מעשה בידים, מ”מ לא גרע ממראה דינר לשולחני או למוסר דהו”ל כמאן דקלייה וכתוא מכמר ולכך נחשב לגרמי למרות שלא עשה מעשה בידים, מ”מ מכיון שהו”ל כמי שהפך את העגיל מתכשיט לנסכא בעלמא הו”ל גרמי וחייב גם לדעת רמ”א, ולכן עליו לשלם את מה שנפחת העגיל השני שכעת הוא שוה פחות וצריכה לשלם את מה שהפחיתה אותו ע”י שאיבדה את הראשון עכ”ד ע”ש.

מכל זאת למדנו שחלק מהפוסקים נקטו בדין העגיל לחייב את המאבדת תשלום גם על מה שנפחת העגיל השני כי הו”ל גרמי שחייב ולכן תצטרך לשלם את כל מה שנפחת ערכו של העגיל השני כן העלו חלק מן הפוסקים להלכה ולמעשה. אמנם מצינו שהבא”ח ברב פעלים הביא את דברי הרב זרע יעקב וכן את דברי הרב בירך יצחק לפטור אותו על מה שנחסר מערכה, ומידי מחלוקת לא יצאנו בזה, ולכן נראה לפשר ביניהם במה שהופחת ערכה של השניה וכל אחד יספוג חצי, ולכן אם היו ביחד שוים ארבע מאות דולר וכעת העגיל שנשאר שוה מאה ועשרים דולר נמצא שנפחת ערכה בשמונים דולר תשלם עוד ארבעים דולר ותחזיר לה את העגיל שנשאר.

וע”ע בשו”ת דברי בניהו ח”כב (סי’ פח) שהביא את כל האמור ונקט ככפי שנקטנו לדינא. וע”ע בשו”ת שמרי משפט (סימן פט) שהעלה למעשה לפשר על חלק שהופחת. אמנם בשו”ת משפטי חיים הנ”ל העלה לדינא לחייב בכל הפחת. וכן כתבו בשו”ת מגן שאול קצנלבוגן (סי’ קי”ז) ובשו”ת ראשי בשמים ח”ב (סי’ ק”א אות ז’) וכן ברב פעלים ח”ג חו”מ סי’ ח’ בשם כמה פוסקים וכן דעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל הובא בקונטרס קיצור הלכות חובל ומזיק סעיף נ”ב שהמזיק נעל אחד חייב לשלם גם על הנעל השני שאין ראוי להשתמש באחד. ומאידך הרבה  כתבו שאין לחייב רק את העגיל שאבד, בשו”ת זרע יעקב (סי’ ס”ז), ובערך שי שם ובשו”ת תשורת ש”י (סי’ תרל”ט), ובשו”ת חסד לאברהם תנינא (סי’ ל”ח), ובפעמוני זהב (סי’ קפ”ה ס”ח) ובשו”ת כנף רננה בסוף הספר חלק עורה השחר ערך שאלה. ובשו”ת פני יצחק ח”ה סי’ ז’. ולכן מכל הלין הורינו לעשות פשרה כפי שנקט בשו”ת דברי בניהו הנ”ל.