ועתה באתי לדון דין הלכתי גבי אשה ששימשה עם בעלה ביום ראשון בימות השבוע בלילה, (ליל שני), ולפנות בוקר ראתה דם ונטמאה, וביום רביעי לקראת ערב עשתה הפסק טהרה ולמחרת התחילה למנות שבעה נקיים, ובדקה בו ביום, ולאחר מכן רק לאחר שבוע ביום רביעי שהוא יום השביעי לשבעה נקיים, והנה כשבאה לטבול, בעלה שם לב לכך שלא השלימה את ימי המתנה שהם שש עונות מעת שהייתה עם בעלה, וכעת הבעל שואל מה הדין?

תשובה: אשה ששימשה עם בעלה ביום ראשון בימות השבוע בלילה, (ליל שני), ולפנות בוקר ראתה דם ונטמאה, וביום רביעי באותו שבוע לקראת ערב עשתה הפסק טהרה ולמחרת התחילה למנות שבעה נקיים, ובדקה בו ביום, ולאחר מכן רק לאחר שבוע ביום רביעי שהוא יום השביעי לשבעה נקיים. שע”פ היה עליה להמתין ולהתחיל לספור ולבדוק שבעה נקיים רק ביום שישי ולא כפי שעשתה. יש להורות לה שעליה להמתין עוד יום ולבדוק גם ביום חמישי, שהוא יום השמיני לבדיקות, ותטבול בערב.

מקורות: כידוע שבעה נקיים שהאשה סופרת לטהרתה, צריך שיהיו נקיים לגמרי הן מראיית דם, והן מפליטת שכבת זרע, אלא שראיית דם בתוך ימים אלה סותרת למפרע כל ימי הנקיים שהיו עד יום ראייתה, וצריכה לחזור ולספור שבעה נקיים מחדש, לאחר הפסק בטהרה, כנ”ל, ואילו פליטת שכבת זרע סותרת יום אחד בלבד, ועליה להשלים יום אחר במקומו. לפיכך אשה ששימשה עם בעלה, ואחר כך ראתה דם, עליה להמתין שש עונות קודם שתתחיל לספור שבעה נקיים, וכל עונה היא יום או לילה, ובסך הכל הן שלשה ימים שלמים מעת לעת (שבעים ושתיים שעות), וזאת בכדי שלא תהיה פולטת שכבת זרע בתוך ימי הנקיים . ויותר משש עונות אין לחוש, כי אז השכבת זרע מסריחה ואינה ראויה ליצירת ולד, ולכן אינה סותרת אותו היום כלל. כן נוהגים הספרדים ועדות המזרח שהולכים אחר הוראות מרן השלחן ערוך סי’ קצו (סעי’ יא).

לאור האמור, בנדון שאלתנו אשה ששמשה עם בעלה במוצאי יום ראשון (ליל שני), וראתה דם, ופסקה, אינה יכולה להפסיק בטהרה אלא ביום חמישי, שאז עברו עליה שש עונות מעת ששימשה, ורק ביום שישי יהא היום הראשון לשבעה נקיים.

ולכן עלינו לדון בשתי שאלות שעומדות בפנינו: א. האם ההפסק בטהרה עלה לה כיון שעשתה אותו בזמן שהיא עדיין פולטת שכבת זרע. ב. ושאלה השנייה לכא’ כיון שיש לה עדיין דין פולטת ממילא הבדקה שעשתה ביום הראשון לא עלתה לה כמבואר בשו”ע (שם סעיף יב) שאם טעתה במנין יום אחד וטבלה ושמשה, צריכה להמתין ששה עונות שלימות ואחר כך תמנה יום אחד נקי ותטבול, וא”כ יוצא שהיא בדקה רק ביום השישי לז’ נקיים שלא עלו לה הבדיקות כמבואר בשו”ע (שם סע’ ד).

לגבי השאלה הראשונה. אכן מצינו להדיא בפוסקים שההפסק בטהרה אינו מוכרח להיות ביום שלפני ספירת שבעה נקיים, ורשאית להפסיק, בטהרה, ולהתחיל לספור שבעה נקיים לאחר מספר ימים. ואפילו בתוך ימי ההמתנה של חשש פולטת שכבת זרע, רשאית לכתחילה להפסיק בטהרה, ולהתחיל בספירת שבעה נקיים לאחר ימי ההמתנה. כן מבואר בטה”ב ח”ב (משמרת הטהרה ע’ רצט ד”ה וחזות)^[1].

ולגבי השאלה השנייה לכא’ לא עלתה לה הבדיקה ביום הראשון אלא שגם בזה יש להרות שתספור עוד ותבדוק שעכ”פ יש לצרף את הסוברים שמועיל בדיקת שביעי גם בלי בדיקת ראשון^[2] ובצרוף ספק נוסף שמא כל הדין של פולטת נאמר דוקא לטהרות ולא אשה לבעלה^[3].

וכפי שהעלה בילקוט הטהרה (ע’ תסה הל’ כ) ע”פ מ”ש בטה”ב (ח”ב ע’ של) שאשה שרגילה תמיד לבדוק עצמה ביום הראשון וביום השביעי לספירתה, והן עתה בהיותה ביום השביעי נסתפקה אם בדקה עצמה גם ביום הראשון לספירתה כהרגלה תמיד, או לא, נראה לכאורה שיש לדון להקל בזה משום “ספק ספיקא”, שמא בדקה גם ביום הראשון כהרגלה תמיד, ואם תמצי לומר שלא בדקה, שמא הלכה כדעת רוב הפוסקים דסופן אף על פי שאין תחלתן, ועוד יש לצרף דהשתא רק כספק זבה שוינהו, ואם כן שמא נדה היא ואינה צריכה שבעה נקיים ובדיקות. הילכך יש להתיר לה לטבול ולהטהר לבעלה.

והסתייע שם בטה”ב משו”ת שערי צדק (חלק יורה דעה סימן קל), שמכיון שרוב הפוסקים סוברים שהלכה כרב דתחלתן אע”פ שאין סופן, או סופן אע”פ שאין תחלתן, “באופן שיש עוד ספק כגון שנסתפקה אם בדקה בראשון או אם בדקה בשביעי, אין מקום להחמיר כלל”. וכמ”ש הפרי מגדים יו”ד (סימן קי) בשם המנחת יעקב, דספק במעשה מצטרף לספק פלוגתא דרבוותא, וחשיב ספק ספיקא ולקולא. ע”ש. וכן העלה להלכה בשו”ת שואל ונשאל חלק ז (חלק יורה דעה סימן קסח) ע”ש. וכן עיקר.

ושם נקט עוד ספק ספיקא שאם בדקה עצמה ביום הראשון, ושכחה לבדוק ביום השביעי, ונזכרה בבין השמשות, תבדוק עצמה מיד, ואף אם נזכרה בבין השמשות של רבנו תם דהיינו כשעה אחר השקיעה, תבדוק מיד, ואם תמצא עצמה טהורה תטבול ותטהר לבעלה^[4]. וכן אם עשתה הפסק בטהרה במוך דחוק כל בין השמשות ונשאר אצלה עד לאחר כניסת הלילה, יועיל לה בדיעבד לבדיקת היום הראשון, ואם בדקה לאחר מכן גם ביום השביעי, עלו לה לספירת שבעה נקיים, ותטבול והרי היא טהורה^[5].

וכן נקט להדיא שו”ת יביע אומר חלק י חיו”ד (סי’ נח בהערותיו על הרב פעלים ח”ב אות י) שאחר כתב ליישב את מרן השו”ע מן המתמיהים עליו מדוע החמיר בדיעבד כשבדקה רק בראשון או בשביעי, וכתב “ומ”מ אכתי לא איפרק מחולשא על עיקר הפסק שפסק מרן בב”י ובש”ע לחומרא” וכו’. עכ”פ עלינו לקבל באימה דעת מרן. “ומיהו אם יש עוד סניף להקל, אורויי מורינן להיתרא”. כמעשה שבא לפני באשה שבאה ביום השביעי בערב בבין השמשות, ואמרה ששכחה לבדוק עצמה ביום השביעי, והוריתי לה שתבדוק מיד, ותלך לטבול. כי בזה יש ס”ס להקל, שמא הלכה כמ”ד תחלתן אף על פי שאין סופן, ושמא בין השמשות יום הוא, וא”כ עדיין יכולה לבדוק ותחשב בדיקת יום השביעי. והוא הדין שאם באה לשאול בלילה, בליל טבילתה, ואמרה, שהיא מסופקת אם בדקה ביום השביעי, כיון שגם כאן יש ספק ספיקא, יש להורות לה לטבול. (וע’ בדרכי תשובה סק”נ, וכ”פ בשו”ת שבט הקהתי ח”ד סי’ רכג). וגדולה מזו הורתי באשה שבדקה ביום הראשון של השבעה נקיים כדת, ושכחה לבדוק ביום השביעי, ובאה לשאול ביום השביעי בערב אחר צאת הכוכבים של הגאונים, ובכדי שלא לדחות זמן טבילתה, דנפיק מינה חורבא, וחומרא הבאה לידי קולא היא, וכמ”ש בשו”ת שערי רחמים פרנקו ח”ב (חיו”ד סי’ כ). ע”ש. הורתי לה שתבדוק מיד, ומכיון שהוא עדיין יום לסברת רבינו תם, שמרן פסק כמותו, תועיל הבדיקה בדיעבד להחשב כבדיקת יום השביעי, ותטבול. ובהסתמך על דעת רוב הפוסקים דתחלתן אף על פי שאין סופן סגי. ישמע חכם ויוסף לקח.

וכ”כ בקובץ אור ישראל מונסי (נו ע’ לא) בשם בעל קנה בושם שבספק בדקה ראשון או שביעי מקילין האחרונים משום ספק ספיקא.

ופשוט וברור הוא שמ”ש ביביע אומר (ח”ה חיו”ד סי’ טז) שאין לעשות ספק ספיקא נגד במרן בדין בדיקות ז’ נקיים שאם בדקה בראשון או בשביעי לא עלו הבדיקות, היינו שלא לעשות ספק ספיקא בדברי מרן עצמו שמא היא נדה ולא זבה שאין צריכה בדיקות בז’ נקיים ושמא מהני תחילתן או סופן כדעת רוב הראשונים. ומאחר ולפני מרן השו”ע היו ספקות הללו ובכל זאת החמיר בהם לכן אין לעשות ס”ס^[6]. אך כשנצטרף ספק חדש שלא עליו דבר מרן השו”ע כמו בנידון שיש ספק שמא בדיקה גם בראשון או בבין השמשות או בהשמ”ש של ר”ת או כבנ”ד שבדקה בימי פולטת. ודאי שיש לצרף ספק זה לספק שמא כדעת הסוברים תחילתן או סופן בלבד מהני^[7].

ומוכח מדברי הטה”ב זצ”ל שסמך אפ’ לכתחילה לעשות ס”ס בידיים בדין ז’ שבעה נקיים, “שהרי כתב באשה שנזכרה שלא בדקה ביום השביעי רק אחר צאת הכוכבים של הגאונים “הורתי לה שתבדוק מיד, ומכיון שהוא עדיין יום לסברת רבינו תם, שמרן פסק כמותו, תועיל הבדיקה בדיעבד להחשב כבדיקת יום השביעי, ותטבול”. ע”כ.

ולפ”ז גם בנ”ד יש להורות שתמתין עוד יום ותבדוק עוד יום אחד ובכך יוצא שגם אם לא עלתה לה הבדיקה ביום הראשון בהיות והם היו בתוך ימי המתנה של פולטת, מ”מ עכ”פ יוצא כשהיא בודקת ביום השישי והשביעי יש לה שני בדיקות של שני ימים רצופים שיש לצרף בזה את שיטת הרב ספר יהושע כפי שכתב בילקוט הטהרה (ע’ תסו בהערה), שנשאל על אשה שבדקה עצמה ביום ראשון וגם ביום שני לספירתה ואחר כך לא בדקה עד יום תשיעי, והשיב הרב ספר יהושע דפשיטא דסגי ועדיף רצופים שני ימים מבדיקת יום ראשון ושביעי. אלא שבשו”ת בית שלמה כתב לסתור דבריו וכן הסיק בטה”ב( ח”ב ע’ שכ), שכן נראה להחמיר. ע”כ. ומאידך ראיתי כי בשו”ת דביר יציב (חיו”ד סי’ ק) שכתב ליישב את הרב ספר יהושע מקושית הבית שלמה ע”ש. וגם בספר נפש חיה (מערכת ז’) הסתמך על דברי הרב ספר יהושע ששכחה לבדוק ביום השביעי ע”ש. וכ”כ בשו”ת מגיד תשובה ח”ג חיו”ד (סי’ כג).

וראיתי שכדברי הרב ספר יהושע כן למד הרב ערוך השלחן (סי’ קצו סע’ כה) בדעת מרן השו”ע וז”ל; וכתב רבינו הב”י בסעי’ ד’ די”א שצריכה לבדוק ביום הראשון מהשבעה וביום השביעי ואין להקל עכ”ל, כלומר דפחות משני בדיקות לבד הבדיקה של הפסק טהרה גם בדיעבד אינו מועיל “ולאו דווקא ראשון ושביעי אלא שיהיו שני בדיקות”. עכ”ל. וע”ע בילקוט הטהרה מכתבי הלכה (עא. עד).

ולכן גם בנ”ד שיש לנו ספק גדול שמא עלתה לה הבדיקה ביום הראשון שאין דין פולטת בזמן הזה ומשא הלכה כהרמב”ם שמספיק שלש עונות, חזי לאיצטרופי ולסמוך על הרב פני יהושע, והרב ערוך השלחן. וכן ראיתי שכ”כ בשו”ת מסורת משה ח”ד (ע’ רמג אות קנב) ששאל את האג”מ שהורה לו בדיעבד שגם שישי ושביעי נחשבים כבדיקות באמצעיתן. ע”ש.

[1] שכן כתב הגאון ר’ צדוק הכהן מלובלין בשו”ת תפארת צבי חלק ב (תשובה יח דף לט ע”ג), שפשוט הדבר בעיני שאף בדיקת שחרית בתוך שש עונות מועילה בדיעבד להפסק בטהרה. ובשו”ת עבודת הגרשוני (סימן עט), המנחת יעקב בתורת השלמים (ס”ק יג), והסכים עמו הסדרי טהרה (ס”ק לג)

[2] בשו”ת בית דוד (סי’ ב) כתב, ואף שחלילה לנו להקל נגד מה שהחמיר הב”י, אך בשעה”ד ודאי שנוכל לסמוך בשופי ע”ד המקילים וכן הסכימו כל האחרונים בתשובותיהם. וכן דעת הגאון מהר”ג בשו”ת שב יעקב הובא בסד”ט. ע”כ. וכ”כ הרח”ף ז”ל בספרו חיים ביד, סי’ מ”ח בשם ספר חסד לאברהם תאומים, דבזה”ז שלא החמירו בנדה אלא ממנהג בנות ישראל שיהיו נידונין כספק זבה לספור השבעה נקיים, סמכינן אדרב, ונהי דהרב בית יוסף סתם להחמיר גם בזה”ז להצריך בדיקה תחלה וסוף, ואנו צריכין לקבל דבריו באימה, אבל אין בזה רק חומרא בעלמא שהחמיר עלינו. ובשו”ת רב פעלים ח”ב חיו”ד טז), סמך עליו ליישב את מנהג נשות בגדאד ע”ש. ערוך השלחן (סי’ קצו ס”ק כה – כו) בזמנינו שיש הרבה נשים שיש להם חבורות ופצעים בתוך חדרי בטנם, והבדיקות קשות להן מאד, יש להורות להן כעיקר הדין, שתהיה לה בדיקה אחת בכל שבעת הימים, מלבד ההפסק בטהרה, וכן מורין הלכה למעשה, וכ”כ גדולי האחרו’ בתשו’. ויען משה (חיו”ד סי’ סד) העיר על מ”ש מרן בש”ע שאין להקל: ע’ מ”ש בב”י, ע”ש, והאחרונים שכתבו דהיינו דלכתחלה אין להקל, אבל בדיעבד וכן בשעת הדחק יש להקל. (וביביע אומר ח”ה חיו”ד סי’ טז אות ד, חלק עליו על מה שכתב להקל בדיעבד דשאני שעת הדחק מדיעבד ע”ש). מהר”ש ענגיל ח”א (סי’ נ), ומה שאנו פוסקים בעלמא דבעינן תחלתן וסופן לעיכובא, אינו אלא מחמת חומרא, ובמקום דלא אפשר מוקמינן לה אדינא. וכ”כ בשו”ת בנין עולם (יורה דעה סימן מב) שבדיעבד ושעת הדחק שכבר טבלה לענ”ד גם הב”י יודה שאין להחמיר וכן נראה דעתו בש”ע שכ’ דיעה ראשונ’ בסתם ודעת הסמ”ג בשם י”א וכידוע דרכו של הב”י שכ”מ שסתם כדיעה ראשונ’ וכ’ אח”כ דיעה שני’ בשם י”א דעתו להלכ’ כדיעה ראשונה. וכ”כ בשו”ת שואל ונשאל (חלק ג סימן שלב, וחלק ז חלק יורה דעה סימן קסח), שכתב על דברי מרן השלחן ערוך כאן, ונראה לי שדעת מרן השלחן ערוך כסתם להקל בדיעבד אם בדקה בראשון או בשביעי, ומה שסיים בשלחן ערוך ואין להקל, אין להוכיח מזה שדעתו כן כיון שסתם תחילה להקל, וכמו שכתב בשו”ת ישיב משה (סימן לז) דכל כהאי גוונא הלכה כסתם. ועוד שכתבו האחרונים דמה שכתב מרן ואין להקל היינו לכתחלה, אבל בדיעבד יש לסמוך להקל כדברי הסתם. (וכן כתב בשו”ת ויען משה חלק יורה דעה סימן סד בשם האחרונים). עכת”ד. וע”ע בטה”ב (ע’ שכג) מה שהעיר עליו. ובשו”ת תפארת אדם (חיו”ד סי’ נא אות א) כתב להקל בדיעבד אפי’ לא בדקה אלא פעם אחת בין בראשון בין בשביעי בין באחד הימים האמצעיים די בזה. וע’ בשו”ת ויען כהן (ח”ב סי’ כו) שאסף כעמיר גרונה והביא מתלמידי חכמי זמנינו שנקטו להקל נגד הטה”ב שהורה להחמיר שבשעת הדחק יש להקל. וכתב לדחות את דבריהם. ע”ש.

[3] ע’ בטה”ב ח”ב (ע’ תיא) אשה ששימשה עם בעלה ולמחרת היום ראתה, ונמשכה ראייתה שני ימים, ופסקה, וביום השני קודם בין השמשות הפסיקה בטהרה וספרה שבעה נקיים וטבלה ושימשה, כתב הסדרי טהרה (ס”ק מב) שנראה לו דבדיעבד יש לסמוך על שיטת הרמב”ם והגאונים שאין הפולטת סותרת אלא בתוך שלש עונות מלבד עונת התשמיש. [א”ה. והגר”י קאפ”ח בביאורו על הרמב”ם (פ”יא מהלכות איסורי ביאה אות כו) כתב שלדעתו דעת הרי”ף ורבנו והראב”ד והרשב”א שאין לחוש לפליטת ש”ז כלל אלא משתפסוק סופדת שבעה נקיים וטובלת ונפ”מ במקרים לא מעטים יש בחומרות מניעת פריה ורביה שעותד נשים שהביוץ אצלן מוקדם ועל ידי איחור הטבילה מאבדות את הזמן המתאים להריונן והעיקר להקפיד ולהזהר על שבעת הנקיים’ בפרט לשטת רבנו שהיא מסורת הגאונים כנ”ל שעל הרוב אינן רק הומרת בנות ישראל אלא הם דאוריתא ממש. ע”כ. ובכמה מקומות האריך להוכיח שזהו דעת הרמב”ם].  ובצירוף שיטת הראב”ד שלא אמרו דין פולטת אלא לטהרות, וגם הרשב”א הסכים לזה, אלא שכתב שבעל נפש יחמיר לעצמו [א”ה. וכן פסק בפסקי ריא”ז מסכת נדה פ”ה הלכה א אות יב. וביביע אומר ח”ה חיו”ד סי’ יז הביא את דעת המאירי (נדה לג:) שבזמן הזה שיושבת שבעה משום חומרות בנות ישראל שאף בדם טיפה החמירו לישב שבעה נקיים וכגון ששמשה בטהרתה וראתה למחר ופסקה והתחילה למנות שבעה נקיים ופלטה תוך שלשה שבזמן הזה “אינה סותרת בפליטה” שלא נאמרה סתירה בפליטה אלא לטהרות ואף לטהרות אינה סותרת אלא יום אחד וכן דוקא בהרגישה בפלטה אבל לחוש מספק לא], וגם הרמב”ן כתב להקל בהלכה ברגליה ששוב אינה פולטת, ואף שהרא”ש חולק על זה, מכל מקום בדיעבד שטבלה ושימשה יש לסמוך על הפוסקים הנ”ל, כי יש לחוש שמא נתעברה ונמצאת מוציא לעז על אותו ולד. אלא דמכל מקום מסתפינא להקל בזה, כיון שלדעת הפוסקים שמצריכים שש עונות הוי מדאורייתא, אבל בשהתה ארבעה ימים או שלא שימשה קודם ראייתה, ודאי דבדיעבד אם טבלה ושימשה עלתה לה וכו’. ע”ש [א”ה. וע”ע בשו”ת בית דוד חיו”ד סי’ צו שגם הרחיב בספקות אלו של פולטת – ספק תפלוט ספק לא תפלוט, או ספק שפולטת הכל מיד בהלוכה ברגליה, ספק אינה פולטת הכל, ואת”ל תפלוט ולא תפלוט הכל, ספק הויא טמאה לבעלה ספק לא הויא טמאה אלא לטהרות, ואת”ל טמאה לבעלה ספק דוקא בזב הבא עליה, ספק אפילו בשאר אינשי, וכל זה כשלא המתינה שלש עונות, אבל אם המתינה שלש עונות, איכא עוד ספק. והוו חמש ספקות. ע”כ.  וציינו לדבריו בשו”ת רב פעלים ח”ב חיו”ד סי’ יז, וביביע אומר בכמה מקומות ח”א חיו”ד סי’ טו וח”ה חיו”ד סי’ טז ו-יז ובח”י חיו”ד סי’ נח אות יא ו-יב)]. וסיים בטה”ב שם: ולפע”ד על כל פנים בטבלה ולנה אצל בעלה אף על פי שלא שימשה יש להקל. ועיין בערוך השלחן (בסעיף מא) שכתב, ונראה לי שאם טעתה במנין המתנת החמשה ימים שקודם שבעה נקיים, והקדימה יום או יומים לית לן בה, ומה שעשתה עשתה, כיון שהן חומרות יתרות. ע”ש. ומשמע שאפילו המתינה מתחלת ראייתה רק שלשה ימים בדיעבד שפיר דמי. וזה שלא כמו שסיים הסדרי טהרה דמסתפי להקל בכהאי גוונא. ועוד שהיה לו לבאר דהיינו דוקא אם טבלה ושימשה או לכל הפחות לנה אצל בעלה.

[4] משה”ט ח”ב עמ’ שלא ד”ה ונראה, הלי”ע ח”ה עמ’ פד ובהערה. וז”ל נראה עוד שאם בדקה ביום הראשון, ושכחה לבדוק ביום השביעי, ונזכרה בבין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, תבדוק מיד עצמה, ואם מצאה שהיא טהורה יכולה לטבול ולהטהר לבעלה, משום דהוי ספק ספיקא להקל. וכן כתב קרוב לזה בספר שבט הלוי (עמוד פה אות ט) ויותר על כן נראה לי שאפילו אם נזכרה בבין השמשות של רבינו תם, דהיינו אחר שעה מהשקיעה, תבדוק עצמה מיד, ואם תמצא עצמה טהורה תטבול ותטהר לבעלה, שעל כל פנים ראוי לצרף ספק זה לסברת רוב הפוסקים דבדיעבד די בתחלתן אף על פי שאין סופן. וכ”כ בטה”ב ח”א ע’ לגביח בדיקות בז’ נקיים של דם בתולים כיון דהם מדרבנן יש להקל, כדעת רוב הפוסקים דסבירא להו שהלכה כרב דאמר סופן אף על פי שאין תחלתן, הלא הם הרמב”ם והראב”ד והרז”ה והרשב”א והרא”ש והמאירי והר”ן ורבינו ירוחם והשבץ וסיעתם. (והבאתי דבריהם שם). ולכן כל שבדקה פעם אחת ביום משבעת הימים יש להקל בדיעבד.

[5] והטעם משום שמא הלכה כדברי רש”י שבדיקת לילה מועיל לבדיקת ז’ נקיים.

[6] וכן מוכח בשו”ת רב פעלים שם (ח”ב חיו”ד סי’ טז ו-יז) שנתקשה באותם נשי בגדאד שהקלו בבדיקה אחת ביום השביעי שזה נגד מרן השו”ע ואף שיש בזה כמה ספקות סוף סוף כיון שספקות אלו היו בפני מרן ולא היקל לא היה להם להקל אבל עם יש עוד ספקות אחרות שעליהם מרן השו”ע לא דבר י”ל שגם הרב פעלים יודה.

[7] וכפי שהארכנו בכך בעין יצחק כללי ההוראה כללי קבלת הוראות מרן השלחן ערוך (ע’ קיד אות יג) שבאופן שב’ הספיקות נצטרפו יחד ובכל זאת מרן פסק נגד הספק ספיקא ולא התחשב בו, פשיטא דבכהאי גוונא לא עבדינן ספק ספיקא להקל. וכגון בנתערב איסור בהיתר מין בשאינו מינו וספק אם היה ששים דלכאורה הוי ספק ספיקא שמא טעם כעיקר דרבנן ושמא היה ששים וספק דרבנן לקולא, ואמנם אחר שמרן בשלחן ערוך (יו”ד סימן צט) פסק להדיא להחמיר, בנידון זה יותר לא מועיל ספק ספיקא להתיר, וכן במה שפסק מרן חאו”ח סימן (רנג ס”ד) שיש למחות ביד הנוהגים להטמין מים חמים מערב שבת וכשהתבשיל מצטמק מערין המים החמים לתוכו, דלכאורה יש ספק ספיקא שמא אין בישול אחר בישול גם בלח, ושמא עירוי אינו מבשל כלל, ואמנם אחר שמרן פסק להדיא לאסור אין לנו כח להתיר מפני ספק ספיקא נגד מרן להדיא.

אבל במקום שמרן פסק לחומרא בכל מקרה לבדו ולא כתב הדין בהצטרף ב’ הספיקות יחד בזה שפיר עבדינן ספק ספיקא. וכל שכן במקום שמרן פסק כן בבית יוסף או בכסף משנה או בתשובה שיש לצרף הסברא החולקת לספק ספיקא, משום דחזי לצרף סברת האומרים שלא קיבלנו הוראות מרן אלא במה שכתב בשלחן ערוך דוקא אף שאין דבריהם לדינא חזי לצרף סברתם כשיש ספק ספיקא נגד מרן, ואף בסברא שלא הובאה בשלחן ערוך או סברא שנדחית מההלכה חזי לצרף סברא זו לספק ספיקא וכן בסברת המיעוט נגד הרוב, אבל בסברא יחידאה בדרך כלל לא עבדינן ספק ספיקא.