שריפת התלמוד באירופה:

שריפת התלמוד הינה אחת ממאורעות רדיפת היהודים בימי הביניים ובעת החדשה. התלמוד נשרף בטקסים פומביים, על פי מצוות כמרים נוצרים, כאות מחאה אודות דברי גנות הנצרות המופיע בו.

מאורעות אלו פגעו קשה במעמדם של היהודים, שבכך נפגעו אוצרותיהם הרוחניים והדתיים – ספרי הקודש והתלמוד שהם נשמת עם היהודי.

שריפת ספרי תורה:

שריפת ספרי קודש אירעה בהיסטוריה בתקופות מוקדמות יותר, כמובא במשנה במסכת תענית (ד, ו) שאפוסטמוס שרף את התורה בשבעה עשר בתמוז.

עדות דומה מובאת בספרו של יוסף בן מתתיהו על שבימיו של הנציב הרומאי קומאנוס (48–52 לספה”נ), שרפו ספר תורה באזור בית חורון מול קהל רב של משתתפים.

“גווילין נשרפין ואותיות פורחות”:

המתתו של התנא רבי חנינא בן תרדיון מתוארת בצורה מצמררת בתלמוד במסכת עבודה זרה (יח.):

“מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו חבילי זמורות והציתו בהן את האור. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על ליבו כדי שלא תצא נשמתו במהרה”.

בעת גורלית זו, נענה רבי חנינא לתלמידו, ואמר בשלווה: “גווילין נשרפין ואותיות פורחות”. לאמור, הגויל-הקלף (הגוף) נשרף, אך האותיות (הנשמה) פורחות ואינן נמחקות לנצח.

התלמוד מתאר כי התליין התפעל מגדלות נפשו של רבי חנינא, ולאחר שסייע לו במידת מה, השליך עצמו באש ונשרף עמו. מתארת הגמרא: יצאה בת קול ואמרה, “רבי חנינא בן תרדיון ותליינו מזומנים לחיי העולם הבא”; ועל כך אמר רבי יהודה הנשיא: “יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים”.

שריפת התלמוד בפריז:

חכמי היהדות שבצרפת נאלצו להתעמת עם חכמי הנצרות, אודות שנאת הנצרות המובאת בכרכי התלמוד. היהודים הפסידו בוויכוח, הכנסייה החליטה לבצע שריפה המונית לתלמוד.

ספרי התלמוד הובאו אל (Place de Grève) , כיום כיכר העירייה של פריז, ונשרפו במעמד המון רב. יש שציינו כי מספר הספרים שנשרפו היה “אלף ומאתים ספרי תלמוד ואגדה”.

שרפה ענקית זו אירעה ביום שישי, ערב שבת פרשת חקת, ט’ בתמוז (25 ביוני 1244).

“שאלי שרופה באש לשלום אבליך”:

אירוע טרגי זה הותיר רושם רב על היהדות כולה. רבי מאיר מרוטנבורג (המהר”ם מרוטנבורג – 1293) מגדולי ראשוני אשכנז בתקופת ימי הביניים שהיה תלמידו של רבי יחיאל מפריז, כתב על מאורע זה את הקינה “שאלי שרופה באש לשלום אבליך”, שנהוג לאומרה ביום תשעה באב. ובתוכה מופיע: “עוד תגזרי לשרוף דת אש וחקים ולכן אשרי שישלם לך כגמוליך”.

שריפת התלמוד באיטליה:

השרפה השנייה בגודלה הייתה בונציה באיטליה בשנת ה’ שי”ד (1553–1554) באיטליה. השריפה פרצה בגין סכסוך בין שני בתי דפוס בעיר. לאחר הלשנה לאפיפיור יוליוס השלישי, בטענה שבבית הדפוס השני מדפיסים דברים בגנות הנצרות, יצאה קריאה להשמיד ולשרוף את כל ספרי התלמוד.

הספרים הוחרמו אל הכיכר המרכזית ברומא (קמפו די פיורי), ובתאריך א’ בתשרי ה’שי”ד, יום ראשון של ראש השנה, הועלו הספרים באש, למגינת לבם של היהודים.

בעקבות השרפה ברומא בוצעו מספר שרפות דומות בערים אחרות באיטליה, בהם נשרפו אלפי ספרי קודש יהודיים. שריפות אלו הן אבדה עצומה לספרות היהודית, כתבי יד נדירים נשרפו באש ללא עותק.

תענית וצום:

רבי צדקיה הרופא כתב בספרו “שבלי הלקט” (איטליה מאה 13):

“…לזכר על מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו, ונשרפה תורת אלוקינו בשנת חמשת אלפים וד’ שנים לבריאת העולם, ביום שישי פרשת וזאת חקת התורה, כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת, כאשר שמענו למשמע אוזן.

וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם ‘ודא גזירת אורייתא’, ופירושו ביום ו’ זאת חוקת התורה היא הגזירה, ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה, ביום שישי של פרשת זאת חוקת התורה“.

עדות לכך כתב רבי חיים פלאג’י (טורקיה 1787) בספרו מועד לכל חי (ט, ד):

“ובעירנו אזמיר יע”א… היו כמה אנשים סוחרים דהיו נזהרים שלא לצאת אפילו לשוק לעסקיהם בערב שבת חוקת… והן עוד היום רבים נזהרים שלא לילך מעיר לכפר ביום הזה”.

הלכה למעשה:

במשנה ברורה (תקפ, טז) מובא: “כתב התניא (הקדמון) ביום הששי פרשת חוקת, נהגו היחידים להתענות, שבאותו היום נשרפו כ’ קרונות מלאים ספרים בצרפת. גם בשנת ת”ח נחרבו שני קהלות גדולות באותו היום”.

הלכה למעשה, בתור הוראה כללית בדורנו ממעטים בצומות, כפי שכתב רבינו הגר”א באגרת עלים לתרופה: “ועד יום מותו צריך האדם לייסר את עצמו, ולא בתעניות וסיגופים, כי אם ברסן פיו ותאותיו, וזוהי התשובה וכו’, ודרך חיים תוכחת מוסר, וזהו יותר טוב מכל התעניות וסיגופים שבעולם וכו'”.

יחד עם זאת, ביום שישי ערב פרשת חוקת, עלינו לתת את דעתנו על מה שאירע בו, לבל נשכח היסטוריה כאובה זו, ובל נתכחש לדבר ה’ המחנך את עמו על במת משעולי ההיסטוריה.