שאלה:
שלום רב! קניתי כלי חדש הטעון טבילה, ואני נמצא בחו"ל במקום שאין בסמיכות מקוה לטבילת כלים, האם יש אפשרות להקנות לגוי בקנין "אודיתא" בלי להביא את הכלי בפועל לגוי, ולשאול בחזרה מהגוי בחזרה כדי להפטר מטבילה?
תשובה:
הגמ' בב"ב (קמט.) דנה במציאות שאדם זוכה בממון ע"פ הודאת בעל דין, בגמ' מובא ש"איסור גיורא" רצה להקנות חוב שהיה לו, לרב מרי בר רחל. אולם לא היה ניתן להקנות את החוב בקנין סודר, כיוון שלא ניתן להקנות כסף בקנין סודר, וכמו"כ לא היה ניתן להקנות את הכסף בקנין "מעמד שלשתן", כיוון שהאדם השלישי שחייב לא היה נמצא שם באותה העת. לכן הציעה הגמ' שיעשו קנין 'אודיתא'. כלומר, שאיסור גיורא יודה בפני עדים, שהכסף שייך לרב מרי בר רחל, וזה יועיל כדין מעשה קנין רגיל. וביחס לנידון השאלה יש לדון בכמה עניינים:
א. בגדר קנין אודיתא: נחלקו הראשונים והאחרונים, יש אומרים שהזכיה בממון פועלת ע"י הודאה, כיון שהודאת בעל דין כמאה עדים, וי"א שהזכיה בממון נעשית מדין קנין, היינו שאם הנותן התכון להקנות ע"י הודאתו הר"ז מועיל כדין קניין וקניין זה נקרא "קניין אודיתא", וכל שמודה בעל הממון שמכר את הדבר הממון שייך לזה שהודה לו, וצריך לומר לשון הודאה כגון "נתתי" ולא "אני נותן כעת" וכד' (עי' בגמ' שם, ברשב"ם, תוס', רא"ש, ומש"כ קצוה"ח קצ"ד, ג' וסי' מ' סק"א, ונתיבות סי' ס' סקי"ז ופת"ש ר"ג סק"ג). ממילא יוצא שלדעת הסוברים שקנין אודיתא מועיל כדין קנין ממש ואינו רק נאמנות בעלמא, ניתן למכור לגוי את הכלי בקנין אודיתא, וכפי שיבואר לקמן.
ב. האם צריך לעשות קניין אודיתא בפני עדים: נחלקו בכך האחרונים, לדעת קצוה"ח (סי' מ' סק"א) צריך עדים ושיאמר בפניהם "אתם עדי" כדרך הודאה גמורה ולכא' כך עולה מפשט דברי הגמ' לעיל. אולם לדעת הנתיבות (שם) אין צורך בעדים, כיון "דלא איברו סהדי אלא לשיקרא". ולכתחילה יש לחוש לדעת קצוה"ח ולהקנות לגוי בפני עדים, אך ניתן להקל כנתיבות בשעת הצורך (כמבואר בסוף אות ג.).
ג. האם "אודיתא" מועילה בגוי: לדעת הקצות (קצ"ד סק"ג) הדבר מועיל בגוי אפ' למכירת חמץ, ואילו המקור חיים (סי' תמ"ח סק"ה) סובר שלא מועיל אודיתא במכירת חמץ משום שלעניין הפקעת איסור לא מהני הודאה בשקר, לשיטתו אודיתא הינה הודאת בעל דין, והיא מועילה בגוי רק בממונות. וכן נראה מכך שהמ"ב (תמ"ח סקי"ז) האריך לגבי שאר קניינים ולא הזכיר קניין אודיתא. יש לציין שדעת האמרי בינה הלואה טז שקניין אודיתא אינו מועיל בגוי כלל. אולם נלע"ד כשיש צורך גדול יש להקל לעשות את הפתרון הנ"ל בקנין אודיתא, כיון שדין טבילת כלים קל יותר מפסח החמור שיש בו כרת, וכל שכן בכלי זכוכית שלרוב הדעות הוי דרבנן.
ד. האם העצה לתת לגוי את הכלי ולשאול ממנו מועילה תמיד: השו"ע (שכ"ג, ז') כתב עיצה זו רק לגבי שבת, ובס' טהרת ישראל (ל"ה) כתב שעצה זו אינה אלא כשצריך לכלי ואין לו כלי אחר, וכתב על כך המ"ב (ס”ק ל”ה) בשם הט”ז שלאחר שבת צריך להטביל את הכלי כיון שלבסוף יהיה נשקע תחת ידו והוי כשלו, אלא שיטביל בלא ברכה. וכך הכרעת כה"ח (שכ"ג, נ'). ודלא כפר"ח (סק"מ) שיש להטביל אח"כ בברכה. ורק נציין שאף שיש איסור לעשות קניין בשבת, מכל מקום לצורך שבת יש להתיר, ואכמ"ל (עיין או"ח סי' ש"ו מג"א ש"ו סקט"ו, ומ"ב סקל"ג).
ה. האם צריך לתת לגוי שהוא מכיר: לדעת הדרכ"ת (יו"ד ק"כ, ק"ח) וכה"ח (או"ח שכ"ג, מ') גוי האמור לעניין הפטור מטבילת כלים, היינו כל גוי לאפוקי מעבדו שפחתו או משרתי הבית, כיון שבהם הדבר נראה כהערמה בעלמא. ולדעת הכת"ס (או"ח נ"א) צריך שיהיה הגוי מכירו כדי שלא יעבור על "לא תחונם", כיון שלתת מתנת חינם לגוי שאינו מכיר ולא חייב לו כלום ואין לו שום תועלת בכך הדבר אסור. יש להעיר שהראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל היה מתיר להשתמש בעצה זו לכלים גדולים מאד שלא ניתן להטביל או לכלי חשמל שיש חשש שיהרסו וכד', ושמעתי שלא הצריך לעשות זאת בפניו אלא להקנות לגוי מסויים במתנה שמכירים אותו (לדוג' הגוי ששומר בשבת בכניסה לבי"ח שערי צדק) ויאמר שהכלי נתון במתנה גמורה לשומר הערבי שנמצא בשבת בבית החולים שערי צדק, והמתנה היא על מנת שישאיל לו בחזרה, ובאופן זה לא התחייבו הכלים בטבילה שכן הם של הגוי.
העולה הלכה למעשה:
אף שלא ניתן לזכות לגוי שלא בפניו, כיון שזכיה מטעם שליחות וקי"ל שאין שליחות לגוי, מכל מקום ניתן להקנות לגוי בקנין "אודיתא", בתנאים הבאים:
א) יש לומר "מכרתי כלי זה לגוי פלוני באופן המועיל" בפני עדים (אם יש אפשרות), ביום חול ניתן לכתוב כן בשטר. לאחר מכן יש לשאול מן הגוי את הכלי. בדרך זו אין צריך להביא לגוי את הכלי בפועל.
ב) יש להשתמש בפיתרון זה רק בשעת צורך, כגון אדם ששכח ולא הטביל את הכלי (הנצרך לשבת) בערב שבת, ואפילו אם מדובר ביום חול (בשעת הצורך) וכנידון השאלה.
ג) כשיהיה פנאי בהמשך – יש להטביל את הכלי בלי ברכה.
