שאלה: אישה שסובלת מהכתמות מרובות גם בימי טהרתה וכל בדיקה פנימית גורמת לה הרבה עוגמת נפש מרוב הספקות ללכת למורי הוראה ולבודקות טהרה.

והשאלה היא האם ניתן להקל במצב שאין לה וסת קבוע שלא תבדוק בעונה בינונית ותחכה לאחר יום וגם תראה שאין לה מיחושים וכיוצא בזה וכן שתבדוק את הבגד התחתון שנקי הוא ותוכל לשוב  ולשמש עם בעלה וזאת ע”פ מה שהעלה הראש”ל הגר”י שליט”א בספרו בילקוט הטהרה )עמוד קיב, הערה כח) לגבי אשה שלא בדקה בעונה בינונית שיכולים ליגע זב”ז אך לא לקיים תשמיש עד שתבדוק.

תשובה: אשה שרגילה לראות כתמים צריכה להקפיד על בדיקה בעונת הוסת עונה בינונית וגם אם עברה העונה ולא בדקה צריכה לבדוק ואסורה לשמש עד שתבדוק כדעת מרן השו”ע (סי’ קפט ס”ד) ויכולה לעשות כן ע”י בודקת טהרה.

אך אשה רגישה שסובלת מפצעים וישנו חשש שבבדיקה בעונת הוסת היא תפצע את עצמה, יש להקל ככל ועבר עונת הוסת ולא הרגישה וקינחה את עצמה שלא ראתה דם, טהורה, ומותרים לשמש לאחר עונת הוסת.

מקורות:

הנה כידוע מ”ש הגאון רבי זלמן בקונטרס אחרון (ריש סימן קפט בד”ה אבל), שלפי דברי הר”ן והמגיד משנה אליבא דהרי”ף והרמב”ם לא סבירא להו כלל דין עונה בינונית, וכן דעת הראב”ד והרא”ה. ואף בפירוש רש”י ובדברי הרמב”ן לא הוזכרה פרישה כלל, ורק הרשב”א כתב כן, ונמשכו אחריו הטור והשלחן ערוך, הילכך אין למחות בידי המקילים שיש להם על מה שיסמוכו. עכת”ד. גם הכרתי ופלתי (סימן קפט ס”ק טו) ד”ה אמת, כתב, כי מה שלא הזכירו הרמב”ם והראב”ד דין עונה בינונית, משום דלא סבירא להו כלל דין זה, וכמו שכתב הר”ן, שהרי”ף והרמב”ם מפרשים דמה שאמרו שבא בתוך ימי עונתה היינו בתוך ימי וסתה, ולא סבירא להו כלל הך דעונה בינונית, וברור שגם הראב”ד סבירא ליה הכי, ולכן לא הביא דבר זה בספרו בעלי הנפש, ואין כאן דקדוק אלא מדברי הרמב”ן שנראה דסבירא ליה באמת כן. והרא”ה בבדק הבית (דף קסז ע”ב) גם כן לא סבירא ליה עונה בינונית. ומה שכתב הרא”ה (בדף קסט ע”ב), לשיטת הרשב”א קאמר וליה לא סבירא ליה. עכת”ד. וכן כתב בקצרה הערוך השלחן (שם סק”ו). ע”ש. וכן פסק האור זרוע חלק א (סוף סימן שנה).

אמנם לדינא נקטינן דהעיקר כמ”ש מרן השו”ע (סימן קפט סעיף ד) שבוסת קבוע אף על פי שעברה עונתה ולא הרגישה אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה, אבל וסת שאינו קבוע כיון שעברה עונתה מותרת בלי בדיקה. ע”כ. וכן רמז על זה הרמ”א בהגה. ובודאי דהכי נקטינן כמשנה אחרונה של מרן השלחן ערוך, שחשש לרוב הפוסקים דסבירא להו שצריכה בדיקה. ואף על פי שהרי”ף, והרמב”ם מקילים, כיון שאפשר לברר בנקל צריך לברר עד כמה שאפשר.

וגם כאן שאמרו לשון בדיקה היינו שתכניסנו לחורים ולסדקים, ולא די במה שתכניסנו מעט וכ”כ כתב המרדכי פרק ב דשבועות (בהלכות נדה סימן תשלה). וכן כתב בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תרכה). ע”ש, וכדין בדיקה בשבעה נקיים, וכן כתבו האחרונים. וכפי שהעלנו בילקוט טהרה (ע’ קטו).

ולכן בנידון שאלתנו באשה שסובלת מכתמים, לא חזינן קולא יתירה להתיר לשמש לאחר עונה בינונית בלא בדיקה, שהרי זו עיקר תקנת חז”ל ואם נפטור אותה מבדיקות בעונה בינונית נמצא שעקרנו דינא דמרן השו”ע.

אמנם מה שיש לדון ואולי לזה התכוון השואל, באשה שהבדיקות גורמות לה לפציעות ושריטות וטרחא יתירה ללכת לבודקת טהרה לבדוק מנין מקור הדם, בזה יש מקום להקל בבדיקה קלה בקינוח.

מלבד שיש לסמוך על דברי הראשונים שהבאנו לעיל דלא סבירא להו דין פרישה בעונה בינונית, ורק מרן השו”ע החמיר כיון שאפשר לברר בנקל צריך לברר עד כמה שאפשר, כמו שכתב בטה”ב. ובכמה מקומות בילקוט טהרה, להקל את שיטת והרי”ף והרמב”ם ודעימיה דאין פרישה בעונה בינונית אלא רק ביום ל’ ולא ביום ל”א.

יש להוסיף מ”ש פרדס רימונים סי’ קפד (מקשה זהב ס”ק יב) דלפי מה דקיי”ל דוסתות דרבנן מה שצריכה בדיקה בשעת וסתה בוסת הקבוע הוא מתקנת חז”ל שתקנו שתבדוק א”ע בשעת וסתה, ובכדי לחזק תקנתם זאת גזרו אומר דגם אם לא בדקה בשעת וסתה אסורה לשמש עד שתבדוק, וזהו שאמרו חכמים בברייתא נדה (ט”ז.) תבדוק, אולם בוסת שאינו קבוע לא מצאנו שתיקנו חז”ל בזה דבר וממילא נשאר על קו הדין דאינה צריכה בדיקה כלל דסמכי’ אטעמא דהרגשה אם תראה בודאי תרגיש. וגם בוסת הקבוע עיקר התקנה הי’ שתבדוק בשעת וסתה, ומה שאמרו דגם אח”כ צריכה בדיקה הוא “אינו רק לחזק התקנה שתקנו שתבדוק בשעת וסתה וע”כ אם היתה אנוסה בשעת וסתה ולא הייתה יכולה לבדוק שוב אין עליה חיוב לבדוק אח”כ ומותרת לבעלה בלא בדיקה” וכמ”ש הרמב”ן בהך דהייתה במחבוא. עכ”ל.

ומוכח דכל דאיכא אונס לאשה אם עבר הוסת אינה צריכה לבדוק אפ’ בוסת קבוע, וכ”ש בעונה בינונית. וא”כ ה”ה באשה שאינה יכולה לבדוק מחמת פצעים וכדו’. שיש לצרף עוד מ”ש מרן אאמו”ר זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק ו (יורה דעה סימן טז), שחזקת אורח בזמנו בא בזמן הוסת אינה חזקה גמורה, וכמ”ש החוו”ד בספרו מקור חיים (סי’ תסז סק”ה), דלא אמרינן חזקה של ג’ פעמים אלא היכא דאיכא דבר הגורם דמסתבר שיהיה כך ע”פ היקש השכל, אבל בדבר שנופל במקרה ואין דבר הגורם המיסתבר כל כך, אין חזקה למקריים, וראיה לזה מיבמות (סד:) גבי קטלנית, דלמ”ד מעין גורם ליכא דין קטלנית בארוסה, וכן אין באנשים דין קטלן (כמבואר בש”ע אה”ע סי’ ט ס”ב), אלמא דכל היכא דליכא דבר הגורם המסתבר ליכא חזקה, ועוד ראיה מנדה דקי”ל וסתות דרבנן, ואמאי הא חזקת ג’ פעמים הויא חזקה דאורייתא, אלא ע”כ משום דלא הוי גורם המסתבר. ובס’ פרדס רמונים בפתיחה (בדיני וסתות אות ו’ דף ח’ סע”ד), כתב ה”ט דלא חיישינן מה”ת לחזקת אורח בזמנו בא מפני שלעולם לא נתבררה חזקה זו שהיום הזה הוא הגורם לראייתה, שידוע שכמה דברים גורמים שתראה, כאכילת דברים חמים (נדה סג:), וקפיצות (שם יא), ואפשר שקפיצת ואכילת אתמול גרמה לראייתה היום וזהו דבר שא”א לידע בבירור, ומכיון שאין חזקת אורח בזמנו בא נחשבת כחזקה מבוררת סמכינן טפי על חזקת טהרה ע”ש. ולא זכר ממ”ש המקור חיים הנ”ל. ובשו”ת בנין עולם (חיו”ד סי’ לח דק”ח רע”ד) שכ’, דלפ”מ דקי”ל וסתות דרבנן בע”כ צ”ל שחזקת אורח בזמנו בא אינה חזקה גמורה, משום דסתם נשים ברוב הימים טהורות הן, וקי”ל רובא עדיף מחזקה. ואפי’ אשה שאין רוב ימיה טהורים כיון שרוב נשים אינם כך כל זמן שלא ראתה אמרינן מסתמא היא כשאר נשים, ומה שראתה כמה פעמים מקרה הוא, ומ”ש בסדרי טהרה דה”ט דוסתות דרבנן, משום דאוקי חזקה דאורח בזמנו בא נגד חזקת טהרה דידה, לא נ”ל, דהניחא לד’ הרמב”ם דס”ל סד”א לחומרא מדרבנן, אבל להרשב”א וסיעתו דס”ל סד”א לחומרא מה”ת, הרי כשיש חזקה נגד חזקה הו”ל סד”א, והויא לחומרא מדאורייתא, א”ו העיקר כמש”כ. ע”כ. וכיו”ב כ’ בשו”ת ברית אברהם (חיו”ד סי’ מו אות ד) שחזקת אורח בזמנו בא, לא הויא חזקה מעלייתא, מש”ה קי”ל וסתות דרבנן, ואפי’ היכא דליכא חזקת טהרה.

והנה אף שהזכרנו לעיל דעת המרדכי דגם הבדיקה בעונת הווסת צריכה להיות בחורים וסדקים, ראיתי שבספר ערך ש”י חיו”ד (סי’ קפט ס”ק יט), הביא שכדברי המרדכי כן נקט גם החוו”ד (סי’ קפד ס”ט חידושים ס”ק כב), אך הערך ש”י חלק על כך מהרשב”א בחידושיו (נדה ה.) דמוכח שבדיקת חורין וסדקין צריך משום שהם מעמידים את הדם מלצאת (א”ה נראה שכוונתו שבשבעה נקיים שכבר הדם יצא ונשאר רק שאריות דם יש לחוש שמא נשארו בחורים וסדקים). אבל בעונת הוסת שארח בזמנו בא הוא לא יעמוד מלצאת חוצה וסגי בבדיקה בעלמא לצאת מחשש, כיון דחזקה בא ארח בזמנו בא ודאי ראתה דלא נפל ואיהי לא ארגשה, ובפרט שכל הדין של בדיקת חורין וסדקין מדרבנן וכמ”ש הסד”ט (סי’ קצו ס”ק כג), דיינו להחמיר בבדיקות ז’ נקיים שהם מהתורה אבל לא בוסתות דרבנן. ע”כ. וע”ע בקובץ שם משמעון ח”ד (ע’ שס הערה ג). וידועה בשער בת רבים תשובתו של הנודע ביהודה (קמא סי’ מו) שהוכיח שדעת הרי”ף והרמב”ם, והראב”ד, דכל הדין שנאמר בדיקות חורים וסדקים רק לטהרות אבל אשה לבעלה מועיל קינוח בלבד, ובטה”ב (ח”ב ע’ שנה) צירף דעתו בדין אשה שסובלת מפצעים שלא תבדוק בדיקות שבעה נקיים אלא הפס”ט וראשון בלבד ובשאר הימים תעשה קינוח בלבד, וכ”ש בנ”ד בדין פרישה בעונת הוסת שהיא מדרבנן. וע”ע ילקוט הטהרה (ע’ תסד).

לשאלות בהלכה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*