תכונות מידות ופעולות למבקשי ה’
בפרק זה נעסוק בתכונות והמידות העיקריות המובאות בחז”ל הראויות שיהיו באדם החפץ להדבק בה’, ומנגד בתכונות והמידות המונעות את האדם מלהתקרב לדבקות בו יתברך. כמו כן נדון בפעולות שראוי שהאדם מבקש ה’ ירגיל את עצמו בהן.
המידות הבסיסיות הראויות שימצאו באדם המבקש ה’
אדם הפועל לתיקון מידותיו בעבודה יומיומית, מכשיר את עצמו ככלי קודש ראוי להתקרב ולהידבק בה’. תיקון המידות מביא לתיקון הנפש ולשלימותה כחלק אלוה ממעל. על ידי כך מדמה האדם לבורא יתברך ברצונותיו ובהתנהגותו, מקדש עצמו ומגיע לדבקות בה’.
מעיון במקורות, נוכל למצוא מידות הכרחיות לקיום מטרה זו:
מדת הענווה: רבי פנחס בן יאיר אומר(1) “הקדושה מביאה לידי ענווה וענווה לידי יראת חטא” כתב הרב יצחק דמן עכו זצוק”ל(2) “האיש אשר ידבנו ליבו לתקן מידותיו ולישר דרכיו ומעשיו ולרדוף אחר הענווה בתכלית השלימות, להיות עלוב ולא עולב, שומע חרפתו ואינו משיב, מיד תשרה עליו השכינה ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח ה’ תלמדינו(3)“. עם רכישת מידת הענווה והרגילות בה, תבוא מידת היראה וכידוע שאדם הירא את ה’, זוכה לדברים הרבה שנאמר “עקב ענוה יראת י-ה-ו-ה עשר וכבוד וחיים”(4) “וכאשר תתנהג במידת הענווה להתבושש מכל אדם ותתפחד ממנו ומן החטא, אז תשרה עליך רוח השכינה, וזיו כבודה, וחיי עולם הבא(5)“.
יראת חטא: רבי פנחס בן יאיר אומר(6) “וענווה לידי יראת חטא, ויראת חטא לידי רוח הקודש”.
“יראת החטא, היא כמו חלק מיראת הרוממות וכמו מין בפני עצמו. והיינו כי הנה עניינה הוא, שיהיה האדם ירא ודואג תמיד על מעשיו, פן נתערב בם איזה שמץ חטא, או פן יהיה בם איזה דבר קטן או גדול, שאינו לפי גודל כבודו יתברך ורוממות שמו. והנך רואה היחס הגדול שבין יראה זו ויראת הרוממות שזכרנו. כי התכלית בשניהם שלא לעשות דבר נגד רום כבודו יתברך(7)“ והנה על זה נאמר: “(8)אשרי אדם מפחד תמיד”, ופרשו ז”ל(9): “ההוא בדברי תורה כתיב”.
מידת אמת: אמת היא אחת המידות היסודיות ביותר שעליה העולם מתקיים, כפי שאומר התנא באבות “(10)רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר “(11)אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם”. אחת ממידותיו של הקב”ה היא אמת. לכן הרוצה להדבק בה’ צריך להדמות אליו במידותיו.
על מידת האמת אמרו חז”ל כי “(12)חותמו של הקב”ה אמת”. החותמת היא הביטוי הייחודי ביותר של החותם. מאחר והקב”ה הוא היחיד שיודע את המציאות האמתית והמוחלטת בעולם, החותם שלו הוא אמת.
על האדם שדובר אמת אומר הפסוק(13) “שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר“. מי שדובר אמת, בסופו של דבר יצא נשכר אף שלפעמים בטווח קצר, אמירת האמת עלולה להסב לו הפסדים. הסיבה לכך ש”שפת אמת תכון לעד”, היא מפני שדובר האמת נאמן למציאות המוחלטת ומתוך כך קיומו איתן, וכל הרוחות שבעולם לא יוכלו להזיזו ממקומו ולבטלו. אבל מי שמשנה מעט מהאמת, כבר הוא נעשה תלוש מהמציאות כפי שהיא, מאחר ואין לו מקור, קיומו מעורער וכל רווחיו לא יחזיקו מעמד לטווח ארוך. אמרו חז”ל (14)שישנם שלושה סוגים של אנשים החוטאים בענייני דיבור שהקב”ה שונאם והראשון שבהם, זה המדבר אחד בפה ואחד בלב(15). האדם הרוצה להדבק בה’ יתרחק ממה שהוא שונא ויתקרב למה שהוא יתברך אוהב.
מידת השמחה: השמחה חיובה מן התורה והיא נחלקת לשני חלקים: החלק הראשון הוא חיוב שמחה תמידית ועל ידה האדם השמח עובד את ה’ באמת, בכל דרכיו ומעשיו, מה שאין כן השרוי בעצבות שעבודת ה’ קשה עליו. החלק השני הוא חיוב שמחה במצוות והיינו שיקיים האדם את המצוות בשמחה ובנפש חפצה, על שזוכה לעשות את רצון ה’ ומאהבתו אליו.
החיוב להיות בשמחה הוא מהתורה מדכתיב “והלכת בדרכיו(16)“, ומצינו שבמידות ה’ יתברך נמצאת גם מידת השמחה כדכתיב(17) “יהי כבוד ה’ לעולם, ישמח ה’ במעשיו” וכן כתוב בישעיה(18) “ישיש עליך אלהיך” וכו’. וכן במשלי(19) “אור צדיקים ישמח”. ושנינו ששמחה זו היא של הקב”ה, ששמח כשראה אור הגנוז לצדיקים. “ (20)כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר אור צדיקים ישמח“.
וכדכתיב הרמב”ם(21) “הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעת ודעה מכל דעות שיש לאדם וכו’, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות”. “(22)ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר “והלכת בדרכיו”.
וכ”כ רבי יהודה הלוי(23), שחיוב השמחה הוא מתוך הכרת הטוב, ומי שאינו שמח “ויישאר דואג כל ימיו, יעבר כל מה שיצווה הבורא, מהשמחה במה שחננו”. על האדם לשמוח במה שנתן לו הבורא “כמו שאמר ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלהיך”, כי אם לא ישמח ח”ו יהיה בעוצב “וימעט שבחו על טובת האלהים”. אדם שאינו שמח לא יכול לשבח, “כי השבח הולך אחרי השמחה”, ואם לא ישמח בחייו ויהיה כמו שנאמר בו, “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב”, בכך פוגם בעבודת ה’ עד כדי “ועבדת את אויביך”.
גם הזוהר מדבר אודות מעלת השמחה:(24) “פתח רבי יהודה ואמר “עבדו את ה’ בשמחה”(25). למדנו, שכל עבודה שצריך אדם לעבוד את הקדוש ברוך הוא צריך לעשותה בשמחה וברצון הלב, כדי שתמצא עבודתו בשלמות”. ובהמשך הפסוק נכתב “באו לפניו ברננה”. הרננה היא השלמות של השמחה והיא הביטוי שלה.
השמחה בלב והרננה בפה הם התיקון של האדם. כאשר האדם נמצא בשמחה ומרנן לה’, הוא נעשה דבק בה’. זה שכתוב בפסוק אחריו “דעו כי ה’ הוא האלהים(26)” שצריך אחר כך לייחד את השם הקדוש כראוי ולקשר זה בזה להיות הכל אחד(27)“.
מבהיר לנו ר’ נחמן זצוק”ל, כי השמחה אינה תכונה טבעית באדם או תוצר השפע השופע עליו, אלא השמחה היא תנועה של כוח נפשי באמצעותו האדם מתגבר על הטבע הטבוע בו. “מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחרה בכל כחו… והכלל, שצריך להתגבר מאד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם-למשך עצמו למרה שחרה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על- כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד(28)“. האדם החסר באמונה נמשך ל”מרה שחורה” ולעצבות.
על האדם לפעול ולטפח בקרבו את מידת השמחה שכן היא לא תמיד תכונה טבעית. למרות שישנם בני אדם בעלי אופי חיובי ושמח מטבעם, בדרך כלל השמחה היא אתגר הדורש רצון, נכונות ואימון יומיומי.
המידות המונעות את האדם מלהתקרב בה’
מובא מעט ובקיצור ידע מן הנמצא בספרים, בעניין המידות העיקריות המונעות את האדם מלהתקרב לה’ ולעלות במעלות הסולם “ולדבקה בו”.
הכעס: מידת הכעס היא מידה רעה מאוד המחטיאה את האדם ומרחיקה אותו מבוראו. אמרו רז”ל שהכועס דומה לעובד עבודה זרה כדברי הגמרא והתניא(29) “רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר איגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו. יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה! והולך ועובד”. כיון שאינו מתגבר על כעסו הוא מאפשר ליצר הרע לקנן בקרבו. “אמר רבי אבין: מאי קראה” ? מאיזה פסוק למדנו זאת, שנאמר “(30)לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר”, ודורשים כך “איזהו אל זר שיש בגופו של אדם”? שהרי כתוב “בך” “הוי אומר: זה יצר הרע”! יצר הרע בצורת כעס הוא גרוע, שאם הוא נמצא בך, סופך שתשתחווה לאל נכר.
ועוד אומרים חז”ל בגנות מידת הכעס, אמר ליה אליהו לרב יהודה(31): “לא תרתח ולא תחטיא” אל תכעס ולא תחטא, שכן עצם הכעס הוא חטא ובנוסף הכעס מביא לעשיית חטאים נוספים.
ועוד אמרו(32): “כל הכועס כל מיני גהינם שולטים בו” אדם שכועס אינו שולט ברוחו, מי ששולט ברוחו הם יצרים רעים ומגוונים וכן אמרו(33): “כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו”. אדם ששרוי בכעס אינו מכיר ומאמין בבורא ואינו חשוב בעיניו כמי שמחייה אותו וגורם לכל מהלך בחייו. מכאן שהכעסן אינו ראוי להידבק בה’, כי איך ידבק בו כששולטים בו יסודות רעים, ובנוסף לכל אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. אדם זה נדחה מלפניו ואינו יכול לדבוק בה’ עד שיסיר מידה זו מליבו.
גאווה: בעלי הגאווה מתועבים בעיני ה’, שנאמר “(34)תועבת ה’ כל גבה לב”. האדם הגאה נמסר ביד יצרו ולכן ה’ לא אתו. אפילו אם לא נתגאה, לא בדיבור ולא במעשה, רק בלבו לבד נקרא “תועבה”, שנאמר: “תועבת ה’ כל גבה לב”.
הגאווה היא מידה פסולה שהקב”ה הזהירנו עליה בתורתו. התורה מעידה כי האדם הגאה יבוא לידי שכחת יוצרו, כדכתיב(35) “ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך…, ורם לבבך ושכחת את יי אלהיך…, ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. וגם במלך הזהירה התורה שלא יתגאה כמו נאמר(36) “לבלתי רום לבבו מאחיו”.
וכן אמרו בגמרא “אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב”ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר(37) “מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל” אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל(38)“
ועוד אמרו חז”ל(39) : “האי מאן דיהיר, אפילו אאנשי ביתיה לא מתקבל, שנאמר(40) “גבר יהיר ולא ינוה” – אפילו בנווה שלו”.
האדם הגאה מביא על עצמו שברון, כמו שנאמר(41) “לפני שבר גאון” ונאמר “(42)גאוות אדם תשפילנו”. ועל זה נאמר כעצה טובה לאדם(43) “כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב אשר ראו עיניך”. עדיף לאדם לאחוז במידת הענווה וה’ ברצונו יגביה אותו, מאשר להתנהג בגאווה ולצפות שברצון ה’ ישפיל אותו. הגאוותן איפוא אינו יכול לדבוק בה’ כיוון שבמידה זו הוא מרוחק ממנו יתברך, וכן אין ה’ יכול לסובלו בקרבתו כל זמן שאוחז במידה זו.
העצבות: דוד המלך ע”ה אומר “(44)וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם” כוונתו לומר לקב”ה אם מחשבותיי השליליות והמעציבות מרגיזות את המקום – טוב לי מותי. “דורכים בדרך המרגיז ומעציב למקום” “אם כן הוא, “ונחני” “בדרך שכל בני עולם הולכים” כוונתו לומר קח אותי מהעולם, “כי טוב לי המיתה משר אחטא לך”(45). פרוש של המילה “ונחני” – נהגני. “בדרך עולם” – המיתה נקראת כן, כמו “הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ” (מלכים א ב) וכמו “כי הולך האדם אל בית עולמו” (קהלת יא)(46).
אפשר עוד לומר שדוד המלך ע”ה, אומר להקב”ה אם יש בי עוצב כוונתו אם יש בי עצבות ששורשה בחטא, כלומר העצבות באה מסטייה מדרך ה’, אז “ונחני” סייע לי ללכת בדרך שכל בני אדם אמורים ללכת, שהיא דרך התכלית, שלשמה באנו לעולם.
בפרוש הראשון דוד המלך מבקש מהקב”ה לקחתו מהעולם שלא יחטא, בפרוש השני מבקש הוא עזרה מבורא עולם לחזור לדרך הדבקות בה’. וכול כך למה? כי מחשבות העצבות מתקשרות עם חטאים וריחוק מה’. נראה כי מידת העצבות לא זו בלבד שפוגמת באמונה והנה עבירה כשלעצמה, היא גם מניעה עברות אחרות. אמנם היא אינה לאו מהתורה ולא גזרה מדרבנן, אך היא רעה גדולה הנראית לכל משכיל הדורש את ה’. העצבות נראית בתחילתה כעניין של מה בכך, אך בסופה עלולה לגרום נפילה לשאול ולמצולות. היא מקור התאוות הרעות, עבירות שבין אדם לחברו, ובין אדם למקום עד לכדי כפירה בקב”ה.
אדם ירא שמיים יודע שאין מקום לעצבות. מנגד, אדם עצוב מרוקן מאמונה ומקדושה ינסה למלא את נפשו החסרה באמצעים ובתכנים חומריים חסרי – שורש רוחני. מכאן קצרה הדרך לחטאים.
העצבות מקורה בעיקר במידת הגאווה. היא נובעת מאי קבלת המציאות כפי שהיא, בחוסר אמונה, בריחוק מה’ ובהרהורי כפירה. הגאווה מקננת באדם שאינו יודע את מקומו, בעל רצונות יומרניים המצפה שהעולם יתנהל כרצונו. מאחר והוא תופס את עצמו כבעל שליטה ויכולת מעל מציאותו, הוא נוחל אכזבות. בנפשו מצטברים משקעים שליליים וכתוצאה מתהליך זה, הוא נעשה עצוב ומאוכזב.
האדם העניו בעל אמונה הוא, שכן “עליו לקבל את המגיע אליו בשמחה, גם אם הוא נראה דבר שאינו טוב, באותה מידה שמקבל את הטובה הנגלית ונראית, כי גם זו הנראה לעיניו רע היא לטובה, רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר, כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא(47)”
מקור השמחה הפנימית הוא תחושת השלימות בנפש האדם ושורשה טמון בקדושה. האדם השמח הוא אדם שקרוב לקב”ה. הקרבה לה’ מייצרת הבנה ואמונה שהכל ממנו יתברך ואז מתמלאים בתחושת שלמות ושלווה פנימית שהיא המביאה שמחה לחיים.
מנגד, העצבות היא מהמניעות העיקריות לעבודת ה’. הגמרא אומרת שכאשר פרק בתהילים מתחיל במזמור, כמו “מזמור לדוד, מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה, ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר (מלכים ב ג, טו) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה’ (48)“אדם עצוב מרוחק מהקב”ה וכעומק העצבות כך עומק הריחוק וזאת משום ש”אין עצבות לפני הקב”ה, שנאמר, הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו”(49)
כתב רבי חיים ויטאל: “(50)כל העצבון בא מן (51)החיצונים“ כן קיבל מרבו האר”י הקדוש, שהזהירו להישמר תמיד מעצבות, כמו מכעס וקפידות. ועוד כתב הרב(52) “מדת העצבות מגונה עד מאד, ובפרט להשיג חכמה והשגה, אין לך דבר מונע השגה יותר מזה“.
בשער הקדושה(53) כתב הרב, “העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצות ובטול עסק התורה וכוונת התפילה ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה’ והיא שער התחלת גירוי הסתת היצר הרע, אפילו אם הוא צדיק, בהראותו כי אין לו תועלת בעבודה בהיות ייסורים עליו”
ועוד בעניין זה, כתוב בזוהר שאדם שהוא עצוב פנים, מושך עליו דינים מלמעלה, ואדם שהוא שמח מושך עליו תוספת שמחה מלמעלה וכלשונו(54) “אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא, ואי איהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא בקבליה”. תרגום: אם הוא עומד במאור פנים מלמטה, אזי, כמו כן, מאירים לו מלמעלה, ואם הוא עומד בעצבות, נותנים לו דין במקביל.
ועוד מובא כי: “חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עלאה, הכי נמי האי עלמא תתאה, כגוונא דאיהי אתערת, הכי אמשיך מלעילא ” תרגום: שמחה של בן אדם, מושך אצלו שמחה אחרת מלמעלה, אף כך הוא העולם הזה תחתון, כצבע שהוא מתמלא (כפי שהוא ממלא את עצמו) כך מושך עליו מלמעלה.
העצבות נוגדת כל דבר שקדושה. בזמן התהוות דברים שבקדושה, מתחזק יצר הרע ומעורר את העצבות באדם ובפרט בעת התפלה, התגברות יצר הרע מעיד על פגם באמונה. “(55)כי בוודאי אם היה לו אמונה שלימה והיה מאמין שה’ יתברך עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו, ומאזין לקול תפילתו, בוודאי לא היה לו שום עצבות ועצלות וכבדות בתפילתו ובוודאי היה מתפלל כראוי”.
העולה מדברי חז”ל, כי הרוצה לעלות במעלות הסולם ולהדבק בה’, צריך להסיר מעליו את העצבות ואת השורשים הגורמים לה. יעסוק בדברים המשמחים את הלב, בחיזוק האמונה בה’ ויגביר בנפשו שמחה של קדושה וטהרה.
קפדנות: הקפדנות היא ענף מן הגאווה ומן הכעס. ואמרו ז”ל(56) מאן דקפיד קפדין ליה ואין מוחלין לו עונותיו, שנאמר (מיכה ז’ י”ח) נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע, אבל(57) “כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו” שנאמר “נושא עון ועובר על פשע” ואמרו בחופת אליהו ז”ל(58) שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבם, מי שאינו מתכעס ומי שאינו משתכר ומי שאינו עומד על מדותיו”.
וכן כתב רבי נחמן זיע”א, בעניין הקפדנות וההחמרות המוגזמות שעושים בני אדם, הינם “(59)רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים, ואלו החכמות מפילין מאד את האדם מעבודת ה’, דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר אם הוא יוצא כראוי במה שעשה … ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתירות עליהם נאמר וחי בהם, ולא שימות בהם (יומא פה ע”ב), כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה, מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושין, ואין להם שום חיות משום מצוה, מחמת הדקדוקים והמרה שחורות שלהם”.
הקפדנות כשהיא מופנית כלפי הזולת, היא מידה רעה. אדם בעל עין טובה, צריך לדון את רעהו לכף זכות, כמו שכתוב(60) ”הוי דן את כל האדם לכף זכות”. אדם המקפיד על חברו משתמש במילים בעלות מסר שלילי הפוסלים ומרחיקים את זולתו.
אנו מצווים ללכת בדרכי ה’. מה הוא מאריך אפו, אף האדם מצווה להתנהג כך ואילו הקפדן הוא ההפך ממדה זו והיא מעמידתו בריחוק מהבריות ומבוראו ועל כן לא יוכל לדבוק בו יתברך.
במשנה במסכת אבות:(61) הוא (הלל הזקן) היה אומר: “לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד”. המשנה אינה נותנת לנו רק תיאור עובדתי. אלא יש בה גם הנחיה, שאין זה ראוי שהקפדן יהא מלמד. המידה הזו מגונה וגורמת פרוד, ריחוק וכעס בין בני אדם ולכן אין הקפדן יכול ללמד, מאחר והלימוד דורש קרבה שכלית ורגשית בין המלמד לתלמיד.
הרב צריך להסביר פנים לתלמידיו, כמו שאמרו בפסיקתא גדולה: “כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם”. רבנו שלמה ז”ל(62) פרש את הפסוק, “כי כמו שהאדם המסתכל במים, אותה צורה הנראית בה היא כצורה שהוא מראה לה, אם צוחקת צוחקת ואם עצובה עצובה, כן לב האדם לאדם, שאם מראה לו לב שמח גם הוא יראה ושמח בלבו”.
כאשר אנו מבקשים בכל יום “(63)ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה” אנו מבקשים לקבל את התכונה של “ללמד” הכוללת סבלנות, עין טובה, הבנת והכלת הזולת וגמישות מחשבתית. וזאת על מנת לקיים את הציווי “את כל דברי תלמוד תורתך באהבה”. הקפדן מרוחק ממידות אלו ולכן הוא אינו יכול “ללמד באהבה” ואינו ראוי בהיותו נושא מידה זו לדבוק בה’.
שיחה בטלה: אע”פ שאינה נכללת בין איסורי התורה במפורש, שיחה בטלה שקולה בחומרתה ובהשלכותיה לשיחות או דיבורים אסורים כגון: לשון הרע, דברי חול בשבת, דיבור בבית כנסת או בית מדרש, דיבור בתפילה או עם תפלין, דיבור עם אישה. לכל אחד מאלה מקור ברור לאיסור.
שיחה בטלה היא שיחה ללא משמעות, תועלת ותכלית. זהו איסור שאינו נמנה עם איסורי מצוות “לא תעשה” הכתובות בתורה. היהודי צריך לעסוק בדברים תכליתיים ותועלתיים ולא חלילה בדברי בטלה המעמידים אותו בסיכון לחטא. ידועים דברי חז”ל בעניין: (64)הבטלה מביאה לידי חטא. שיחה בטלה, ריקה מתוכן מעשי עלולה לגרום ולהניע את האדם לידי חטא. בזמן קיומה נוצר בזבוז זמן יקר ללא תועלת, מונעת את המשתתף בה לקיים את חובתו לעסוק בכל רגע בתורה.
“אין אדם מדבר אלא מהרהורי ליבו” “(65)ומקום שהמחשבה של אדם מגעת, שם הוא כולו” אדם שמדבר דברי בטלה, מעיד כמאה עדים כי ליבו ומוחו ריקים מתוכן ואיך יעלה במעלות הסולם להתקרב לה’. ועל זה נאמר “(66)כי בא החלום ברב ענין וקול כסיל ברב דברים” הכסיל מדבר הרבה ומעט תוכן יש בדבריו אם בכלל ועל זה אמר הכתוב “יש דברים שהשתיקה יפה להם” שכן בשיחות בטלות עדיף לשתוק, על זה נאמר “(67)סייג לחוכמה שתיקה” וכן נאמר: “(68)גם אוויל מחריש חכם ייחשב!”
לשתיקה יתרון ומעלה. חכם מקצר בדבריו בעיקר בדברי חולין, כי הדיבור הוא כוח משמעותי ואין ראוי למללו בדברי הווי כי “מותר האדם מן הבהמה”. הכוח שמבדיל אותנו ומייחד אותנו משאר בעלי החיים הוא הדיבור בעל תוכן. לכל דיבור יש משמעות והשלכות בעולמנו ובעולמות עליונים ועל כן, אם האדם יהיה מודע להשלכות דיבורו, הן בדברי קדושה לחיוב והן בדברי שלילה, היה בולם פיו כל ימיו מדברי חולין וממעיט לדבר רק לפי הצורך בדברי בקדושה. כך מנהג חכמים לשתוק כפי שמעיד רבן גמליאל – “(69)כל ימי גודלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה”.
וכן כתב הרמב”ם(70) “לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו. אמרו על רב, תלמיד רבינו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה כל ימיו. שהיא שיחת רוב בני האדם. ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים. ועל זה צוו חכמים ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא.
וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים. והוא שצוו חכמים ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. אבל אם היו הדברים מרובין והעניין מועט הרי זו סכלות ועל זה נאמר “כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים”.
כתב את כל הנ”ל בקיצור מהרח”ו זצוק”ל(71) “ירגיל עצמו להסיר מעליו מידות רעות המוטבעות בו, כמו מידת הכעס, העצבות, ההקפדה ושיחה בטילה, וכיוצא בהן, ואחר שתיקן חוליי הנפש, הן בחטאות, והן במידות, אז אין כח ברוח הטומאה להפסיק דבקותו בעליונים”.
פעולות שאדם צריך להרגיל עצמו המסייעות לדבקות בה’
עשיית תשובה: הבא להדבק בה’, “תחילה יעשה תשובה מכל אשר חטא, ואח”כ יזהר שלא יוסיף לחטוא באחד מהם” מאחר וחטאי האדם מרחיקים אותו מאלוקיו כדבר האמור “כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע(72)“. התשובה מוחקת את החטא וגורמת להתקרבות מחודשת בין האדם לבורא כמו שאמרו חכמים, “מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד(73)” ולא עוד אלא “שמעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם(74)“.
דבקות בתורה: לימוד התורה נחשב מהמצוות היסודיות והמרכזיות החשובות ביהדות. המצווה כוללת שינון התורה בכל עת והנחלתה לדורות הבאים. לימוד התורה נתפס לא רק כמצווה, אלא כערך עליון וראשון בחשיבותו ביהדות. ה’ מצווה על לימוד התורה על מנת להדבק בו. יש צורך בראשונה לקיים את רצונו, וזאת מלבד סגולת הלימוד המרומם את נפש הלומד ומקרבו לה’.
לימוד תורה אין פרושו לקנות ידע בלבד, אלא מדובר בתהליך התחברות לקב”ה. העיקר הוא עצם העיסוק בגופה של התורה, כי התורה היא דבר ה’ העליון, שלמעלה מהבנתנו והשגתנו. אורה משתלשל ויורד ממקורו העליון “(75)גבוה מעל גבוה” ועד הבנתנו. אנו נוגעים באפס קצה של מעלת התורה ועי” כך מזדכים ומתחברים ליוצרנו. העיסוק בעמל התורה מקדש איפא את האדם.
לימוד התורה יוצר מעגלי השפעה על כל הבריאה: הדומם, הצומח, החי והמדבר הנמצאים בעולם הזה, וכן משפיע על גורמי שמים העליונים. כל העולם מתעלה ומתרומם על ידי עסק התורה. מתוך הנחת ייסוד זו, מובן כי הדבקות בתורה היא אינה פעולה חיצונית או שטחית, אלא התמסרות מתוך והבנה תודעתית צרובה ועמוקה המחוללת שינויים והשפעה טובה לתקון העולם. ניתן להגיע לבהירות תודעתית זו, על ידי התבוננות במעלתה ובקדושתה של התורה. לימוד בעמל, ביגיעה ומתוך דבקות בעשיית רצונו יתברך המקיים אותנו ואת העולם כולו כפי שנאמר “(76)כה אמר י-ה-ו-ה אם לא בריתי (התורה) יומם ולילה (שיעמלו בה), חקות שמים וארץ (לקיימם) לא שמתי”.
תפילה: התפילה היא הכלי המקשר בין הנבראים לבורא והיא הצינור להורדת השפע בעולם. עוד מבריאת העולם נוסדה התפילה וניתנה לאדם כזכות וכחלק מיחסיו עם הבורא. באמצעות התפילה אנו מהללים את ה’ ומכירים במעשיו, מבקשים השלמת חסרונותינו ומודים על השלמתם.
התבודדות: התבודדות היא פעולה שבה אדם מתרחק מסביבתו ושוהה עם עצמו כחלק מעבודת ה’. ההתבודדות מביאה לדבקות בה’ והיא בדרך כלל נעשית על ידי דיבור חופשי ובלתי אמצעי לה’ וכן על ידי תפילה, בקשה, הודיה, שירה ותשבחות אליו. ביהדות נחשבת ההתבודדות לפעולה רוחנית משמעותית ביותר המאפשרת לאדם להתרחק מהמולת העולם, להתחבר לחלקיו הרוחניים, לתקשר עם בוראו ולשפוך לפניו שיחו ועל ידי כך להתקרב ולהדבק בו יתברך.
התרחקות מהאשמות, זדונות, חטאים ופשעים: (77)“כתב הרב יצחק דמן עכו זצוק”ל, מתנאי הפרישות וההתבודדות שיתרחק מן האשמות, הזדונות (חוטא בזדון, בכוונה תחילה) והפשעים הגורמים סילוק אור השכינה מן הנפש החוטא”.
וינקה כפיו מכל מיני גזל, וגניבה, ושוחד, שנאמר(78) “מי-יעלה בהר-י-ה-ו-ה ומי-יקום, במקום קדשו. נקי כפים, ובר-לבב: “אשר לא-נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה”. ויברר תוכו כברו, שנאמר ובר לבב, ואז ישא ברכה מאת ה’ שהיא מעלת הנבואה. כמו שכתוב “וישא משלו ויאמר(79)” ואז יוכל לקשור רוחו למעלה ולהמשיך המעיין למטה”.
אנו רואים כי עבודת תיקון המידות הנה חלק ממסע האדם בעולם הזה. ללא עבודת המידות לא יוכל האדם להדבק בה’ ולא לקיים את תכליתו. אדם שאינו פועל לתיקון מידותיו נותן מקום ואפשרות לרוח הטומאה להיכנס ולחצות בין נשמתו לבוראו. מידות רעות וחטאי האדם מהווים חיץ וסכך בבחינת הכתוב(80) “סכותה בענן לך מעבור תפלה” דבר הגורם לאדם להתרחק ממקורו.
לעומת זאת כאשר האדם עובד על מידותיו ומשתדל להיות נקי מחטאים בכל עת בבחינת הכתוב(81) “בכל עת יהיו בגדיך לבנים” וכמו שפרש(82) רש”י ע”ה, “התקן עצמך בכל שעה במעשה טוב שאם תמות היום תכנס בשלום” הדלת פתוחה לפניו לרווחה לעלות בסולם עליה העולה בית אל.
לשאלות בהשקפה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט 2873*
הערות
1. שקלים,(פרק ג),סוטה,(מ”ט עמוד ב).ע”ז,(כ עמוד ב), ירושלמי,(שבת פרק הלכה ג).
2. רבי יצחק בן שמואל דְּמִן עכו (ארץ ישראל שנים ה’י-ה’ק 1250–1340), נחשב לאחד מגדולי וחכמי העיר עכו בדורו. התפרסם בין היתר בזכות מחקר ההתחקות שלו על מקורותיו של ספר הזוהר, שהופץ לראשונה בזמנו על ידי רבי משה די ליאון, המתואר בספר יוחסין השלם. חיבר ספרים רבים, אך רובם הגדול לא נדפס.
3. שערי קדושה,(חלק ד שער א סימן ג). הרב יצחק דמן עכו זצוק”ל בשם הרב משה ז”ל תלמיד הרב יוסף גיקאטילייא זצוק”ל.
5. איגרת הרמב”ן, שלחה לבנו מעכו לברצלונא.
6. שקלים,(פרק ג),סוטה,(מ”ט עמוד ב).ע”ז,(כ עמוד ב), ירושלמי,(שבת פרק הלכה ג).
7. מסילת ישרים,( פרק כד)-בביאור יראת חטא.
15. אחד בפה ואחד בלב – הוא ביטוי, שמקורו בתלמוד ופירושו: פיו ולבו אינם שווים, אדם צבוע, שדבריו אינם תואמים את מחשבותיו הפנימיות. מתוך ויקיפדיה
16. דברים,(י יב, יא כב, יג ה, כח ט).
18. ישעיה,(סב ה). “כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך”
21. רמב”ם,(הלכות דעות פרק א הלכה ד).
22. שם,(הלכה ה),(וכן הוא בפרק ב הלכה ז).
23. ספר הכוזרי,(מאמר ג סי’ יא).
25. תהלים,(ק ב).”עבדו את יהוה בשמחה באו לפניו ברננה”
28. ליקוטי מוהר”ן תניינא,(תורה כד)
44. תהילים, פרק קלט’, פסוק כד).
47. ליקוטי אמרים,(פרק כ”ו ופרק כ”ז).
50. בשער הגלגולים, שער הגלגולים,(הקדמה- לח), רבי חיים ויטאל זצוק”ל.
51. קליפות וחיצוני, הוא מונח בקבלה המתאר את כוחות הרוע, או פסולת רוחנית. על פי שפת השורשים קליפה היא מסך המכסה את הטוב מכל צדדיו ויש לו שתי מטרות, האחת הסתרה של הטוב והשנייה הגנה עליו. הקליפה חיצונית וכן היא לכאורה גורם שלילי, אבל למעשה, בלעדיה האור האלוהי היה גלוי ובריאת העולם לא הייתה מתאפשרת.
52. בהקדמה ל “עץ חיים” הרב הנ”ל.
53. שערי קדושה,(ב ד השער הרבעי).
59. רבי חמן זיע”א, שכפי שהובא בשמו, בספר לקוטי מוהר”ן חלק ב, (תורה מד).
62. בבלי, יבמות,(קיז, ע”א ד”ה ורבנן) רש”י.
63. בתפילת שחרית בברכות קריאת שמע.
64. בבלי, בבא קמא,(דף צז ע”א).
65. ויקיציטוט, ערך בעל שם טוב, כתר שם טוב.
71. שערי קדושה,(חלק ד שער ב סימן ו).
73. תלמוד בבלי, מסכת ברכות (דף ל”ד עמוד ב’).
74. משנה תורה, ספר המדע,(הלכות תשובה, ז’, הלכה ד’).
77. שערי קדושה,(חלק ד’ שער ב’), בביאור אופני המעשה להשגה סימן י.
82. רש”י שם, “ומשל שלמה החכם את הדבר לאדם שהזמינו המלך ליום סעודה ולא קבע לו זמן אם חכם הוא או פקח מיד מכבס כסותו ורוחץ וסך וכן עת מחר עד עת יקרא אל הסעודה יהיו כל שעה בגדיו לבנים והוא רחוץ וסך כך דרשוהו רבותינו במסכת שבת”.
