הקדמה:
בכל לילה בעת שאדם ישן את שנתו, מתחולל תהליך מופלא בו מתחדשת הנשמה בפעולה טבעית לא מודעת. בפרק זה ננסה להבין את התהליך ונבחן כיצד ניתן לתעל אותו לטובת עילוי ותוספת קדושה לנשמה. בהמשך הפרק נציע אפשרויות נוספות לביצוע תהליך זה באופן יזום ומודע.
ירידת הנשמה בכל בוקר מחדש
בכול בוקר, עם קומו, פותח היהודי בתפילת הודיה לה’: “מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך”. תפילת “מודה אני” היא תפילה מאוחרת שאינה נזכרת בתלמוד, אף לא בסידורי הגאונים ולא ברמב”ם ונזכרת לראשונה בספר “סדר היום(1).”
עניינה של תפילה זו, הוא הודיה לקב”ה על כך שאדם מתעורר בבוקר משנתו וחוזרת אליו הנשמה לאחר שעלתה למקורה והיה חסר תודעה במשך שנת הלילה. תהליך זה של הפקדת הנשמה מידי לילה בידי הבורא, רמוז בפסוק “(2)בידך אפקיד רוחי” וקבלתה חזרה עם היקיצה בבוקר רמוז בפסוק “(3)חדשים לבקרים רבה אמונתך”.
ברכת “אלוהי נשמה” היא אחת מברכות השחר הנאמרות בכל יום קודם תפילת שחרית. ברכה זו היא מתקנת חז”ל ונזכרה כבר בתלמוד(4). הברכה מסתיימת בברוך “ברוך אתה ה’, המחזיר נשמות לפגרים מתים”. כאשר האדם ישן שנת לילה נחשב הוא כפגר מת, שכן בזמן זה הנשמה עוזבת את הגוף ועולה למקור מחצבתה.
מברכת “אלהי נשמה” ניתן לראות את עצמאותה של הנשמה כיחידה רוחנית ועצמאית שנבראה על ידי ה’ – “אתה בראת, אתה יצרת”, והושמה בגוף האדם “אתה נפחתה בי”. הנשמה נמצאת בגוף האדם בגזרתו וחוקו של ה’, בכל שניה ושניה בחיי האדם, מיום הלידה ועד המיתה. “אתה משמרה בקרבי” ולעתיד לבוא. במותו של האדם היא תינטל ממנו, “אתה עתיד לטלה ממני”. אם יזכה, תשוב לגופו בעת תחיית המתים “ולהחזירה בי לעתיד לבוא”.
הרעיון העומד בבסיס ברכה זו מופיע במשפט השני: “כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך”. חייב האדם כל זמן שהוא מקבל חיים להודות ל”ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות”.
בסיום הברכה “המחזיר נשמות לפגרים מתים”, קיימת התייחסות לשני היבטים של אבדן תודעה: השינה בחיי האדם, והמוות. החזרת הנשמה לאדם עם יקיצתו משנת הלילה, היא כעין בחינה להחזרת נשמתו בעתיד לעת התחייה. ולכן הברכה כוללת את שני ההיבטים הללו כאחד: “המחזיר נשמות לפגרים מתים”.
האם עליית הנשמה יכולה להתרחש במצבים נוספים מלבד השינה? האם האדם יכול ליזום באופן מודע עליית נשמה? על שאלות אלה ננסה לענות בפרק זה.
מקורות לעליית נפש, רוח, נשמה (נר”ן) במהלך החיים
המקור למצב בו הנשמה יוצאת בעוד האדם בחיים נלמד מהמעשה המובא בגמרא: (5)“כי הא דיוסף בריה דר’ יהושע חלש אינגיד” (רב יוסף בנו של רבי יהושע נחלש -נֶאֱנַק וכתוצאה מכך יצאה נפשו מגופו) “א”ל אבוה מאי חזית”, (אמר לו אביו מה ראית שם למעלה בשמיים?) א”ל (אמר לו בנו) עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה (אנשים שחשובים כאן בעולם הזה לא נחשבים שם בעולם הנשמות ואנשים שאינם נחשבים כאן בעולם הזה נחשבים שם) א”ל (אביו) עולם ברור ראית”.
נשמת האדם יכולה לצאת מגופו בעודו נשאר בחיים. מציאות זאת קיימת בעת שנת הלילה באופן לא מודע כפי שנראה בהמשך, וכן באופן לא רצוני במצבי דחק גדול ואירועים טראומטיים כגון: תאונות וכדומה ובמצבי מוות קליני(6). במצבים אלו עשוי האדם לחוות את יציאת הנשמה מחוץ לגוף.
הרב חיים דוד הלוי זצוק”ל(7) הביא מחקרים בעניין המוות הקליני וה”חוויה חוץ גופית” ותמך אותם במקורות תורניים.
“רופאים ופסיכיאטרים שחקרו במשך שנים ארוכות חולים שנחשבו מבחינה רפואית למתים וחזרו אחר – כך לחיים, מצאו קווים משותפים בסיפוריהם, המעידים לדבריהם כי המוות אינו חידלון(8). אותם נחקרים מעידים על הפרדת הנפש מהגוף ועל קיום עולם שמעבר למוות.
(9)ד”ר ריימונד א. מודי ג’וניור, מביא בספרו “חיים לאחר החיים” עדויות של אנשים ש”ראו את המוות”: חולים קשים או פצועי – תאונה אשר נקבע מותם, אך נשארו בחיים כ”נסים רפואיים”. כולם בלי יוצא מן הכלל, היו מסוגלים לראות ולשמוע את כל הנעשה מסביב גופם הגשמי שעזבו “למטה”. כולם ספרו פרטי פרטים על שולחן הניתוחים עליו “נפטרו” או על המכונית המרוסקת בה “נהרגו”, פרטים מדויקים עד לפרט הרפואי הקטן ביותר. הרופאים שטיפלו בהם אינם מבינים כיצד קלטו את הנעשה סביבם שעה שהיו מתים לפי כל כללי הרפואה, ללא דופק, ללא נשימה, וללא גלי – מח.
“הניסיון הזה של היותם קרובים למוות” הוליך אצל אנשים שהתנסו בחוויה, גישה חדשה למוות. הם אינם פוחדים ממנו”, כותב ד”ר מודי בספרו. הפחד מן הלא מודע נעלם אצלם. המרואיינים, מציין ד”ר מודי, הם כולם אנשים יציבים, ללא הפרעות נפשיות, הם מנהלים חיי יצירה נורמליים בהחלט. הם לא סיפרו על ניסיונם המיוחד לאף אחד, פרט לקרובים להם. הם מספרים על ניסיונם כעל עובדה ולא כעל חלום או הזיה.
כל המשתפים שעברו את החוויה דיווחו על כך שיש נפש חיה באדם. כל הנפטרים ספרו על מנהרה אפלה דרכה עברה נפשם בצאתה מגופם. ראו אור גדול וחזק, שהיה ‘ישות’ שופעת אהבה ללא קץ. הם מדברים כולם כאחד, על ה”אור הגדול” שנמשכו אליו כאל מגנט. הם ראו את כל קרוביהם וידידיהם שנפטרו לפניהם באים לקראתם. כולם בלי יוצא מן הכלל. הם היו מסוגלים לראות ולשמוע את כל הנעשה סביב גופם הגשמי שעזבו למטה. הם זוכרים פרטים מדויקים מכל שעבר עליהם והניסיון חרוט בזיכרונם בבהירות, ללא שמץ של ערפול.
אחדים ספרו ש’חזרו’ לגופם לפי בקשתם “שמעתי קול… אני מוכרח לחזור לגופי, שזמני לא הגיע עדיין, לא הרגשתי פחד… פשוט חזרתי”. כולם כאחד העידו שהזיכרונות מחייהם לא היו במובן החושי הרגיל, אלא מעין סרט בממדי זמן אחרים, הם ראו את חייהם בשברירי בזק ובסדר כרונולוגי בבהירות מופלאה. הם היו מסוגלים לראות, להבין ולתפוס כמות עצומה של אינפורמציה או מחשבה שהועברו אליהם. רבים סיפרו שכוח הקליטה השכלי שלהם היה עצום.
שתי מסקנות הסיקו אלה ש”השקיפו” על חייהם: צריך לאהוב את הזולת וחשוב ללמוד הרבה. “הייתה לי. הרגשה” אמר אחד, “שהתהליך הזה של למידה מוכרח להימשך ושהוא לא נגמר לעולם, נמשך ללא סוף”.
דברי ה”חוזרים” הנ”ל, מאמתים בעדויותיהם דברים שהיו פשוטים וברורים למאמינים בכל הדורות ולמעשה אין בהם חדש בכל הנ”ל. הכל היה ידוע לרבותינו, חכמי הנגלה והנסתר ואף הרבה מעבר למה ש”נתגלה”.
הרב מביא מקורות מחז”ל ואנו בס”ד הוספנו מעט על המקורות, כדלקמן:
- “יש נפש חיה באדם”: אלקים נפח אותה בקרבו, היא אמונה פשוטה ביותר וכתובה בספר בראשית(10) “וייצר י-ה-ו-ה א-ל-ה-י-ם את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה” ה’ כביכול נפח חלק מעצמו בתוך האדם וכמו שאמרו חז”ל: “(11)מאן דנפח מדיליה נפח” (מי שנושף אויר זה מתוכו). האדם הוא מכלול ובחלקו הרוחני הוא הנשמה שהיא כביכול חלק ממנו יתברך. כמו שכתוב באיוב: “(12)ומה חלק אלוה ממעל ונחלת שדי ממרמים “. הביטוי “חלק אלוה ממעל” נפוץ מאד בדברי חכמי ישראל(13) האחרונים ככינוי לנשמה. לשיטתם הנשמה נקראת “חלק אלוה ממעל” כי ה’ נפח אותה באדם.
- “כל הנפטרים ספרו על מנהרה אפלה דרכה עברה נפשם בצאתה מגופם”. בזוהר הקדוש מתואר כי נשמות בני האדם עוברות מעולם הזה לעולם הבא דרך מערת המכפלה. בלשונו לאחר תרגום “(14)למדנו, אחר שבעה ימים הגוף נהיה כמו שהיה, ונשמתו עולה למקומה. נכנסת למערת המכפלה, רואה מה שרואה, ונכנסת למקום שנכנסת, עד שמגיעה לגן עדן, ופוגשת את הכרובים ושנינות החרב שבגן עדן שלמטה. אם צדיק הוא שתכנס, נכנסת”. ועוד כתוב בזוהר במקום אחר “(15)נשמות שזוכות עוברות לפניהם בבית המערה, כדי שיתעוררו ויראו את הזרע שהשאירו בעולם, וישמחו לפני הקדוש ברוך הוא”.
- “ראו אור גדול וחזק, שהיה ‘ישות’ שופעת אהבה ללא קץ ‘” גם זה מבואר בדברי רבותינו במדרש רבה(16), על הפסוק “(17)כי לא יראני האדם וחי” שנאמר למשה כאשר בקש מאת ה’ “(18)הראני נא את כבודך. הביאור לתשובה שקיבל משה, שבני אנוש בחייהם אינם רואים, אבל רואים הם בשעת מיתתם, כאמור בתהילים(19) “לפניו יכרעו כל יורדי עפר”.
גם בזוהר(20) מבואר שבשעת מותו רואה אדם מראה שאינו יכול לראות בחייו: הזוהר מוסיף שזה הטעם שצריך לסגור עיני המת (כאמור ליעקב: (21)“ויוסף ישית ידו על עיניך”.) כדי שאותן עיניים שראו עתה מראה קדושה לא יקלטו יותר שום מראה חולין אחר. אך יצוין שאמנם “כל אדם אין נפשו יוצאת עד שיראה מראה כבוד ה’, ואז נפשו יוצאת מתוך תשוקה לקבלת פני שכינה (ממש כפי ש”הם מדברים על ה’אור הגדול’ שנמשכו אליו כאל מגנט”), אך לא כל אדם זוכה שאותו אור כבוד ה’ ימשיך להדבק בו גם אחרי מותו המוחלט (כי מדובר בשלב הראשון של המוות), אלא אם זכאי הוא מדבק בו, ואם לאו – שכינה מסתלקת ממנו ונפשו נשארת” (ועיין עוד בזוהר פרשת מצורע נ”ג).
- “הם ראו את כל קרוביהם וידידיהם שנפטרו לפניהם באים לקראתם”. גם זה מבואר במקומות רבים בזוהר(22) “אמר רבי שמעון לרבי יצחק, ראית את דמות אביך היום או לא? שהרי שנינו, בשעה שאדם מסתלק מן העולם, אביו וקרוביו נמצאים שם ורואה אותם ונודע להם, וכל אותם שיהיה מדורו עמם שבאותו עולם בדרגה אחת, כולם מתכנסים ונמצאים עמו, והולכים עם נשמתו עד המקום שתשרה במקומה. אמר, עד עכשיו לא ראיתי”.
“למדנו, בשעה שיוצאת נשמת האדם, הולכים כל קרוביו וחבריו שבאותו עולם עם נשמתו, ומראים לו מקום העדון ומקום העונש. אם הוא צדיק, רואה את מקומו ועולה ויושב ומתעדן בעדון עליון של אותו עולם. ואם אינו צדיק, נשארת אותה נשמה בעולם הזה עד שנטמן הגוף בקרקע. כיון שנטמן, כמה שומרי החקים אוחזים בו עד שמגיע לדומ”ה-(מלאך הממונה על הגיהנום)(23), ומכניסים אותו במדור שלו של הגיהנם”
“למדנו, בשעה שאדם מת, נתנה לו רשות לראות ורואה אצלו קרוביו וחבריו מאותו העולם, ונודע להם, וכלם חקוקים בדמיותיהם כמו שהיו בעולם הזה. אם צדיק אותו האיש, כלם שמחים לפניו ומקדימים לו שלום”.
כמו כן מסופר בגמרא(24) שר’ יוחנן בשעת פטירתו אמר לסובבים אותו “הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודא שבא”. פירש רש”י ללוות אותי. מכאן שגדולים זוכים שיבואו גדולים לקבל פניהם ללוותם לעולם האמת.
- “כולם בלי יוצא מן הכלל היו מסוגלים לראות ולשמוע את כל הנעשה סביב גופם הגשמי שעזבו למטה”. מסופר בגמרא(25) על רב, שאמר לרב שמואל “אחים בהספדאי דהתם קאימנא”. ופירש רש”י, “בשעת מותי התאמץ בהספד שלי, ששם אהיה נוכח בשעת ההספד ואשמע איך תתחמם”. וגם זה הוא מקור אחד מני רבים המוכיחים שהרגשת האדם וידיעתו בנעשה בגופו אחרי מותו נמשכת זמן ניכר.
- מי שזמנו לא הגיע יוכל לחזור לגופו אחד החוזרים סיפר: “ראיתי אותם כולם שם (הכוונה לקרוביו וידידיו), שמעתי קול… אני מוכרח לחזור לגופי, שזמני (למות) לא הגיע עדיין, לא הרגשתי פחד… פשוט חזרתי”. ניתן לשאול מדוע בכל זאת “מת” ללא זמנו והוכרח לחזור. ישנו ספור דומה בגמרא(26) על אפשרות למות ללא עת המבוסס על הפסוק: “ויש נספה בלא משפט”. רב יוסף, כאשר הגיע לפסוק הבא, בכה: “(27)ויש נספה בלא משפט” אמר: האם יש אדם שמת בטרם זמנו? כן, עונה הגמרא, כמו מעשה זה: רב ביבי בר אביי – היה מצוי אצלו מלאך המוות, ורב ביבי היה רואה כיצד מלאך המוות ממית אנשים. אמר מלאך המוות לשליחו: לך הבא לי את מרים קולעת שיער הנשים. הלך שלוחו והביא לו את מרים מגדלת תינוקות. אמר לו מלאך המוות לשליחו: אמרתי לך להביא את מרים קולעת שיער הנשים! אמר לו שליחו: אם כך, אחזיר אותה לחיים! אמר לו מלאך המוות: הואיל וכבר הבאת אותה, שתישאר כאן ותהיה במניין המתים.
שואל מלאך המוות את שליחו: אם לא הגיע זמנה למות, איך הצלחת להמית אותה? סיפר השליח: הייתה מחזיקה מרדה בידה ומכבדת את התנור, לקחה את האוד והניחה אותו על כף רגלה ונכוותה, ואז הורע מזלה ויכולתי לקחת אותה והבאתיה.
אמר לו רב ביבי בר אביי למלאך המוות: האם יש לכם רשות לעשות כך, לקחת אדם לפני זמנו? אמר לו מלאך המוות: האם לא כתוב “ויש נספה בלא משפט”? אמר לו רב ביבי: והרי כתוב “דור הולך ודור בא”! אמר לו מלאך המוות: אני מחזיק את האנשים שהרגתי עד שימלאו שנות דורם ואחר כך אני מוסר אותם למלאך דומה שאחראי על המתים. אמר לו רב ביבי: ומה אתה עושה עם שנות חייה המיותרות שלקחת ממנה? אמר מלאך המוות: אם יש תלמיד חכם שראוי לכך, אני מוסיף לו את השנים האלו, והרי היא חילופו.”
ישנם הרבה שאלות על המעשייה הזו, אבל לעניינו נראה כי קיימת היתכנות שאדם ימות טרם עת. וכן קיימת מציאות של חזרה לחיים בשלב מוקדם של המוות.
- “כולם כאחד העידו שהזיכרונות מחייהם לא היו במובן החושי הרגיל, אלא מעין סרט בממדי זמן אחרים. הם ראו את חייהם בשברירי בזק אך בסדר כרונולוגי בבהירות מופלאה”. מבואר בזוהר(28) שכל מעשי האדם עומדים ומופיעים בפניו ולא סרים ממנו עד השעה שייתן עליהם דין וחשבון… עיין שם.
- “הם היו מסוגלים לראות להבין ולתפוס כמות עצומה של אינפורמציה או מחשבה שהועברו אליהם”. על גילוי שכלי עצום בנפשות בעולם האמת כבר עמדו רבותינו בגמרא(29) “אור שיקר בעולם הזה קפוי(30) לעולם הבא”. פירוש, הישג שקשה תפיסתו בעולם הזה, קל הוא ביותר להשיגו בעולם הבא. אין בכך פלא, שהלא הנפש משתחררת מכבלי החומר הגופניים, ועיין שם באורך.
- “שתי מסקנות הסיקו אלה ש”השקיפו” על חייהם: צריך לאהוב את הזולת וחשוב ללמוד, ללמוד הרבה” גם זה מבואר שם בגמרא(31) ספור מעניין על “מוות קליני” שאירע בימי חכמי התלמוד ועל סיפורו של אותו אדם “שחזר” משם. וכך מסופר: “רב יוסף בנו של רב יהושע בן לוי חלה ומת. כשחזר, שאלו אביו מה ראית שם… בהמשך דבריו אמר: שמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו… “עוד אמרו(32): תלמידי חכמים שמנדדים שינה מעיניהם בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא משביעם מזיו השכינה לעולם הבא, אם כן אפוא העיקר ללמוד הרבה”.
יצוין שכל הנ”ל הוא מקורות מספרותינו לאותן נקודות שהועלו במחקר הנ”ל. אך בדברי רבותינו חכמי הנגלה והנסתר ניתן למצוא תיאורים מדויקים ומלאים מן הקורות לאדם שלושים יום לפני מותו, ועד אחרי סיום כל הליכי הדין העוברים עליו. כל התיאור במחקר הנ”ל הוא על סף הפרידה מהעולם הזה, כפי שהדגישו אחדים מאותם “נפטרים” את הרגשתם “שכאילו היה קו ברור, המפריד בינם לבין ישות האור ושהם ידעו בבירור שאם יעברו קו זה לא יחזרו יותר”.
משהבנו כי פרידת הנשמה מגוף האדם אפשרית והאדם יכול להימצא במודעות מלאה ולפעמים כפולה בגוף ובנשמה בנפרד, נוכל גם להבין כי יתכן מצב בו נפרדת הנשמה מהגוף באופן רצוני לחלוטין. תהליך זה הנעשה במודעות מאפיין צדיקים הבקיאים בכך, ומיומנים בתרגילי אימון הנעשים במשך שנים, עד שהדבר נעשה בפשטות, בנחת ובשלווה וכחלק מהתנהלותם בעבודת ה’ בחייהם.
בעניין עליית נשמה במהלך החיים נביא מספר מקורות. נכתב במאמר האמונה “(33)וכן שמעתי מהרב הקדוש מו”ה אלימלך זצ”ל שכשעשה עלית נשמה ראה שנושאים את כלי הבית המקדש, ואמרו לו שהם אותם הכלים שהוציא הוא מהגלות”. וכן כתב בפרוש הבעל שם טוב “(34)כי מורי עשה עליית נשמה וראה איך מיכאל אפוטרופסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות”
וכן בספר “מקור חיים(35)” כתב בשם ספר “(36)סיפורים נוראים” וזה לשונו, “הנה שמעתי מנאמני רוח אשר פעם אחת דרש הבעל שם טוב הקדוש זצ”ל לתלמידיו בענין כוונת המקוה, הנדפס כעת בסידור אדומו”ר הזקן ותלמידיו היו גאוני ארץ בנגלה ובנסתר, ואמרו לו: רבינו, הנה בכתבי האר”י ז”ל איתא הכוונות באופן אחר מכוונות אלו אשר אדונינו מגלה לנו, וכאשר שמע הבעש”ט הקדוש דבר זה מהם תיכף השליך ראשו לאחוריו, ופניו נעשו לפיד אש ועיניו בולטות, כדרכו בהתפשטות הגשמיות בעת עלייתו בעולמות העליונים, ונפל על תלמידיו פחד ורעדה גדולה, ובקצה השולחן ישב ר’ נחמן האראדנקיר(37) כי היה צעיר שבתלמידים, והנה על ר’ נחמן הנ”ל נפל תרדמה גדולה עד שלא היה ביכולתו בשום אופן להתאפק מלישן והיצר לו מזה מאוד, כי זה באמת בזיון גדול שהבעל שם טוב עוסק בעליית נשמה וכל תלמידיו יושבים בפחד וברעדה, והוא נרדם אצל השולחן הטהור, ופתח בידיו בחוזק את עיניו, אבל כל זה לא הועיל לו רק נרדם וישן בתרדמה גדולה”
וכן כתב בתפארת שלמה”(38) אולם מה שנ”ל בזה כי דרך הצדיקים הגדולים בהתייחדם בתורה ותפלה ועליית נשמה גבוה מעל גבוה, הנה הם בטלים לגמרי במציאות זה העולם ואינם זוכרים כלל מעניני עוה”ז אשר ע”כ בקש דוד המלך ע”ה זכרני ה’ ברצון עמך ר”ל אם אני בעלותי במעלות היחודים הנפלאים בעולמות העליונים אזי אשכח מעניני עוה”ז מבני ישראל עמך להוריד להם השפעות טובות וחסדים”.
עוד כתב הפרי צדיק “(39)ואיתא מהבעש”ט זצ”ל שראה על ידי עליית נשמה שרבי עקיבא הוא שומר הפתח בהיכל משיח. והיינו דרבי עקיבא הוא שורש תורה שבעל פה כמו שכתב האריז”ל ואיתא (מנחות כ”ט ב) שאמר משה רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי וכו’ כך עלה במחשבה לפני”.
כעין זה כתבו חכמי הפילוסופים בעניין הנבואה וז”ל: “אינו רחוק (דבר מציאותי) שימצא איש שיתדמו לו עניינים בהקיץ, כערך שיתדמה אל החולם בחלומו, וכל זה יהיה לסיבת ביטול ההרגשות (השתקת מערכות הגוף) והוא עומד בהקיץ אחרי שהאותיות שם המפורש הם לנגד עיניו (התבוננות) במראות הצובאות, פעמים ישמע קול ורוח ודבור ורעם ורעש בכל כלי חוש השמע, וכן יראה בדמיונו בכל כלי הראות, וכן יריח בכל כלי הריח, וכן יטעום בכל כלי הטעם, וכן ימשש בכל כלי המישוש, וכן יהלך ויפרח באוויר, (הדימוי ממשי עד תחושת מציאות) וכל זה בעוד שאותיות הקודש לנגד עיניו, (אחוז בהתבוננות) וצבעיו מלובשים בו, וזה נקרא תרדמת הנבואה, ובסור מעליו מראות כבוד ה’ יסורו מעליו כל דמיוני הנבואה(40)“.
הרמב”ן זצוק”ל, מחזק את ההבנה שבאמצעות התבוננות ודבקות האדם יכול להגיע למעלות רוחניות גבוהות. כך נראה מדבריו למרות שכתב עניין זה בנושא אחר: בפרשת ראה(41) כתב על הפסוק: “כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות או מופת(42)” “ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות קצת אנשים כח נבואיי ידעו עתידות, ולא ידע האיש מאין יבאו לו, אבל יתבודד ותבוא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני, ויקראו לו הפילוסופים כהי”ן, (מדיום) ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים, ואולי הנפש בחדושה תדבק בשכל הנבדל תתכוין בו (התבוננות), והאיש ההוא יקרה נביא” .
ישנם מצבים נוספים של התעלות רוחנית ודביקות בה’ עד כדי הוצאת חלקי הנשמה מהגוף בחיי האדם. למצבים כאלה זכו מקובלים וצדיקים במשך הדורות הקודמים. מהם למדנו כי קיימות טכניקות לביצוע הפרדה והוצאה של הנשמה מהגוף. טכניקות אלה מטבע ייחודן אינן נגישות לכלל המון בית ישראל, ולכן המידע בתחום זה הוא מועט ופחות נפוץ.
אגרת עילוי נשמה של הבעל שם טוב
דיווח על עילוי נשמה שכתב “בעל שם טוב(43)” מייסד החסידות באיגרת אל(44) רבי גרשון מקיתוב(45), מאשרת את קיום התופעה של עילוי הנשמה בקרב צדיקים ויודעי ח”ן.
“בראש השנה שנת תק”ז עשיתי השבעת עליית הנשמה כידוע לך וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי ואשר ראיתי ולמדתי בהעלות לשם בלתי אפשרי לספר ולדבר אפילו פנים אל פנים.
אך בחזרתי לגן עדן התחתון ראיתי כמה נשמות החיים והמתים, הידועים לי ושאינם ידועים לי, בלי שעור מספר. ברצוא ושוב לעלות מעולם לעולם דרך העמוד, הידוע ליודעי חן בשמחה רבה וגדולה, אשר ילאה הפה לספר וכבד האוזן הגשמי משמוע.
וגם רשעים רבים חזרו בתשובה, ונמחל להם עונותיהם באשר שהיה עת רצון גדול, שגם בעיני יפלא מאוד שכמה וכמה נתקבלו בתשובה, שגם אתה ידעת אותם. והיה ביניהם גם כן שמחה רבה מאוד ועלו גם כן בעליות הנ”ל. וכולם כאחד בקשו ממני והפצירו בי עד בוש באמרם “לרום מעלת כבוד תורתך חננך ד’ בבינה יתרה להשיג ולדעת מעניינים אלה. עמנו תעלה להיות לנו לעזר ולסעד” ומחמת השמחה הגדולה שראיתי ביניהם אמרתי לעלות עמהם. ובקשתי ממורי ורבי שלי שילך עמי(46), כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות עליונים. כי מיום היותי על עמדי לא עליתי בעליות גדולות כמוהו.
ועליתי מדרגה אחר מדרגה עד שנכנסתי להיכל משיח, ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים(47) ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאוד, ואיני יודע לשמחה מה זו עושה. והייתי סובר שהשמחה הזו חס ושלום על פטירתי מהעולם הזה. והודיעו לי אחר כך שאיני נפטר עדיין, כי הנאה להם למעלה כשאני מייחד ייחודים למטה על ידי תורתם הקדושה. אבל מהות השמחה איני יודע עד היום הזה.
ושאלתי את פי משיח: “אימת קאתי מר? (מתי יבוא אדוני), והשיב: “בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה, מה שלימדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה
(האחרים) לעשות ייחודים ועליות כמוך. ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה”.
ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך, (כי) מתי זה אפשר להיות. אך ממה שלמדתי בהיותי שם, שלושה דברים סגולות ושלושה שמות הקדושים, והם בנקל ללמוד ולפרש, נתקררה דעתי. וחשבתי אפשר שעל ידי זה יוכלו גם אנשי גילי לבוא למדרגה ובחינה כמותי, דהיינו בהיותם יכולים לעליות נשמות וילמדו וישיגו כמו אני. ולא נתנה רשות כל ימי חיי לגלות זאת.
ובקשתי עבורך ללמד אותך, ולא הורשתי כלל, ומושבע ועומד אני על זה. אך זאת אני מודיעך והשם יהיה בעזרך: לנכח ה’ דרכיך, ואל יליזו (אל יעזבו) דברי בעת תפילתך ולימודיך. וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך תכוין לייחד, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלוקות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה. ואחר כך מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשה תיבה, ומתייחדים יחוד אמתי באלוהות. ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ”ל. ומתייחדים כל העולמות כאחר ועולים. ונעשה שמחה ותענוג גדול לאין שיעור בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות וכל שכן במעלה העליונה כזאת. ובודאי ה’ יהיה בעזריך, ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל, “יתן לחכם ויחכם עוד”. ע”כ.
אם נשים לב לתוכן ולמילים שכותב הבעל שם טוב לגיסו רבי גרשון מקיתוב, נראה כי רצה ללמדו לעשות עליית נשמה אך לא יכל, כי על זה הוא מושבע “ובקשתי עבורך ללמד אותך, ולא הורשתי כלל, ומושבע ועומד אני על זה”. אבל רמז כללי נתן לו שע”י זה יוכל יהיה רבי גרשון להבין את העניין אם ראוי הוא לכך, “אך זאת אני מודיעך והשם יהיה בעזרך: לנכח ה’ דרכיך, ואל יליזו (אל יעזבו) דברי בעת תפילתך ולימודיך”.
הבעל שם טוב כותב את תמצית העניין על מנת שכך יעשה בזמן לימוד התורה ובעת התפילה “וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך תכוין לייחד, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלוקות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה. ואחר כך מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשה תיבה, ומתייחדים יחוד אמתי באלוהות”.
ההנחיה היא לכוון במילות התפילה, שעולות השמים ומתאחדות ביניהן לתפילה שלמה עם שאר תפילות עם ישראל הנאמרות באותה עת. בזמן עלייתן יש להכליל גם את הנשמה איתן, כלומר להשתמש במילים העולות בית אל “כסולם עליה” ובכך לייחד את הנשמה באלוקות.
יש לפעול במחשבה “ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ”ל”. ובזמן עלית המלים הקדושות הנושאות בתוכן חלקי הנשמה, בהם “מתייחדים כל העולמות כאחר ועולים” אז “נעשה שמחה ותענוג גדול לאין שיעור, כדוגמת שמחת חתן וכלה בגשמיות שנחשבת קטנה, לעומת השמחה האמתית במעלה העליונה כזאת.
כיוון שהבעל שם טוב לא היה רשאי לגלות את כל הפרטים והטכניקות, הוא מסר באופן כללי את העיקרון הנ”ל בכוונת המילים, שאם יעשה אותו ויהיה ראוי לכך “בוודאי ה’ יהיה בעזריך, רק תעשה כך ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל, והדברים יעשו ויתגלו מאליהם “יתן לחכם ויחכם עוד”.
דיווח נוסף של עליית נשמה דווחה גם על ידי תלמידו המובהק של האר”י, רבי חיים ויטאל זצוק”ל, שתרגל “ייחודים” שנמסרו לו על ידי מורו, תוך כדי התבודדות והתבוננות כדי להדבק בה’.
וכך הוא כותב(48), “שיום אחד נתעלפתי עילוף גדול, כמו שעה אחת, ובאו אנשים זקנים לאין קץ ונשים רבות לראות אותי ותמלא הבית לגמרי. והיו מצטערים כולם עלי. ואחר כך הוסר העילוף ופתחתי עיני ואמרתי להם: דעו כי עתה עלתה נפשי עד כיסא הכבוד וחזרו ושלחו את נפשי בעולם הזה כדי שאדרוש לכם ואדריך אתכם בתשובה ובענייני צדקה” .
דוגמאות אלה מראות בבירור כי חוגים מרכזיים בעולם התורה והקבלה עסקו בנוסף ללימוד התורה גם בתרגול חוזר ונשנה של טכניקות, שהובילו לחוויות של ניתוק מן הגוף ו”עליית נשמה”. טכניקות קבליות כאלה אינן פשוטות כלל ועיקר ודורשות תרגול ממושך.
גדולי המקובלים השקיעו מאמץ גדול וזמן רב בתרגולים הללו, מאחר וההגות הקבלית ראתה ב”נשמת אדם” ניצוץ אלוקי, “חלק אלוה ממעל”.
כדי להבין את האל ולדעת אותו, צריך האדם לחקור את הניצוץ האלוהי שבתוכו על ידי חקירת עצמו, בבחינת ומבשרי אחזה אלו-הה וע”י ידיעת נשמתו, ידע את מקור מחצבתה ואת השתייכותה לקב”ה.
קריאת שמע על המיטה ועילוי הנשמה
(נוסח ק”ש נספח א בסוף הספר)
בחלק זה נעסוק בשנת הלילה: אחרי קריאת שמע שעל המיטה ועד היקיצה בבוקר. נלמד כיצד ניתן לתעל זמן זה לעליה רוחנית ודבקות בקב”ה.
“אמר ר’ יהושע בן לוי: אע”פ שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת מצווה לקראה על מיטתו(49)” וכן כתב בשולחן ערוך(50) “קורא קריאת שמע על מיטתו פרשה ראשונה של שמע ומברך “המפיל חבלי שינה”.
הטעם, לפי שבדורות הקודמים היו מתפללים תפילת ערבית קודם צאת הכוכבים ולא היו יוצאים בה ידי חובה לפי שקראוה קודם זמנה, על כן תקנו לקוראה שוב קודם השינה, כדי לצאת ידי חובת ק”ש של לילה.(51)
טעם נוסף הוא(52) כדי שישן אדם מתוך דברי תורה, שנאמר(53) “אמרו בלבכם על משכבכם ודומו סלה” וק”ש הרי היא כדברי תורה.
הגמרא(54) מוסיפה, שקריאת שמע לפני השינה היא מפני המזיקים, ששליטת המזיקים היא בלילה וכוחם אז גדול להזיק לאדם, ע”כ תקנו שיקרא אדם ק”ש ובזה יסלק המזיקים. אין מברכים ברכה על קריאת שמע זו לפי (55) “שאין מברכים על דבר שנתקן משום סכנה“. רמז לדבר יש שהקורא ק”ש שניצול מן השד(56): שמע מתחיל ב-ש’ ומסתיים ב-ד’.
ועוד טעם: כדי להצילו מן היצר הרע לפי שעיקר זמן עבודתו הוא בלילה, כי ביום שכיח איניש (מצויים אנשים) ויש מורא בשר ודם וע”י אמירת ק”ש ינצל מן היצר(57).
ועוד טעם נוסף: להציל את האדם מדעות כוזבות ומחשבות כפירה הצריכו אתו לייחד את ה’, שלא יטעה באמונות השניות(58) וכשיקרא ק”ש בכוונה הראויה תהא מיטתו בטוחה מהם(59).
על פי הסוד: כידוע מורכב האדם משני חלקים: החלק הגשמי- הארצי : הגוף, והחלק הרוחני – האלוקי: הנשמה(60). על פי הטבע, שני החלקים האלו באדם מנוגדים: עבור הנשמה הרוחנית החיבור לגוף הגשמי גורם הגבלה וסבל שבאופן טבעי יוסר רק עם המוות, עת חוזרת הנשמה לעולם הרוחני שממנו הגיעה – מקורה הוא רוחני. והגוף חוזר לאדמה ומתפרק ליסודותיו – מקורו הוא חומרי.
תהליך מעין זה, של פירוד הנשמה מהגוף מתרחש כל לילה בזמן השינה, בו הנשמה נפרדת מהגוף ועולה למעלה לחדש את כוחותיה, ולדווח ליוצרה על מעשיה, כמו שכתוב בזוהר(61) “שבשעה שהאדם ישן, רוחו פורח ממנו”, וכן “(62)ובכל לילה ולילה (בעת שהאדם ישן) מתפשט הרוח של האדם ממלבוש הזה ועולה”.
הפקדת הנשמה: כאשר האדם שוכב לישון שנת לילה מפקיד הוא את רוחו להקב”ה, כפי שנאמר(63) “בידך אפקיד רוחי”. בזמן מסוים בשינה הנשמה עולה לבית הדין של מעלה. על כן, הטעם העיקרי של קריאת שמע על המיטה על פי הסוד, הוא שתצא הנשמה אחרי קבלת עול מלכות שמים(64).
בנוסף, קריאת שמע על המיטה בלילה, היא סגולה למניעת מות בטרם עת בשינה, דבר זה כתב בשו”ת הרדב”ז(65), “מקובל מן הקדמונים כי מאחר שקודם השינה אמר האדם בידך אפקיד רוחי, והפקיד את נשמתו בידו של הקב”ה, אי אפשר שימות מתוך השינה אלא אם כן הגיע זמנו למות בעת שהוא ישן, אז הקב”ה מחזיר לו נשמתו”.
סגולה זו מקורה בדברי הזוהר(66) “רבי שמעון אמר: כמו שנשמות הצדיקים עולות בכל שבת וחדש לגן עדן העליון ומתחדשות שם, כך בכל לילה ולילה כשבני אדם הולכים לישון ומפקידים את נשמתם בידו של הקב”ה, כשאומרים הפסוק: “בידך אפקיד רוחי”… וכשבא הבוקר הקב”ה מחדש את נשמותיהם של הצדיקים. זהו שכתוב: “חדשים לבקרים רבה אמונתך”… חידוש נשמת הצדיקים מידי בוקר מלמדת כי הקב”ה נאמן בפקדונו, שמחזיר את הנשמה לגוף שיצאה ממנו”.
רבי חיים ויטאל זצוק”ל, מסביר את תהליך הפקדת הנשמה לבוראה בזו הלשון “(67)ועתה בני שמע בקולי לכל אשר אני מצוה אותך, “(68)הכון לקראת אלהיך ישראל”, בכל לילה בלכתך לישן, זכור כי היא מיתה הקטנה מזכירך המיתה הגדולה האמתית. והסתכל בכל המעשים שעשית באותו יום ואם יש בהם רעים התודה עליהם שכן דרך המומתין מתודים, ותקבל עליך עול מלכות שמים בקריאת שמע שעל המטה להעלות נשמתך באחד, ואחר כך הפקד רוחך בידו יתברך בפסוק “(69)בידך אפקיד רוחי”, כענין המיתה האמתית שנאמר בה “(70)והרוח תשוב אל האלהים” אמנם עתה המיתה הקטנה, תנה לו בתורת פקדון להחזירה לך “(71)חדשים לבקרים” “(72)לפגרים מתים”, ושכב באימה ויראה כי הנה רוחך עולה לתת דין וחשבון ליוצרך על כל מעשיך ודבוריך ומחשבותיך ביום ההוא, ולכן אל יפנה לבך בדבור או בהרהורים בטלים עד אשר תישן ותרדם בפחד הנזכר”.
חזרת הנשמה אל הגוף מהווה מעין תחיית המתים “וכאשר תקיץ משנתך אחר חצות לילה קום מהר בזריזות, קל כנשר, ורחוץ ידיך כדין וכשורה להעביר רוח רעה מבשרך, ותן לו ברכה ושבח והודאה על נאמנותו יתברך שלא עכב את רוחך על רוב עוניך ולא הייתה זו מיתה ארוכה אמיתית, אמנם החזיר נשמות לפגרים מתים ויותר מחודשת וחזקה מבראשונה”.
ההפרדות הנשמה מהגוף וטעם המיתה
היפרדות הנשמה מהגוף נחשבת למעין מיתה, לכן נאמר “(73)שינה היא אחת משישים ממיתה”. האדם חווה מוות בעוצמה נמוכה: אחד חלקי שישים, שהנה יחסית בטלה לטעם החיים ופחות מורגשת. (74)“אין לך מי שישן בלילה במיטתו שאינו טועם טעם מיתה ונשמתו יוצאת ממנו. וכיון שנשאר הגוף בלא נשמה הקדושה, רוח הטומאה מזומנת ושורה עליו ונטמא”.
נראה אם כן, כי בשעת השינה בלילה כל הישנים טועמים מטעם המיתה, וכך כותב הזוהר “(75)בשעה שישנים על מיטותיהם בלילה… כל העולם טועמים טעם מיתה… אז רוח הטומאה משוטט בעולם ומטמא את העולם ושורה על ידיו של אדם… וכשהאדם מתעורר משנתו ונשמתו חוזרת אליו, בכל מה שיגע בידיו הכל נטמא… ועל כן לא ייקח האדם בגדיו להתלבש ממי שלא נטל ידיו…”
וכבר הובהר הדבר בגמרא(76) “דלית ליה לבר נש לאעברא ידוי על עינוי בצפרא”, שאין לו לאדם להעביר ידיו על עיניו בבקר, כדי שלא יתדבק אותו רוח הטומאה בראות עיניו ויהיה כח רע בעיניו ויזיק בני אדם בעין הרע, לפי שרוח הטומאה שורה על הידים(77)“.
הרמח”ל מסביר את התהליך שהאדם עובר בשנת הלילה, שעם צאת אור הנשמה ממנו, נכנסת רוח הטומאה. האדם בהעדר אור מתמלא בחושך “(78)ונוסף על זה, שכבר הוכן בסדרי ההנהגה, שבהיות האדם ישן, חלקי נשמתו העליונים מסתלקים ממנו וכמו שכתבנו בחלק שני, וטועם טעם מיתה במקצת, והוא מה שאמרו חז”ל שינה אחד מששים במיתה, ונמצא שאז מתגבר יותר בגופו החושך, בהעדר אור הנשמה המזכך אותו, על כן נמצא שם בית כניסה יותר אל הטומאה לשרות עליו, והוא ענין רוח הרעה שפירשו חז”ל ששורה על הידיים. שהייתה על הידיים ולא על מקום אחר, הוא כי זה השיעור וזה הגבול שהגבילה לה החכמה העליונה מה שתשרה על האדם, שהוא הנאות לפי מצבו בעולם, לא פחות ולא יותר”.
עילוי נר”ן בזמן השינה
שנת הלילה בהתאם להלכה ובקדושה, היא סוג של עילוי נשמה שנעשית באופן לא מודע, כך נראה ממדרש נעלם(79) “ולמדנו, אמר רבי יהודה, סודות התורה נתנו לחכמים, לאותם שמתעסקים תמיד בתורה. ושנה רבי יהודה, כל מי שהוא עוסק בתורה כל צרכו מעלים את נשמתו למעלה, כשהוא ישן בשנתו, ומלמדים אותו מעמקי תורה וממנה דובבים ומרחשים שפתותיו ביום. זהו שכתוב(80) “דובב שפתי ישנים”. אמר רבי יצחק, כל המתעסק בתורה לשמה, כשהוא ישן בלילה נשמתו עולה למעלה ומראים לה אותם הדברים העתידים להיות בעולם.”
עוד אפשר להסביר זאת ע”י מה שכתב הרמח”ל בעניין החלום(81) “ענין מזליה חזי: ואמנם יש לנשמה העליונה הזאת מקרים מיוחדים ראויים לה כפי ענינה, ואעפ״י שהיא נקשרת בקישוריה בגוף כמ״ש, נשאר לה קצת ענין עם הרוחניים, מה שאין קשרה בגוף מונע ממנה. אמנם אין נמשך ונולד מזה דבר מורגש וניכר בשכל האדם ומחשבתו אלא לפעמים על צד המיעוט. והוא מ״ש ז״ל: “אע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי”. שכבר הגיע הענין לנפש הזאת העליונה, ולא הגיע ממנה אל המחשבה והשכל ציור שלם אלא קצת התעוררות ולא יותר.”
רבי חיים ויטל כתב בעניין זה של עלית הנר”ן שבזמן השינה בלילה שאפשר לעשות להם תיקון, ע”י כוונות שעושים המקובלים, כוונות מורכבות ומיועדות למי שהורגל לכך, שמטרתם לתקן את הנר”ן בזמן עלייתם מעלה. ומה שאנו אומרים “(82)בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי י-ה-ו-ה אל אמת” אינו מועיל לתיקון, כי כל כוונת הפסוק הוא בבחינת ביצוע פיקדון בלבד.
אבל הפסוק “(83)נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך” הוא לתיקון הנר”ן(84), ובלשונו מתוך המקור: “(85)והנה האדם שהשיג בעצמו שהשלים חלק הנפש בכל פרטי’ וכבר הרוח מתחיל לבא בו לפרקים כמו בסוד תוספת שבת כנודע אצלנו צריך שיאמר פסוק זה של נפשי אויתיך כו’ עם הכוונה הנזכרת ובזה יזכה אל רוחו. ואם לא יעשה כן אפשר שכיון שנפשו נשלמה ואין בו כח להמשיך רוחו א”כ הרי עומד בעוה”ז לבטלה ואולי ח”ו יסתלק מן העולם בלא זמנו וזה סוד הפסוק “(86)ימותו ולא בחכמה” כי בסיבת שאין בו חכמה על דעת הנזכר אפשר שימשך להם המיתה ואעפ”י שאומר פסוק בידך אפקיד רוחי כו’ זה הוא בחי’ הנשמות העולות דרך פקדון לבד ויעלו וירדו למקומם אבל פסוק של נפשי אויתיך כו’ הוא מועיל לעניין הנזכר וזוכרהו”. ה’ יזכנו לתקן נפשנו ורוחנו ונשמתנו בגלגול זה, אמן. (בנספח ב, בסוף הספר מובא הנוסח לקריאה עם הכוונות של הפסוק למעשה).
חלקי הנשמה: החלק העולה מעלה.
הנפש היא החלק הרוחני הבסיסי באדם. הנפש מורכבת מארבעה יסודות: הבסיסי ביותר, הנפש הדומם. הגבוהה יותר, נפש הצומח ומעליה נפש החי והגבוהה ממנה היא נפש המדבר – השכלית. אם זכה האדם, מעל יחידת הנפש תהיה לו רוח ומעל הרוח הנשמה.
בלילה, בעת השינה, הנפש השכלית יוצאת עד זמן היקיצה, ואתה כל החלקים הרוחניים הגבוהים (אם זכה להם האדם כמו רוח ונשמה). בגוף נותרים שלושת חלקי הנפש הבסיסיים: נפש החי ומה שלמטה ממנה, נפש הצומח והדומם הקיימים אצל בעלי החיים. “וישנם אנשים בני עליה אשר הנפש השכלית שבהם יעלו למרומים בעת השינה לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו, כמו שכתוב בזוהר”(87).
כעין זה כתב הרמח”ל בעניין השינה, זה לשונו “(88)ואמנם חקק הבורא יתברך עוד שהנפש העליונה שזכרנו (הנשמה) תנתק קצת באותו הזמן מקישוריה הגופניים וחלקים ממנה, דהיינו עד הרוח יהיו מתעלים ומתנתקים מן הגוף, ורק החלק הא׳ שהוא הנפש יהיה נשאר עם הנפש התחתונה”. כוונתו שרק חלק אחד מתוך השלושה שהם: נשמה רוח ונפש יישאר, שהיא הנפש המצויה בדרגה התחתונה משלושתם ומה שכתב “עם הנפש התחתונה” כוונתו עם החלקים המרכיבים את הנפש התחתונה שהם דומם, צומח וחי.
לרוב, אנשים אינם חשים בזמן עליית הנר”ן. שכן הם חסרי מודעות לתהליך, כמו שהגמרא אומרת בעניין אחר(89) “המבייש את הערום, המבייש את הסומא והמבייש את הישן חייב, וישן שבייש פטור” משמע שדינו של הישן הוא כמי שאינו מודע .
דרוג הנפש הרוח והנשמה
כותב הזוהר(90) “בא ראה, נפשי – זו הנפש ששולטת בלילה לרדף אחר הדרגה שלה. זה שכתוב, נפשי אויתך בלילה, זו הנפש ששולטת בלילה. אף רוחי בקרבי אשחרך זו הרוח ששולטת ביום”. הנפש פעילה יותר בשעות לילה, בזמן שינה כאשר האדם לא מודע ואילו הרוח פעילה יותר בשעות היום, בזמן הערות כאשר האדם מודע.
ממשיך הזוהר ואומר “ואם תאמר ששתי דרגות (נפש ורוח) הן בפרוד – לא כך שהרי הן דרגה אחת, והן שתים בחבור אחד, ואחת עליונה ששולטת עליהן ונדבקת בהן והן בה ונקראת נשמה”. הנפש והרוח הם שתיים שהם אחד, סוג של יחידה אחת הפועלות בשני מישורים והנשמה היא מעל, המתווה להם דרך.
“הנפש היא התעוררות תחתונה וזו סמוכה בגוף וזנה אותו, והגוף אוחז בה והיא אחוזה בגוף”. הנפש היא הקרובה ביותר לגוף ומספקת לו את הצרכים הבסיסיים וכאשר היא מתוקנת נעשית ככלי להשראת הרוח באדם. בלשון הזוהר: “אחר כך נתקנת ונעשית כסא להשרות עליה רוח, בהתעוררות הנפש הנאחזת בגוף, ככתוב(91) “עד יערה עלינו רוח ממרום”.
מוסיף הזוהר ואומר “לאחר שמתקנים את שניהם”, אף הם ביחד נעשים כלי לקבלת אור הנשמה: “עתידים לקבל נשמה, שהרי הרוח נעשית כסא לנשמה להשרות עליה והנשמה הזו היא נסתרת עליונה על הכל, טמונת כל הטמונים”.
הרמח”ל מסביר זאת בלשונו הצחה והמליצית ומדבר על החלקים שנבחנים בכלל הנפש ומקריהם(92) וכך כותב: “ואמנם אעפ״י שקראנוה על דרך כלל נפש אחת, הנה באמת היא בעלת חלקים רבים ומדרגות שונות. וכבר נוכל לומר שנפשות רבות הם שמתקשרות זו בזו כטבעות השלשלת, וכמו שמכולן נבנית השלשלת ההיא כמו שראוי לה, כן מכל אלה המדרגות הנפשיות נבנה כלל הנפש העליונה שזכרנו וכולן קשורות זה בזה, והאחרונה בנפש התחתונה, והתחתונה בדם וכמ״ש.
וכבר אפשר שיסתלקו קצת מן החלקים האלה בזמן מן הזמנים, וישובו אח״כ או יתוספו עליהם מדרגות, וילכו להם אח״כ ולא יראה רושם מכל זה בגוף כלל. כי כבר אין פעולת הנפשות האלה בגוף דבר מורגש ואינם מוסיפים או גורעים לא בחיות ולא בהרגש, אלא פעולתם במה שהוא ענינו של האדם באמתו ויחסו עם השורשים העליונים כפי מה שהוא ראוי להיקשר בם. והנה מכלל זה הוא ענין הנשמה יתירה שבאה בשבת קודש והולכת לה במוצאי שבת, ואין ביאתה ולא יציאתה נרגשים לגוף. והנה כלל חלקי הנשמה מתחלק לה׳ ונקראים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה”.
עליית הנשמה
הנשמה הפורשת מהגוף בלילה עוברת מסע רוחני , כפי שמתאר זאת הזוהר(93) “כתוב בישעיה “נפשי איויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך(94)“, פירוש: נפשי תתאווה לעלות אליך ה’ בלילה בשנתי, כל עוד שרוחי בקרבי אשחר ואדרוש אותך. כשאדם עולה על מיטתו וישן אז נפשו יוצאת ממנו ועולה למעלה.
ואם תאמר שכל הנפשות עולות לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו, לא כל אחד זוכה לראות את פני המלך, היינו לעלות למלכות להתחדש בה. הנפשות (נר”ן) יוצאות מן הגוף ולא נשארות בגוף אלא רשימה אחת של מדת חיות הלב שעל ידה אפשר להתקיים.
הנפש רוצה לעלות למלכות כדי להתחדש בה, אבל כמה וכמה מדרגות יש לה לעלות, כי אין מעבר מן עולם הגשמי אל עולם הרוחני אם לא תעבור את שלש קליפות טמאות שהם תהו ובהו וחשך, ואחר כך היא עוברת את קליפת נוגה, ומשם היא עולה אל הקדושה.
לכן נפש האדם בצאתה מהגוף משוטטת ופוגשת באלו הקליפות הטמאות הטמונות באוויר ומאירות שם, וסוגרות הדרכים שהנפש לא תוכל לעלות. ואם היא טהורה שלא נטמאה ביום, אז היא עולה למעלה ואין בהם כח לעכבה אצלם, ואם אינה טהורה, אז נשארת ונטמאת ביניהם ומתדבקת בהן ואינן נותנות לה לעלות יותר למעלה, ושם מודיעות לה איזה דברים ממה שנגזר למעלה. והיא שומעת ומשגת בחלומה מהדברים שיבואו לזמן קרוב.
ולפעמים אם נטמאה כל כך שלא תזכה לשמוע לאותן הידיעות שיבואו בקרוב, אז שוחקות בה הקליפות בחלום, ומודיעות לה דברי שקר, וכך הולכת באופן זה ומשוטטת לכאן ולכאן כל הלילה, עד שיתעורר האדם משנתו וחוזרת הנפש למקומה בגוף.
אשריהם הצדיקים שהקב”ה מגלה להם סודותיו בחלום כדי שיהיו נשמרים מן הדין, רוצה לומר: על ידי שיודעים בחלומם מה שנגזר למעלה גם מהדברים שיבואו לזמן רחוק, הם מתענים ושבים בתשובה ומבטלים את הגזרה. אוי להם לרשעי העולם שמטמאים גופם ונפשם ביום על ידי מעשים רעים, שבזה גורמים שלא תעלה נפשם למעלה בלילה.”
דיווח לבית הדין של מעלה
וכן בעניין הדין וחשבון שמוסרת הנשמה בפני בית דין של מעלה, אומר הזוהר “(95)תא חזי, בשעה שאדם עולה על המטה וישן, כל לילה ולילה יוצאת נשמתו ממנו ונידונת לפני בית דינו של המלך, אם זוכה להישאר בחיים הוחזרה הנשמה לעולם הזה”.
כל לילה הנשמה עולה לבית הדין בעולם העליון ומעידה על אירועי אותו יום והנשמה נשפטת עליהם וכך נכתב “(96)בשעה שהאדם עולה למיטתו לישון כל לילה ולילה, נשמתו יוצאת ממנו ונדונה לפני הבית דין של הקב”ה בעצמו ולא בשאר בתי דינים. אם יש לה זכות להתקיים – חוזרת הנשמה באור הבוקר לגוף בזה העולם”.
טהרת הטומאה בבוקר
בעניין טהרת הטומאה בבוקר כתב הרמח”ל(97) “והנה הכינה החכמה העליונה לאדם מה שישתדל בו בבוקר ויתרומם ממה שנשפל במצב הלילה, ליטהר ממה שנטמא, וכן ישוב וירומם העולם כלו ממה שנשפל, ויאיר אותו מן החשך שהוחשך. וענין זה כלו נכלל בתקנות הנתקנות לזמן הקימה מן הפעולות ומן הדיבורים, וכמ״ש בס״ד”
“נטילת ידים :והנה הפועל הא׳ הוא טהרת הידים. כי הנה הם שנטמאו ושרה עליהם רוח הרעה, וזה צריך לגרשו מהם ולטהרם. והנה חקק הבורא ית׳ שיגורש מהם ע״י הנטילה הראויה, כמו שלימדונו ז״ל. ונמצא כל גופו של האדם נטהר בזה, כמו שכלו היה נטמא מהשראתו של הרוח רעה עליהם. ויש בענין הזה ג״כ תיקון לכל הבריאה כלה, ליטהר מטומאת הלילה ולצאת מחשכתה. והנה חיברו לזה ג״כ נקות האדם את גופו בהפנותו, ונמצא כלו מיטהר ומזדמן להתקרב לפני בוראו”
לסיכום: בפרק זה למדנו שנשמת האדם מתחדשת בכל לילה בעת השינה. זהו תהליך טבעי שהטמיע הקב”ה באדם. ישנם מקרים לא רצוניים המתקיימים בשעות דחק גדול, בהם הנשמה יוצאת מגוף האדם ויכולה גם לחזור, כל עוד לא עברה את שלב “האל חזור”.
גם אנו בפשטותנו יכולים לנצל תהליך טבעי זה שאנו עוברים ממילא בכל לילה ולכוון במחשבתנו לפני השינה להדבק בה’ ושתעלה מחשבת הדבקות עד אליו יתברך ושתמשך זמנה בדבקות עד עת הקיצה. מחשבת הדבקות תעלה עם הנשמה בזמן עלייתה עד מקור מחצבתה ובכח המחשבה והדבקות תמשוך קדושה ושפע בעת ירידתה. ובכך נקיים גם בשעת השינה את מצוות “ודבקת בו” ונעור עם שחר מצוידים בכוחות רוחניים חדשים לעבודת הבורא.
—————— סוף ——————-
נספח א
קריאת שמע שעל המיטה
(הלכה(98): אם נשאר ער עד אחר חצות יקרא הק”ש שעל המטה קודם חצי השעה שלפני חצות, ואם שכח יקרא כמה שיותר מהר קודם חצות, ואם שכח אף לקרוא קודם חצות יכול לקרוא כל סדר ק”ש אחר חצות).
לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם אוֹת יוּ”ד אוֹת הֵ”א בְּאוֹת וָא”ו אוֹת הֵ”א, בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל, לַאֲקָמָא שְׁכִינְתָּא מֵעַפְרָא וּלְעִלוּי שְׁכִינַת עֻזֵּנוּ, הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי אֱלָהוּתוּ יִתְבָּרַךְ וְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ, וְהֲרֵינִי יָרֵא מִמֶנּוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ רַב וְשַׁלִּיט עַל כֹּלָא, וְכֹלָּא קַמֵּהּ כְּלָא. וַהֲרֵינִי מַמְלִיכוֹ עַל כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר וְגִיד וְגִיד מֵרַמַ”ח אֵבָרִים וְשְׁסָ”ה גִידִים שֶׁל גּוּפִי וְנַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, מַלְכוּת גְּמוּרָה וּשְׁלֵמָה. וַהֲרֵינִי עֶבֶד לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא בְרַחֲמָיו יְזַכֵּנִי לְעָבְדוֹ בְלֵב שָׁלֵם וְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:
(קודם ברכת הַמַּפִּיל נוהגים לומר “רבונו של עולם הריני מוחל וסולח”, ונוהגים לאומרו אף בשבתות וימים טובים, אבל בשבתות וימים טובים לא יאמר את מה שמופיע באותיות הקטנות)
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵינִי מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לְכָל מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי, אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי בֵּין בְּגוּפִי, בֵּין בְּמָמוֹנִי, בֵּין בִּכְבוֹדִי, בֵּין בְּכָל אֲשֶׁר לִי, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה, בֵּין בְּגִלְגּוּל זֶה בֵּין בְּגִלְגּוּל אַחֵר, לְכָל בַּר יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-ל-ֹהַ-י וֵא-לֹ-הֵ-י אֲבוֹתַי שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מְחֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וָחֳלָאִים רָעִים. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, יְ-הֹ-וָ-ה צוּרִי וְגֹאֲלִי:
הַשְׁכִּיבֵנוּ אָבִינוּ לְשָׁלוֹם, וְהַעֲמִידֵנוּ מַלְכֵּנוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וְתַקְּנֵנוּ מַלְכֵּנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ, וְהוֹשִׁיעֵנוּ מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמְךָ, וְהָגֵן בַּעֲדֵנוּ, וְהָסֵר מֵעָלֵינוּ מַכַּת אוֹיֵב, דֶּבֶר, חֶרֶב, חֹלִי, צָרָה, רָעָה, רָעָב, וְיָגוֹן וּמַשְׁחִית וּמַגֵּפָה. שְׁבֹר וְהָסֵר הַשָּׂטָן מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ, וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ, וּשְׁמֹר צֵאתֵנוּ וּבוֹאֵנוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. כִּי אֵל שׁוֹמְרֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ אַתָּה מִכָּל דָּבָר רָע וּמִפַּחַד לָיְלָה. בָּרוּךְ שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד:
(הלכה(99): יש להשתדל בכל עוז שלא להפסיק בדיבור בין ברכת “המפיל” לשינה, זולת בפסוקי “קריאת שמע” ושאר פסוקים שנוהגים לומר. ואם עבר ודיבר, אין ברכתו לבטלה, ואינו חוזר ומברך. ואם צמא למים רשאי לברך “ברכת הנהנין” ולשתות אחר ברכת “המפיל”. וכן רשאי לברך ברכת “אשר יצר” אחר ברכת “המפיל”. וכן מותר לדבר לצורך גדול, כגון להשתיק תינוק המפריעו לישון)
(אם ישן אחר חצות הלילה יאמר ברכת המפיל ללא שם ומלכות)
בָּרוּךְ [אַתָּה יְ-הֹ-וָ-ה, אֱ-לֹ-הֵ-י-נוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם] הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁנָה עַל עֵינַי, וּתְנוּמָה עַל עַפְעַפַּי, וּמֵאִיר לְאִישׁוֹן בַּת עָיִן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּשְׁכִּיבֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַעֲמִידֵנִי לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, וְתֵן חֶלְקִי בְּתוֹרָתֶךָ, וְתַרְגִּילֵנִי לִדְבַר מִצְוָה, וְאַל תַּרְגִּילֵנִי לִדְבַר עֲבֵרָה, וְאַל תְּבִיאֵנִי לִידֵי חֵטְא, וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן, וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן, וְיִשְׁלֹט בִּי יֵצֶר הַטּוֹב, וְאַל יִשְׁלֹט בִּי יֵצֶר הָרָע, וְתַצִּילֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע וּמֵחֳלָאִים רָעִים, וְאַל יַבְהִילוּנִי חֲלוֹמוֹת רָעִים וְהִרְהוּרִים רָעִים, וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְהָאֵר עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת. בָּרוּךְ [אַתָּה יְ-הֹ-וָ-ה] הַמֵּאִיר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ:
(יכוון בקריאת שמע זו לקיים מצוות יחוד השם )
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹ-הֵ-י-נוּ יְ-הֹ-וָ-ה אֶחָד:
(בלחש): בָּרוּךְ, שֵּׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד:
וְאָהַבְתָּ אֵת יְ-הֹ-וָ-ה אֱל-ֹ-הֶ-י-ךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹ-הֵ-י-כֶ-ם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף יְ-הֹ-וָ-ה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה נֹתֵן לָכֶם. וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ-הֹ-וָ-ה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ:
וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם (ידגיש את האות ז) אֶת כָּל מִצְוֹת יְ-הֹ-וָ-ה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ (ידגיש את האות ז) וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹ-הֵ-י-כֶם. אֲנִי יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹ-הֵ-י-כֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-ל-ֹהִ-ים אֲנִי יְ-ה-ֹוָ-ה אֱ-לֹ-הֵ-י-כֶם:
(וחוזר ואומר) יְ-ה-ֹוָ-ה אֱ-לֹ-הֵ-יכֶם אֱמֶת.
יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם:
הִנֵּה מִטָּתוֹ (ידגיש את הט’ של מטתו) שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל: כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת: (ג’ פעמים)
יְבָרֶכְךָ יְ-הֹ-וָ-ה וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְ-הֹ-וָ-ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְ-הֹ-וָ-ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:
(טוב לומר פסוקים אלו לפני יושב בסתר עליון)
אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ: שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי: אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי יְ-הֹ-וָ-ה יִסְמְכֵנִי: בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי יְ-הֹ-וָ-ה אֵל אֱמֶת:
יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן: אֹמַר לַי-הֹ-וָ-ה מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱ-לֹ-הַי אֶבְטַח בּוֹ: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ: רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: כִּי אַתָּה יְ-הֹ-וָ-ה מַחְסִי:
(יעמוד ויאמר וידוי, וישחה ראשו, ויכה באגרופו על לבו בכל תיבה של הוִדוי, ואין לאומרו בליל שבת ובשאר ימים שאין אומרים בהם תחנון. וכן אין לאומרו במוצ”ש עד חצות הלילה, וכן במוצאי ר”ח, וכיוצא בזה.)
אָנָּא י-ְהֹ-וָ-ה אֱ-לֹ-הֵ-י-נוּ וֵא-לֹ-הֵי אֲבוֹתֵינוּ. תָּבֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ. וְאַל תִּתְעַלַּם מַלְכֵּנוּ מִתְּחִנָּתֵנוּ. שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף לוֹמַר לְפָנֶיךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹ-הֵ-ינוּ וֵא-לֹ-הֵי אֲבוֹתֵינוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ. אֲבָל חָטָאנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ וְאַנְשֵׁי בֵיתֵנוּ: אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹפִי וְלָשׁון הָרָע. הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר וּמִרְמָה. יָעַצְנוּ עֵצוֹת רָעוֹת. כִּזַּבְנוּ. כָּעַסְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ. מָרִינוּ דְבָרֶיךָ. נִאַצְנוּ. נִאַפְנוּ. סָרַרְנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. פָּגַמְנוּ. צָרַרְנוּ. צִעַרְנוּ אָב וָאֵם. קִשִּׁינוּ עֹרֶף. רָשַׁעְנוּ. שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ וְתִעֲתַעְנוּ. וְסַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים וְלֹא שָׁוָה לָנוּ. וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ. כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ. ואֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ:
נספח ב
סדר עליית הנשמה לאחר בקריאת שמע שעל המיטה
( מתוך תיקוני הזוהר החדש עמוד ב’ ספרא תנינא )
אב”ג ית”ץ, קר”ע שט”ן, נג”ד יכ”ש, בט”ר צת”ג, חק”ב טנ”ע, יג”ל פז”ק.
שם אב”גית”ץ עליו נאמר (ישעיה ו) שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד, וזה השם הוא סגולה לכסות את הנשמה כאשר עולה למעלה בכל לילה ולילה, ולהעיד על מעשים טובים של האדם, (השם הזה אבגית”ץ) מגן על הנשמה מכל מלאכי החבלה, מזיקים רוחות ושדים, ובו היא עולה למעלה.
בשתי אותיות מכל שם תכסה פניה מהם, בשתיים מאותיות תכסה רגליה, ובשתי אותיות פורחת למעלה, כך גם לנפש וכך גם לרוח.
הסבר: הזוהר מביא שבעת שמות קודש, בכל שם יש שישה אותיות, בסה”כ יש ארבעים ושתיים אותיות, השם הכולל – מ”ב.
ואומר שבכל לילה עולים נפש, רוח ונשמה של האדם לעולם האצילות שם באים לפני המלך ומעידים על מעשי האדם, בכוח שם אבג יתץ, מצליחים הנפש, רוח והנשמה להגיע ללא שתופסים אותם כוחות הטומאה, וזה על ידי ייחוד שסידר האר”י הקדוש בקריאת שמע על המיטה. השמות האלו, אפשר לאומרם לפני השינה בהבנה פשוטה.
אחר כך יאמר: “אנא בכח” כולו בכל לילה
(ליל א) אָנָּא בְּכֹחַ, גְּדוּלַת יְמִינְךָ, תַּתִּיר צְרוּרָה: (אב”ג ית”ץ)
(ליל ב) קֳבֵּל רִנַּת, עַמְּךָ. שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ נוֹרָא: (קר”ע שט”ן)
(ליל ג) נָא גִּבּוֹר, דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ, כְּבָבַת שָׁמְרֵם: (נג”ד יכ”ש)
(ליל ד) בָּרְכֵם טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ, תָּמִיד גָּמְלֵם: (בט”ר צת”ג)
(ליל ה) חָסִין קָדוֹשׁ, בְּרֹב טוּבְךָ, נַהֵל עֲדָתֶךָ: (חק”ב טנ”ע)
(ליל ו) יָחִיד גֵּאֶה, לְעַמְּךָ פְנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ: (יג”ל פז”ק)
(ליל ז) שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל, וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת: (שק”ו צי”ת)
(בלחש) בָּרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד:
(ואחר שגמר לקרוא כל הפסוקים, יחזור לומר הפסוק שכנגד אותו הלילה ג’ פעמים)
בליל ראשון השם הפעיל: אב גי תץ. ותכווין כי: אב – בשתים יכסה פניו, תכוין כי הנפש שלך עולה מעולם העשיה אל עולם היצירה ונדבקת ברוח שלך. גי – בשתים יכסה רגליו, תכוין כי הנפש והרוח שלך עולים מעולם היצירה אל עולם הבריאה ונדבקים בנשמה שלך. תץ – בשתים יעופף, תכוין כי נפש, רוח ונשמה שלך עולים מעולם הבריאה אל מלכות עולם האצילות, להעלותה אל הקב”ה ולהעלותם לחכמה ובינה שהם אבא ואימא ומשם ימשך שפע לכל העולמות.
בליל יום שני, השם הפעיל הוא קר עש טן. ותכווין כי: קר – בשתים יכסה פניו, תכוין כי הנפש שלך עולה מעולם העשיה אל עולם היצירה ונדבקת ברוח שלך. עש – בשתים יכסה רגליו, תכוין כי הנפש והרוח שלך עולים מעולם היצירה אל עולם הבריאה ונדבקים בנשמה שלך. טן – בשתים יעופף, תכוין כי נפש, רוח ונשמה שלך עולים מעולם הבריאה אל מלכות עולם האצילות, להעלותה אל הקב”ה ולהעלותם לחכמה ובינה שהם אבא ואימא ומשם ימשך שפע לכל העולמות.
בליל שלישי, השם הפעיל נג די כש. ותכווין כי: נג – בשתים יכסה פניו, תכוין כי הנפש שלך עולה מעולם העשיה אל עולם היצירה ונדבקת ברוח שלך. די – בשתים יכסה רגליו, תכוין כי הנפש והרוח שלך עולים מעולם היצירה אל עולם הבריאה ונדבקים בנשמה שלך. כש – בשתים יעופף, תכוין כי נפש, רוח ונשמה שלך עולים מעולם הבריאה אל מלכות עולם האצילות, להעלותה אל הקב”ה ולהעלותם לחכמה ובינה שהם אבא ואימא ומשם ימשך שפע לכל העולמות.
בליל רביעי, השם הפעיל בט רצ תג. ותכווין כי: בט – בשתים יכסה פניו, תכוין כי הנפש שלך עולה מעולם העשיה אל עולם היצירה ונדבקת ברוח שלך. רצ – בשתים יכסה רגליו, תכוין כי הנפש והרוח שלך עולים מעולם היצירה אל עולם הבריאה ונדבקים בנשמה שלך. תג – בשתים יעופף, תכוין כי נפש, רוח ונשמה שלך עולים מעולם הבריאה אל מלכות עולם האצילות, להעלותה אל הקב”ה ולהעלותם לחכמה ובינה שהם אבא ואימא ומשם ימשך שפע לכל העולמות.
בליל חמישי, השם הפעיל חק בט נע. ותכווין כי: חק – בשתים יכסה פניו, תכוין כי הנפש שלך עולה מעולם העשיה אל עולם היצירה ונדבקת ברוח שלך. בט – בשתים יכסה רגליו, תכוין כי הנפש והרוח שלך עולים מעולם היצירה אל עולם הבריאה ונדבקים בנשמה שלך. נע – בשתים יעופף, תכוין כי נפש, רוח ונשמה שלך עולים מעולם הבריאה אל מלכות עולם האצילות, להעלותה אל הקב”ה ולהעלותם לחכמה ובינה שהם אבא ואימא ומשם ימשך שפע לכל העולמות.
בליל השישי, השם הפעיל יג לפ זק. ותכווין כי: יג – בשתים יכסה פניו, תכוין כי הנפש שלך עולה מעולם העשיה אל עולם היצירה ונדבקת ברוח שלך. לפ – בשתים יכסה רגליו, תכוין כי הנפש והרוח שלך עולים מעולם היצירה אל עולם הבריאה ונדבקים בנשמה שלך. זק – בשתים יעופף, תכוין כי נפש, רוח ונשמה שלך עולים מעולם הבריאה אל מלכות עולם האצילות, להעלותה אל הקב”ה ולהעלותם לחכמה ובינה שהם אבא ואימא ומשם ימשך שפע לכל העולמות.
בליל שבת, השם הפעיל שק וצ ית. ותכווין כי: שק – בשתים יכסה פניו, תכוין כי הנפש שלך עולה מעולם העשיה אל עולם היצירה ונדבקת ברוח שלך. וצ – בשתים יכסה רגליו, תכוין כי הנפש והרוח שלך עולים מעולם היצירה אל עולם הבריאה ונדבקים בנשמה שלך. ית – בשתים יעופף, תכוין כי נפש, רוח ונשמה שלך עולים מעולם הבריאה אל מלכות עולם האצילות, להעלותה אל הקב”ה ולהעלותם לחכמה ובינה שהם אבא ואימא ומשם ימשך שפע לכל העולמות.
אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי בָא מוֹעֵד: בּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי, פָּדִיתָה אוֹתִי יְהֹוָה אֵל אֱמֶת: בְּטוֹב אָלִין וְאָקִיץ בְּרַחֲמִים: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב:
מה שאנו אומרים “(100)בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי י-ה-ו-ה אל אמת” אינו מועיל לתיקון, כי כל כוונת הפסוק הוא בבחינת ביצוע פיקדון בלבד. אבל הפסוק “(101)נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך” הוא לתיקון הנר”ן(102), ובלשונו מתוך המקור, “(103)והנה האדם שהשיג בעצמו שהשלים חלק הנפש בכל פרטיו וכבר הרוח מתחיל לבא בו לפרקים כמו בסוד תוספת שבת כנודע אצלנו, צריך שיאמר פסוק זה עם הכוונה הנזכרת(104) ובזה יזכה אל רוחו.
והנה ענין התקון הזה, נרמז במילות הפסוק “נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך”. פירוש, כי הנה בחינת הנפש שלי, כאשר נזדככה בתכלית הזכוך, עד שתוכל להתדבק עמך, בסוד ולדבקה בו, אז אויתיך ונשתוקקתי מאד לדבקה בך, וענין תאוה וחשק הזה, הוא בלילה, בעת פקדון הנפשות. ומכח תאוה זו, כיון שהיא מזוככת, ויכולה להתדבק שם דבוק גמור, נשארת שם, ואינה יורדת. ואף בהגיע השחר, עת ירידת הנפשות, הנפש אינה יורדת, אלא רוחי ירד ונכנס בקרבי בשחר ולכן אשחרך (בעת יעלה השחר) בבחינת רוחי, הנכנס אז בקרבי להתקן. הנפש נשארת למעלה מתוקנת.
ואמנם האדם היודע בעצמו שהשלים בחינת נפשו, נכון הוא לו שיאמר פסוק זה, בכל הכונה, כשישכב על מטתו, ועל ידי כך ישיג אל סוד הרוח, וכן אל הנשמה, ולא יצטרך עוד לגלגולים אחרים והבן זה הסוד. ואם אנו יודע שהשלים את תקון נפשו, רשאי לקרוא את הפסוק ללא כוונות רק כקורא בספר ישעיהו.
נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל.
לשאלות בהשקפה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט 2873*
הערות
1. סדר היום הוא ספר הלכתי-קבלי המתאר על פי ההקדמה, את “הסדר שיעשה האדם בימיו ובלילותיו, בשבתות ובמועדים, סדר כל השנה בשבתו בבית ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו” חובר ע”י רבי משה בן מכיר (או משה בן יהודה המכירי) דפוס ראשון, ונציה שנ”ט (1599), היה מקובלי העיר צפת, עמד בראש ישיבה בעין זיתון.
4. תלמוד בבלי, (מסכת ברכות), (דף ס’, עמוד ב’).
6. מוות קליני הוא מצב זמני שבו מפסיק הלב לפעום ולספק דם וחמצן למוח, עם זאת, תאי רקמת המוח עדיין חיים, אך לא נרשמת כל פעילות גלי מוח במכשירי המדידה. מוות קליני מתרחש בדום לב, כאשר הלב מפסיק לפעום בקצב סדיר באופן עצמאי. אדם החווה מוות קליני יאבד את ההכרה בתוך שניות ספורות, ומוות קליני שלא יטופל יוביל תוך דקות ספורות לנזק מוחי או למוות.
7. שו”ת עשה לך רב,(חלק ב סימן ב), הרב חיים דוד הלוי זצוק”ל (י”ח בשבט ה’תרפ”ד – י”ב באדר ה’תשנ”ח) היה פוסק והוגה דעות. כיהן כרב הראשי של תל אביב-יפו (תשל”ג – תשנ”ח), וכרב הספרדי הראשי של ראשון לציון (תשי”א – תשל”ג). זוכה פרס ישראל לספרות תורנית ופרס הרב קוק. כתב בעניין החיים שלאחר המוות – השארות הנפש. אנו מבאים את עיקר דבריו לענייננו כראיה שקיים מצב של נשמה (נר”ן) חוץ גופית, האדם מודע למצבו וניתן לחזור ממנו לחיים
8. מילים חלופיות: אָבְדָן, מָוֶת, מִיתָה, פְּטִירָה, שְׁנַת נֵצַח, שְׁנַת נְצָחִים, שְׁנַת עוֹלָם. מילוג המילון העברי החופשי ברשת.
9. ריימונד א. מודי, ג’וניור (באנגלית: Raymond A. Moody, Jr., נולד ב-30 ביוני 1944) הוא פילוסוף, פסיכולוג, רופא ומחבר, ידוע בעיקר בעקבות ספריו אודות חיים לאחר המוות וחוויות סף מוות (NDE), מונח שהוא טבע והתקבל בקהילייה המדעית והן כמושג פופולרי, בשנת 1975 ברב-המכר שלו “חיים אחרי החיים”. מחקרו של ריימונד מודי שואף לשפוך אור אודות מה שקורה לאדם כאשר הוא מת. יש לו דעות מפורסמות על מה שהוא מכנה פסיכולוגיה של חוויית סף-מוות. מתוך ויקיפדיה –האנציקלופדיה החופשית.
11. תניא,(חלק א ב), בעמק,(המלך קכז, ג: “אמרו חכמינו זכרונם לברכה כל הנופח מעצמו הוא נופח” ובהקדמה לשפע טל: “ידוע כל הנופח מעצמותו הוא נופח”. ועיין גם בשער הגמול להרמב”ן.
13. הרמח”ל ( דעת תבונות כד ), האדמו”ר מלאדי ( תניא חלק א ב ), מלבי”ם ( מלבי”ם על תהלים קג א ) ועוד.
14. זוהר, (פרשת ויחי דף ריט עמוד ב).
16. מדרש רבה, (פרשת נשא פרק יד – כב).
21. בראשית,( פרק מ”ו פסוק ד’).
22. זוהר, (בפרשת ויחי דף רי”ח).
23. מלאך אחד יש ושמו דומה הוא ממונה על הנשמות בגיהנום, “בהיכל זה ממונה א’ ושמו דומה והוא עומד כאן בהיכל הזה ועומד בפתח היכל ראשון מהקדושה מבחוץ עם כמה מלאכי חבלה לאחוז בנשמות שדוחה המלאך הקדוש טהריא”ל. פרדס רימונים, (שער כו פרק א). ראשית חכמה,( פי״ג), והוא העתקה מהזוהר פרשת פקודי. וההוא הממונה על גיהנם דומ”ה שמו, מלשון דממה, כי נוטל ממנו נשמת חיים ומשאירו בדממה שהיא מיתה. זהר,(הקדמה קלא) ועיין שם עוד.
24. בבלי, ברכות,(דף כ”ח עמודב).
26. בבלי, חגיגה,(דף ד’ עמוד ב)
28. זוהר,(פרשת נשא דף קכ”ו ב).
29. בבלי, פסחים,(דף נ’ עמוד א).
30. ויקר שלה יהא קפוי וקל לעולם הבא; כל דבר קל קרי ‘קפוי’ = צף על המים; וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל.
31. בבלי, פסחים,(דף נ’ עמוד א).
33. משנה שכיר – מועדים מאמר האמונה נר י מאמר הרה”ק מראפשיץ על ‘ובנה אותה בקרוב בימינו’
34. בעל שם טוב דברים פרשת ואתחנן אות ט
35. מקור מים חיים שמות פרשת יתרו הערה טז
36. החסיד המפורסם רבי יעקב בכרך מקידאן, היה חסיד גדול מחסידי חב”ד אדמו”ר האמצעי ואחרי פטירתו היה חסיד של אדמו”ר הצמח צדק. ספרו “סיפורים נוראים” מהווה מקור חשוב בספרות החסידית.
37. אולי הוא רבי נחמן הארידענקיר זצוק”ל, זקנו של רבי נחמן מברסלב זצוק”ל, המוזכר בשיחות הר”ן שחה ריא.
39. ר’ צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק דברים לחמישה עשר באב
40. שערי קדושה, חלק ד שער ב פסקה ח).
41. עי’ בפרוש הרמב”ן הנדפס כמה שינויי לשון מכאן.
43. רבי ישראל בן אליעזר (1699-1760).
44. הודפס בסוף בן פורת יוסף (קוריץ1781), ובכתב שם טוב( קהת, ניו יורק 1973), סימן א.
45. את האיגרת כתב הבעש”ט לגיסו, רבי אברהם גרשון מקיטוב, הוא מספר על עליית נשמה שזכה לה בשנת .(1747) רבי אברהם גרשון מקיטוב, היה רב ומקובל בברודי שבגליציה, וגיסו של הבעל שם טוב (הבעש”ט). היה תלמידו של הרב שלום שרעבי. עלייתו לארץ ישראל ב-תק”ז (1747) נחשבת באופן סמלי כראשונה לעליית החסידים ושימשה גשר ראשון בין תנועת החסידות במזרח אירופה ובין ארץ ישראל.
46. המורה הרוחני ורבו של בעל השם טוב היה אחיה השילוני. ראה תולדות יעקב יוסף, בלק דף קנו ע”א. כתר שם טוב דף קמג.
47. לפי התלמוד בבלי,(סוכה נב ע”ב).אלא הם: אדם, שם , מתושלח, אברהם, יעקב, משה ודוד.
48. “ספר החזיונות”, (מהדורת פוירשטין, עמ’ )119.
50. שולחן ערוך, (סימן רלט סעיף א).
55. הגהו”ת אושרי,(ברכות סימן א).
56. ספר התניא – הובא בהגהות מוהר”א אזולאי,(רלט א).
57. צל”ח,(ציון לנפש חיה),ברכות ה, א ד”ה אם נצחו).
58. אמונת השניות הם דתות המבוססות על דואליזם, שמאמינות שהטוב בעולם הוא פרי בריאתה של ישות עליונה טובה, בעוד הרע נברא על ידי ישות עליונה רעה. הדת הפרסית המציגה תפיסה זו הנקראת הזורואסטרית מיסודו של זרתוסתרא. בתחום הדת קיימים עוד מושגים דואליסטיים: האור והחושך, האל והשטן, האל והעולם, האמונה והדעת. דבר הנוגד את תפיס היהדות המאמינה באל אחד. כמו שמופיע בספר ישעיהו) פרק מ”ה, פסוקים א’-ז’ ) “כֹה אָמַר ה’ לִמְשִיחוֹ לְכוֹרֶשׁ… כִי-אֶפֶס בִלְעָדָי אֲנִי ה’ וְאֵין עוֹד. “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ עֹשֶׂה שָלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה’ עֹשֶׂה כָל אֵלֶה”
59. מאירי,(ברכות ה, א ד”ה אע”פ).
60. הנשמה היא שם כללי לאור אלוקי השוכן באדם, האור מחולק ומדורג לנפש החלק הבסיסי, אשר משכנה בדם ובכבד, לרוח היותר גבוהה אשר משכנה בלב, והחלק הגבוה ביותר בתוך האדם הנשמה אשר משכנה במוח. משכן הנפש בדם ובכבד, הרוח בלב האדם והנשמה במוח.
אבן עזרא,(קהלת פרק א פסוק טז), ד”ה דברתי “בעבור היות הלב משכן הרוח”.
חברותא – הערות הוריות,(דף יג עמוד ב הערה (4)), “כי משכן הרוח הוא בלב”.
תורת המנחה,(פרשת לך לך דרשה ח עמוד 48 ), “וכשם שרוח החיים אי אפשר להתקשר בגוף בעלי חיים בלתי לב והלב הוא משכן הרוח”
מרכבת המשנה, על אבות, (פרק ה משנה כ), לרבי יוסף אלאשקר, “ארבעה איברים ראשיים אשר באדם, והם, המוח אשר הוא משכן הנשמה. והלב אשר הוא משכן הרוח. והכבד אשר הוא משכן הנפש. וכלי הזרע אשר הושמו לשמירת המין”.
שו”ת מפענח נעלמים,(סימן ז ד”ה ב) “האדם נחלק לשלשה מדורים, מדור הלב הוא אחד מן השלשה. והנה בין משכן הנשמה דהיינו הראש ובין משכן הרוח דהיינו הלב, יש הבדל והפרד, כי הראש מובדל משאר הגוף, אבל בין משכן הרוח למשכן הנפש אין מקום ניכר להבדיל בינותם, לפיכך ברא הקב”ה בין משכן הרוח למשכן הנפש פרוסה מפסקת הנקראת חצר הכבד, בסוד והבדילה הפרוכת לכ”ם”
בינה לעיתים, (דרוש כב), “ואולם הרוח החיוני – העיקר בו הוא הכח המתעורר אל תכונת המידות, ושלמותו תלוי במידות המעולות, כנדיבות ורחמנות וכל כיוצא, כי על כן נאמר [שמות לה, כב]: “נדיב לב”, להיות משכן הרוח בלב.”
תולדות יעקב יוסף,(בראשית פרשת ויחי), “מלבד ששמח לבי משכן הרוח, ויגל כבודי ל”ב נתיבות חכמה הנקרא כב”וד, משכן המוח והנשמה, שהם השייכים אל הצורה”
ערבי נחל, ויקרא, ויקרא, (דרוש א), ד”ה “ונודע כי משכן הרוח הוא בלב, והוא פנימיות חיות הלב שמשם יוצא חיות לכל הגוף”
“בני יששכר”, (מאמרי השבתות, מאמר ג – ברכת שבת), ד”ה “והנה תקח ראיה מן הקרוב אצלינו ביותר היינו הנפש, הנה משכן הנפש היא בכבד, משכן הרוח היא בלב, משכן הנשמה היא במוח, וכלם נקשרים ויש להם קיום בגוף על ידי המזון, הנה המזון הולך דרך הפה שהוא בראש, והולך אל הלב אשר שם הרוח, ואל הכבד אשר שם הנפש, הנה כולם מקבלים על ידי המעבר שיש בראש אשר שם משכן הנשמה.”
ליקוטי מוהר”ן,(תורה קח), ד”ה הנה ידוע, “כי עולה באה על הרהור הלב, כמ”ש (יחזקאל כ) העולה על רוחכם (מ”ר ויקרא פ”ז). היינו שעולה באה על הרהורי הלב, ששם משכן הרוח”.
ר’ צדוק הכהן מלובלין, דברי חלומות,(אות יט), ד”ה ואלמלי שמרו “וגם במדות שבלב ששם משכן הרוח שביצירה ששם טוב ורע שקולים כידוע, כי שם משכן שני היצרים לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו כמו שאמרו ז”ל (במדבר רבה כ”ב, ט’). וכשאדם זוכה להשלים נפש ורוח וזוכה לשתי שבתות אלו דיצירה ועשיה אז ממילא זוכה גם לנשמה שבבריאה כי שם הטוב מרובה”
ר’ צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, (קדושת שבת מאמר א), ד”ה “ויצחק הוא נגד הלב שבו משכן הרוח והוא החיות הפנימיות של הנפש ונקרא רוח ממללא. דמתורגם על נפש חיה (בראשית ב’, ז’). רצה לומר החיות שבנפש והוא כח השיחה דיצחק שהיה בשדה”.
ר’ צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק,(אות רסד), ד”ה “כי חמישה חושים נגד חמישה כוחות נפש רוח נשמה חיה יחידה. מישוש בנפש וטעם בחיך וגרון נגד הלב שבו כח הרגשת הטעם והוא משכן הרוח. וריח במוח שמושך הריחני דרך האף. ואלו שלושה נכנסים לגוף כי אלו שלושה כוחות נפש רוח נשמה מלובשים בגוף. מה שאין כן ראיה ושמיעה הוא חוץ לגוף והוא נגד חיה יחידה שהם גם כן מקיפים כנודע”.
שם משמואל, (במדבר פרשת נשא שנה תרעז), “וכ”ק אבי אדמו”ר זצללה”ה הגיד דכמו שיש ג’ מחנות בכלל ישראל, כן יש בכל אדם פרטי, והם מוח, לב, כבד. מוח משכן הנשמה-לעומת מחנה שכינה, לב משכן הרו -לעומת מחנה לוי, כבד משכן הנפש החיונית- לעומת מחנה ישראל, עכת”ד”
שם משמואל, הגדה של פסח, פרשת החודש ד”ה “והנה מלכים משמע טובא והם שלשה בכל אדם ונרמזים בתיבת מל”ך מוח לב כבד, מוח משכן הנשמה, לב משכן הרוח, כבד משכן הנפש”
63. תהילים,( פרק לא פסוק ו). ” בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי י-ה-ו-ה אל אמת”
64. סדר היום,(סדר ק”ש על מיטתו).
65. שו”ת הרדב”ז,(ח”ג סימן תפ”ה), (רבי דוד בן שלמה אבן זמרא זצוק”ל),)בן השנים ה’רל”ט – ה’של”ד, שמש אב בית דין ומנהיגה של יהדות מצרים).
66. זוהר חדש, בראשית,(כג: כרך א מתוק מדבש עמ’ שסד).
67. שערי קדושה,( חלק א שער ו).
68. עמוס,(פרק ד פסוק י”ב), ” לכן כה אעשה לך ישראל עקב כי זאת אעשה לך הכון לקראת אלהיך ישראל”
70. קהלת,( פרק י”ב פסוק ז),” וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה”
71. איכה,(פרק ג פסוק כג),שנאמר “חדשים לבקרים רבה אמונתך”
72. תלמוד בבלי, מסכת ברכות,( דף ס’, עמוד ב’).
74. זוהר, (וישלח קסט),( מתוק מדבש עמ’ תקלט).
75. זוהר, (בראשית דף נג),(מתוק מדבש עמ’ תרמח-תרמט).
77. על כן יש חשיבות לנטילת הידיים שש פעמים לסירוגין, שבדרך זו אפשר מבטלים את הרוח הרעה השורה על הידיים בשינה.
78. דרך ה חלק רבעי פרק ו – בסדרי התפלות, סעיף ב’ ענין טומאת הידיים בלילה.
79. זהר חדש,(פרשת ויצא מדרש נעלם עמוד מב).
80. שיר השירים,(פרק ז פסוק י),” וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים”
81. ספר דרך ה,(פרק א – בעניין הנפש ופעולותיה), (סימנים א-ו).
84. ראה בעניין זה בשער הגלגולים,(הקדמה ג),(בהוצאת “מתוק מדבש” דף ו עמוד א).
85. בשער הכוונות,(דרושי הלילה דרוש י).
86. איוב,(ד כא).”הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה”.
87. זוהר, פרשת לך לך דף פ”ג ע”א
88. ספר דרך ה,(פרק א – בעניין הנפש ופעולותיה), (סימנים א-ו).
91. ישעיהו,( לב טו), “ד יערה עלינו רוח ממרום והיה מדבר לכרמל וכרמל [והכרמל] ליער יחשב”
92. ספר דרך ה,(פרק א – בעניין הנפש ופעולותיה), (סימנים א-ו).
93. זוהר,(לך לך פג),(מתוק מדבש עמ’ ערב).
94. ישעיהו,(פרק כו פסוק ט). “נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו ישבי תבל”
96. זוהר, (חיי שרה קכא), (מתוק מדבש עמ’ ב-ג).
97. דרך ה, (חלק רבעי פרק ו – בסדרי התפלות), (סעיף ג’ ד)
102. ראה בעניין זה בשער הגלגולים,(הקדמה ג),(בהוצאת “מתוק מדבש” דף ו עמוד א).