נשגב מדעתנו לקבוע הגדרות למשמעותה העמוקה של האמונה, יחד עם זאת, הדברה הראשונה מעשרת הדברות, מצווה אותנו על אמונה בא-ל “(1)אנכי ה’ אלוקיך” נאמרה מאיתו יתברך, לעסוק ולהתנהל בחיינו באמונה ולכן ראוי ונכון לנו ללמוד את משמעותה עד היכן שידנו מגעת. במאמר זה נשתדל בס”ד לאפיין את מצוות האמנוה מתוך מאמרי חז”ל המשקפים את תפיסתם, קווי חשיבתם, במשמעות העמוקה של המושג אמונה.
אפיון מצוות האמונה
מצוות האמונה היא מצווה רוחנית(2) שנחשבת כבסיס ושורש ביהדות. אינה מאופיינות בעשיית מעשה פיזי או טכני, בקיומה אין אנו נדרשים לפעולה כל שהיא הנעשית על ידי האדם (כדוגמת נטילת ארבעת המינים או הנחת תפילין) ובכל זאת היא משויכת לקבוצת מצוות עשה שבין אדם למקום, מאחר והמעשה כאן הוא מעשה רוחני, בעת שהאדם מקבל לתוכנו באמצאות פעולה מחשבתית, רגשית ונפשית, את האמונה במציאות השם, הוא מקיים בהווייתו, באופן מודע ולעתים לא, תודעת אמונה בא-ל.
מצוות האמונה, מכוונת לחלקי הנר”ן (נפש רוח נשמה) שבאדם: בקיומה, האדם משתמש במשאבים הפנימיים שבו, באמצעות החלקים הרוחניים החיוניים ביותר הקיימים בו, המקבילים לאברים הפנימיים החיוניים ביותר בגופו. הנשמה והשכל משכנם במוח, הרוח משכנה בלב והנפש משכנה בדם המתרכז בכבד.
משום כך, מצווה זו בעלת אפיונים קוגניטיביים, תודעתית, המתקיימת במוחו, שכלו ובמחשבתו של האדם, המקבילים לנשמה. בעלת אפיונים רגשיים המתקיים בליבו של האדם, המקבילים לרוח. בעלת היבטים נפשיים, המתקיימים בנפשו של האדם. האמונה מעוררת תנועה נפשית, רגשית ותודעתית. פעולתה מניעה את האדם בחלקיו המהותיים לתיקון מול בוראו, קבלת עול מלכות שמים(3) עד קירוב ודבקות האדם באלוקיו.
טעם מצווה נבחרת זו, מייחד והמבדיל אותה משאר כל מצוות התורה, הוא תוכן הציווי שבה, הממוקם והמדורג בנחיצותו וחשיבותו בדת, במעלה הגבוה ביותר.
נחשבת כמצווה קיומית(4) ותמידית”(5) זאת אומרת, שבאפשרות בני האדם (נשים וגברים) לקיימה תמיד בכל מקום, ובכל עת(6). מתקיימת, כאשר מעורר האדם ברצונו מחשבה רוחנית היוצרת בתודעתו מציאות של אלוקות, תפיסת אמונה במציאות הא-ל, פעולה זאת המהווה עשית המצווה העיקרית, מכל מצוות התורה.
המצוות הרוחניות פעולתם ומעלתן
ההשגה שמשיגים באמצאות פעולות הנעשות לקיום המצוות הרוחניות, היא התהוות כוחות קדושה המתחוללים והפועלים תוך פנימיות האדם.
שימוש מתמיד בפעולות המתבקשות ממצוות אלו, עם כוונת טהרה והתקדשות, הינו דבר נחוץ ביותר בעת שמבקש האדם להתקרב לאלוקיו וברצונו לקיים את רצונו יתברך בתכלית. מצוות אלו הם ראשונות במעלה, הם הבסיס והתכלית לכל היהדות.
נדרש ממבקש ה’ להתכוונן מחדש, לגייס משאבים פנימיים על מנת ללמוד, לדעת ולהטמיע את העקרונות האמונה בנפשו, לקיימם ולהחזיק בהם במסירות נפש תדיר. גם בעתים שקיימים אתגרים, עד שנעשה האדם מלומד ומורגל בקיומם, עד שנעשים הם חלק מאישיותו כעצם מעצמותיו, דבר שאינו בשמים וניתן להשיגו בעמל ו”נפש עמל עמלה לו”(7)
המצווה האמונה היא הראשונה בעשרת הדברות: המצווה אותנו להאמין באלוקות ולהכיר במציאות ה’. והוא: שנאמין שיש עילה וסיבה, שהיא הפועל לכל הנמצאים. וזהו שאמרו(8) “אנכי ה’ אלקיך” (שמות כ, ב ודברים ה, ו) מפי הגבורה שמענו.
המצווה השניה כחלק בלתי נפרד מהראשונה, ייחוד ה’: המצווה אותנו להאמין בייחוד ולהכיר באחדותו. והוא שנאמין שפועל הנמצא קיים במציאות ולא מסיבה חיצונית ממנו, אלא הוא קיים בסיבתו הראשונה, הוא רק אחד יחיד ומיוחד במציאות. והוא פרוש מה שהוא אמרו יתעלה: “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד” (דברים ו, ד).
האמונה בייחס למאמין
אמונת האדם באלוקות, היא ביטוי עוצמתי, של התייחסות הנובע ממהות האדם המאמין, למציאות נכספת של כוח עליון אשר ניתן לחוש נוכחותו ומציאותו בתודעה, בנפש וברגש. האמונה משפיעה על עיצוב אישיות אדם המאמין, בבחירותיו בחיים ותפיסת עולמו. אולם לא ניתן להשיג מהותה בשכל, ובחושיים הגשמיים בהיותנו נבראים.
מוכרת האמרה “במקום שנגמר ההיגיון שם מתחילה האמונה(9)” פרושו של דבר שהאמונה אינה מבוססת על רכיבים הגיוניים בלבד, כי אם על רכיבים רוחניים, הטמונים בנשמת האדם, שאינם תואמים בהכרח להגיון. אם כן איך נבין את האמרה? הלא בכל זאת אנו מתבססים על מציאויות שונות והגיוניות באמונתנו ואיננו מאמינים דווקא במציאות שאינה יכולה מבחינה הגיונית להתקיים כלל.
נראה כי במציאות בה קיימת בתפיסת האדם, התנגשות בין ההיגיון לבין האמונה בה’, האדם המאמין לא יסתפק ביסודות מרכיבי ההיגיון בלבד, אלא ישתמש בכוח האמונה, במצבים אלו נטיית האדם המאמין לומר “אני מאמין למרות שאיני מבין“. פרושו של דבר שהמאמין דבק באמונתו בין אם קיים הגיון אנושי או לא.
ניתן להסביר את האמרה גם באופן הבא: מידע שניתן ללמוד, לחוקרו ולאמתו בוודאות, הגיוני שנלמד ונחקור לעומקו באמצעות השכל וההיגיון האנושי, המחקר הוא הקוטב הקיצוני של האמונה.
לעומת זאת מידע שאין לנו כבני אדם את ה”כלים” לרכושו (בהיותנו נבראים, בצורתנו הנוכחית) ואיננו מסוגלים לחוקרו ולהגיע להבנה קוגניטיבית במהותו, כמו למשל חקר האלוקים. אנו נחקור רק ברצונו התכליתי בלבד (הרצון המוגבל לעשייה מסוימת), המתבטא במעשיו בבריאה. כלומר לפי מעשיו נדע שרצונו היה לעשיית המעשה כפי שהוא, בבחינת סוף מעשה מעיד על רצון שבמחשבה תחילה.
אסור לחקור במהותו ולא ברצונו הבלתי בעל תכלית (הרצון האין סופי המופשט שנעלם מאתנו), אין לנו את הכלים, ידנו אינה מגעת מעבר לרצונו התחליתי בלבד ולכן עד שם הותר לנו לחקור. וממקום זה, סיום יכולתנו להבין ולחקור בשכל האנושי, שם מסתיים תפקידו של ההיגיון ושם נקודת ההתחלה של האמונה.
האמונה מוטמעת באנו כיהודים משחר נעורינו כקבלה מאב לבן ומאבותינו לדורותיהם דרך המסורת המשפחתית חברתית ודרך לימודה בספרי הקודש.
בספר “במאורות האמונה”(10) דן הרב בשאלת הגדרת האמונה. “האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה” “צריך לדעת שאי אפשר לפנות אל השי”ת בשום שכל ובשום רגש, וקל וחומר בשום חוש, כי אם באמונה לבד, ותפילה היא אמונה, ויראה ואהבה הנם גם כן גילויים של האמונה”.
“ומה שאומרים חוש האמונה או רגש האמונה, וקל וחומר אם נאמר מדע האמונה ושכל האמונה, הם דברים של שמות מושאלים לבד, כי עצמות האמונה אינה שום דבר מהם, כי אם עליונה מכל אלה שאין בה מחסור מכל, שכוללת באחדות ושלמות עליונה את התמצית היותר מובחר וחזק מכל הנ”ל(11)“.
“אמונה במובן האמיתי (המעשי), היא קבלת עול מלכות שמים. קודמת למצוות, קבלת עול מלכות שמים. היסוד לכל המצוות הוא אמונה”.
“אמונה היא לימוד (אלוקות). יש ללמוד, לשנן ולחזק בקרבנו את יסודות האמונה, עד שתהיה להכרה וידיעה שלמה באדם כולו בכל נשימת חייו, ומתוך כך היא מתגלה בשכלו, ברגש ובשאר חושיו(12)“
“גדר האמונה בכללה היא, שאמיתת העניין הנודע קבועה בקרבו, לא מצד הידיעה לבדה, כי אם מצד מנוחת הנפש כשהוא מקבל אותה בקבלה שלמה, מבלי שיסתער בו מאומה נגד זה(13)“.
האמונה היא סוד ה’ ליראיו. יש מחז”ל שהגדירו את האמונה כסוד שגלוי רק לאדם ביחס לאלוקיו והוא כמוס לכל באי עולם ומוטמע בלב האדם המאמין בהוויה בלבד.
כדברים האלו כתב בספר מאור ושמש(14), “סוד ה’ ליראיו(15)“, צריך להבין מה זה סודות התורה ? אין לומר שהכוונה על חכמת הקבלה מאחר ולשון סוד הוא דבר שאינו גלוי לאחרים, והלא כל כתבי הקבלה מצויים הם וניתנים ללמידה אם כן אין זה סוד.
סוד הוא דבר שאינו ניתן לגילוי. ברצוני לומר, שההבנה באלוקות שהוא היה הווה ויהיה והוא עיקר ושורש של כל העולמות, אינה ניתנת להעברה. כל אדם משער לעצמו באופן אישי את השגת האלוקות לפי רוחב שכלו ודרגת לבבו.
ככול שהאדם מזכך עצמו יגיעות הרבה להשיג, כך ישיג בשכלו ויזדכך יותר ויותר, ומה שמשיג דרגה ומעלה גבוהה באלוקות, זה אי אפשר לגלות או להעביר לשום אדם, מה שהוא חש תוך עמקי לבו ומצייר בשכלו. אין לנו כלים ויכולת להעביר את חווית שלמות האמונה שבלב, את חווית שלמות האמונה בראיית השכל.
על כן זה נקרא סוד כי הוא סוד באמת, שאי אפשר לגלות לשום אדם מה שהוא אצלו בנקודת הלב והמחשבה, רק כל אדם מבין לפי יגיעתו והזדככות חומרו.
ומה שאדם משיג יותר השגת אלקות בכלל ובפרט, דהיינו שבא למדרגות גדולות בהשגות אלקות על ידי הזדככות (הפיכה לנקי, היטהרות) יותר, לזה האדם קשה יותר לפרש ולגלות מצפוני לבו לאחרים, כי יש לו יותר בליבו ובמחשבתו אשר אי אפשר לגלות ולפרש מצפוני לבו, וזהו סוד ה’ ליראיו, רצה לומר שנשאר תמיד אצלם בסוד, שאי אפשר לפרש, שמה שאדם יותר ירא שמים הוא יותר אצלו אלוקותו יתברך בסוד יותר, אשר אי אפשר לגלות מצפוני לבו, ואי אפשר (לאחרים) להבין ממנו (שהם בדרגתם) פחותי ערך או חסרי האמונה, גודל ההשגות שהשיג מאלוהותו יתברך.
העולה מהדברים שככול שאדם עולה במעלות האמונה, חווה הוא את ההוויה בדרגה יותר זכה ומבין ורואה בעיני שכלו את רצונו יתברך בזכות ובבהירות יותר, דבר המעורר ומפיח בנפשו חיים ואהבה אליו יתברך.
אדם גבוה רוחנית, שואף את רוחניותו ואמונתו מרום המעלות. האדם הנמצא בדרגה קודמת לזו לא יוכל להבין את גודלה והיא נחשבת לגביו כסוד. לנו כבני אדם אין את הכלים להעביר את החוויה של מעלה גבוהה זו. ולכן הרב מכנה את האמונה כ”סוד”.
המהר”ל מפראג זצוק”ל, כותב על האמונה שהיא העיקרית בכל המצוות ופעולתה הדבקות בה’ “ואמר בא חבקוק והעמידן (את כל המצוות) על אחת (העיקרית), שנאמר “וצדיק באמונתו יחיה”, כי ענין המאמין הוא (פעולתו) מוסר עצמו אליו יתברך ובוטח בו ואינו סר מן השם יתברך כלל לשום צד, כי זהו ענין האמונה שדבק בו יתברך לגמרי ולפיכך יש לו דבקות בו יתברך על ידי האמונה, כאשר האדם מאמין בו יתברך בכל לבו הוא דבק בו יתברך ואין סר מאתו. ודבר זה גם כן שלמות גמור כי כל המצוות (נתנו על מנת) שיהיה לאדם דבקות בו יתברך, ולכן אמר שהעמידן על אחת”.
נראה כי לכאורה כי אין בתורה אלא רק מצוה אחת, היא האמונה לבדה, כי על-ידי האמונה לבדה יבא האדם לקיום כל התרי”ג מצות. האמונה היא המניע לכל המצוות. פעולתה כשיהיה האדם שש ושמח באמונתו ביחוד ה’ ודבק בו, והיא לבדה הבסיס והשורש לבריאת האדם ובריאת כל העולמות. בנוסף דרכה האדם מגיע לתכלית הבריאה שהיא הדבקות בה'”
כעין זה כתב “בעל התניא” (19) שהאמונה שבאה בשמחה, כוחה גדול מאוד לעלות את הנפש למעלה כזו שתתגבר על כל המכשולים והמונעים את האדם לקיים שאר תרי”ב מצוות. ובלשונו “הרי בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו, תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים קיום כל התרי”ג מצות מבית ומחוץ. וזהו שאמר (חבקוק ב ד): “באמונתו יחיה”, יחיה דייקא, כתחיית המתים דרך משל, כך תחיה נפשו בשמחה רבה זו”.
התייחסות חז”ל לאמונה כשורש כל תרי”ג המצוות
הבסיס לכל המצוות, זה האמונה בה’ ובציוויו. דוד המלך ע”ה אומר “כל מצותיך אמונה(20)” פרש המלבי”ם(21) “כל” ואם מצד המצות, הנה באמת “כל מצותיך אמונה” שצריך להאמין, וזה יסוד המצות שיאמין במצווה (בה’ המצווה) ובמצותיו, ולא יחקור עליהם ולא יסבור בם סברות רק יעשה באמונה.
עוד בתהילים נאמר: “דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי(22)” על פי פרוש המלבי”ם ניתן להבין את הפסוק כך: “דרך אמונה בחרתי”, דוד המלך אומר שבחר בדרך האמונה, כי זאת הדרך היחידה להשיג את שחשקה נפשו. במה חשקה נפשו? להבין את משפטי התורה.
כמו שכתב “(23)גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת”. כוונתו לומר: שאם לא תהיה לו אמונה קבועה בליבו, לא יוכל להבין את משפטי התורה, כי לא יבין את אשר יראה בעיניו וידמה בטעות שאין משפט צדק בעולם, במה שיראה רשע וטוב לו וצדיק ורע לו ועל זה אמר “בחרתי דרך אמונה” שבאמצעותה יראה ויאמין “שכל דרכיו משפט ואין עול” ושיש עולם אחר ששם יקבל הצדיק שכרו נגד הרע שהיה לו בעולם הזה.
וזה שכתב שע”י שבחרתי דרך אמונה שוויתי משפטיך, כלומר השוויתי את השכר בעולם הבא נגד הייסורים שבעולם הזה, וכן בהפך ברשע הערכתי את הטוב שקבל לעומת העונש בעולם הנשמות ובאמצעות האמונה ראיתי בעיני שכלי, ראיה כוללת והבנתי כי הדין דין אמת”. מדבריו מובן שהאמונה היא הבסיס וההשקפה הנכונה לכל משפטי התורה.
הנביא הושע מחשיב את האמונה כבסיס לכל הקשר וייחוד עם ישראל לקב”ה. קשר של אמון כדוגמת אישה לבעלה וזאת רק בשכר האמונה שעם ישראל מאמין בהקב”ה שנאמר: “(24)וארשתיך לי באמונה וידעת את י-ה-ו-ה”.
על משמעות וחשיבות יסודות האמונה ביהדות, נאמר בגמרא(25) “ואמר רבא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה שנאמר (ירמיהו ה, א) שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא [ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש] (אם יש איש) עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה”.
ועוד בגמרא(26) על משמעות וחשיבות יסודות האמונה “אמר רבי אמי: אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר (תהלים פה יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף” .
וכן בגמרא בשבת(27) “אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו דכתיב (שמות ד, א) והן לא יאמינו לי וגו’ וגליא קמי קוב”ה דמהימני ישראל, (גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שבני ישראל מאמינים) אמר לו (הקב”ה למשה) הן (בני ישראל) מאמינים בני מאמינים … הן מאמינים דכתיב (שמות ד, לא) ויאמן העם, בני מאמינים (בראשית טו, ו) “והאמן ב ה’ ויחשבה לו צדקה” המדובר על אברהם אבינו ע”ה אבי האומה ושורש עם ישראל שכל השבח שלו הוא שהאמין בה’.
הרמב”ם מאוד החשיב את לימוד האמונה וכך כתב(28) “יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה, יותר מכל אשר אלמדהו”. כן כתב גם הרמב”ן בחשיבות האמונה שהיא כוונת כל המצוות(29) “וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו, ונודה אליו שהוא בראנו, והוא כוונת היצירה, שאין לעליון בתחתונים חפץ זולתי זה”.
כעין זה כתב רבינו יונה(30) “להיות בה’ מבטחך הודעתיך היום אף אתה(31)” – כוונתי בכל המוסרים שערכתי לך להגיע מהם אל הבטחון”, דהיינו, המטרה העיקרית של המוסר הוא לחזק את האמונה והביטחון. “ענין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך(32)” הגדיל וכתב ההגר”א(33) בפירושו על פסוק הנ”ל “ועיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו ביטחונם בה’… שעיקר הכל הוא הביטחון השלם והוא כלל כל המצוות”.
ממקורות אלו, ומרבים אחרים, אנו למדים שעיקר בריאת העולם, התורה והמצוות, היא בשביל שעם ישראל ישתלם באמונה השלמה.
האמונה בה’ – מצוות עשה
המצווה הראשונה היא האמונה, להאמין במציאות הא-ל, שיש בורא לעולם וברצונו הוא מקיימו. המקור למצוות האמונה בה’ היא מהתורה כפי שנאמר: “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים(34)” על סמך המשתמע מפסוק זה, פוסק הרמב”ם(35) שמכאן הציווי שציוונו ה’ יתברך להאמין בקיומו וגדר הציווי, שנאמין שיש ברצונו יתברך, עלה מסובב ושורש, לכל דבר שקיים בכל העולמות וכנגזרת וכתוצאה מהקיימים ברצונו, קיימים: עלול, סבה וענף. הוא יתברך ברצונו פועל מקיים ומנהיג את כל הנמצאים הנבראים, וזה משמעות הפסוק שאמרו בעשרת הדברות ”אנכי ה’ אלהיך(36)”.
הרמב”ם נותן טעם לדבר ומסביר כיצד לומדים את מצוות האמונה. על פי הנאמר הגמרא במסכת במכות(37): “דרש ר’ שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בתורה, (והן כוללות שלש מאות וששים וחמש לאוין (מצוות לא תעשה) כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה מצוות עשה, כנגד איבריו של אדם שהם כמספר זה). אמר רב המנונא: מאי קרא (מה המקרא המרמז על כך ? ששת מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו למשה, עונה הגמרא) שנאמר “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב(38)“, רצונו לומר שגימטרייה של המילה “תורה” שצווה לנו משה, הם מרמזים על סך המצוות שנצטווה משה.
והקשו על זה בגמרא ואמרו תורה בגימטרייה זה רק תרי”א (611), אם כן חסרים עוד שתי מצוות להשלמת סך המצוות, לרמז שדרש רבי שמלאי. “תורה” בגימטריא (בחשבון האותיות) לשית מאה וחד סרי הוי (שש מאות ואחת עשרה הן), שאותן קיבלנו מפי משה רבינו”
התשובה לכך בגמרא, הציווי “אנכי ה’ אלוקיך” והציווי “ולא יהיה לך אלוהים אחרים”, שתי המצוות הללו ישרות מהשמיים (מה’ יתברך) נשמעו לעם ישראל במעמד הר סיני ולכן הם לא נכללו במצוות שנאמרו למשה בסיני. כך נכתב “ועוד: “אנכי ה’ אלקיך” ו”לא יהיה לך” (שמות כ, ב-ג) שהן שתי הדברות הראשונות – מפי הגבורה (מפי ה’ עצמו) שמענום, הרי מנין שש מאות ושלש עשרה”.
מסכם הרמב”ם: “הנה נתבאר לך שהמושג “אנכי ה’ אלוקיך” פרושו מצווה להאמין במציאות האל מכלל תרי”ג המצות, והציווי להאמין במציאות האלהות כמו שבארנו(39).”
“כך שאת מצוות האמונה קבלנו שלא באמצעות שליח (משה רבינו) אלא מהקב”ה בעצמו, ולכן כאן יש חיוב (כביכול של הקב”ה לעם ישראל) של “ביומו תתן שכרו”, (לקבל את השכר על האמונה באופן מידי) וזהו (הפרוש של האמרה) שישראל ניזונים בעוה”ז בזכות האמונה, שעליה נצרך (ה’ יתברך) לשלם שכר בעלמא הדין(40)“.
לדעת הרמב”ם(41) מצוות האמונה בה’ היא מצוות עשה ממנין מצוות התורה. לעומתה מצוות הבטחון בה’ הנה תוצר חשוב המסתעף משורש מצוות האמונה. זו הסביבה לכך שהרמב”ם אינו מונה את מצוות הביטחון ב ה’ בתוך מניין תרי”ג מצוות, כיוון שהיא נכללת במצוות האמונה(42).
בהלכות יסודות התורה מסביר הרמב”ם את פרטי חיוב המצווה: “(43)יסוד היסודות הבסיס לכל ועמוד החכמות כל החכמות אין להם בסיס ללא ידיעה והנחת יסוד של מציאות האלוקות לידע שיש שם מצוי ראשון שאין מציאות לפניו.
והוא (ברצונו) ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים (בעולם הקיימים) משמים וארץ ומה שביניהם (המרחב והבריות) לא נמצאו (לא יכלו להימצא) אלא (מחמת) מאמתת (אמת) המצאו (מציאותו יתברך שהוא מקומו של עולם(44)). “ואם יעלה על הדעת (מחשבת כפירה) שהוא אינו מצוי (שאין שם עילה לכל היקום) אין דבר אחר (עלול) יכול להמצאות”(45).
“ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, (כלומר שאבד העלול, שאבדו הנמצאים) (אף על פי כן) הוא (רצונו) לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא (לא תתבטל העילה שהיא רצונו) לביטולם (מחמת ביטול העלולים, העילה אינה מתבטלת בבטול העלול כיוון), שכל הנמצאים צריכין לו, (ותלויים בו) והוא ברוך הוא אינו צריך להם, ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו (מציאות האמתית של רצונו בהשוואה) כאמתת אחד מהם (העלולים)(46)“.
(ודבר זה) “הוא (הביאור) שהנביא (ירמיהו)(47) אומר “וה’ א-ל-ה-י-ם אמת”, (כלומר) הוא לבדו האמת (המוחלטת) ואין לאחר אמת כאמתתו והוא (הביאור) שהתורה אומרת (אתה הראת לדעת כי י-ה-ו-ה הוא הא-ל-ה-ים) אין עוד מלבדו(48)“, כלומר אין שם מצוי אמת (אין עוד מושג קיים של אמת מוחלטת) מלבדו כמותו”(49).
“המצוי הזה הוא א-ל-ה-י העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל(50) בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף”(51).
“וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: “אנכי ה’ אלהיך” וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה, שנאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכופר בעיקר, שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו”(52).
הרמב”ן(53) בחיבורו השגות על הרמב”ם, הסכים איתו כי המצווה היא מכלל מצוות “עשה” והסביר אותה בלשונו “כתב הרב המצוה הראשונה שנצטוינו באמונת האלהות והוא שנאמין שיש עלה וסבה, הוא פועל כל הנמצאות והוא (רצונו) אמרו יתעלה (לעם ישראל במעמד הר סיני) “אנכי ה’ אלהיך” (54)ובסוף גמרא מכות אמרו תרי”ג מצות נאמרו לו למשה בסיני, מאי קראה ? תורה צוה לנו משה והקשו תרי”א הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. הנה נתבאר לך שאנכי מכלל תרי”ג מצות והיא מצוה באמונה כמו שביארנו. אמר הכותב האמונה הזאת בדבור הזה (“אנוכי ה אלוקיך”) לא נפלאת (לא מתמיהַּ לא קשה להבנה או לביצוע) היא ולא רחוקה היא וכן בדברי רז”ל מפורש שהוא קבלת מלכותו יתעלה והיא האמונה באלהות”.
נשאלת השאלה מדוע מצוות האמונה לא נאמרה מפי משה רבינו ע”ה כפי שנאמרו יתר תרי”ג המצוות? על זה כתב ב”נחל קדומים(55)” על הפסוק “אנכי ה’ אלהיך” וגו’. וז”ל: “כתבו משם הרמב”ן טעם למה שתי דברות ראשונות שמענו מפי הגבורה?
התשובה: שלא רצה הקדוש ברוך הוא שישמעו שתי דברות הראשונות שהם עיקרי האמונה מפי שום נביא (וזאת במטרה) שלא ישמעו לשום נביא (אחר שיתנבא) לעתיד, שיהיה מסית ומדיח לעבודה זרה (להאמין באלוהים אחרים), כי תשובתו (של העם תהא) אנחנו לא שמענו את הדברות “אנכי” “ולא יהיה לך” מפי (הנביא) משה רבינו ע”ה כי אם מפי הגבורה בעצמו ובכבודו ולפיכך כל זמן שאין אנו שומעין ההפך מפי הגבורה בעצמו אין אנו רשאין לשמוע לשום נביא (בשר ודם), זהו תורף דבריו”.
בספר החינוך(56) הרחיב ביאר ומנה את מצוות האמונה מתוך תרי”ג מצוות עשה וכך הגדיר הרב את המצווה. “להאמין שיש לעולם אלוה אחד, שהמציא כל הנמצא ומכוחו וחפצו היה כל מה שהוה ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו את התורה. שנאמר בתחילת נתינת התורה (שמות כ ב) אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”.
ופירושו כאלו אמר תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה, כי מלת ‘אנכי’ תורה על המציאות. ואשר אמר ‘אשר הוצאתיך’ וכו’ (ברצונו) לומר, שלא יפתה לבבכם לקחת עניין צאתכם מעבדות מצרים ומכות (עשר המכות שהנחית על) המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ (ברצון) ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו, אברהם יצחק ויעקב.
ידוע הדבר ונגלה לכל, כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה (בעקרונות האמונה) כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות עם ישראל ועניין האמונה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים.
ואם נשאל עליו (על האמונה), ישיב לכל שואל, שזה יאמין לבו ולא יודה בחלוף זה (דבר אחר) אפילו יאמרו (ירצו) להרגו, שכל זה (כוח עמידה על עיקרון) מחזיק וקובע (עוצמת) האמנת הלב, כשמוציא הדבר (את אמונתו) מן הכוח אל הפעל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו (אמונה) מה שלבו גומר (מרגיש באופן מוחלט) ואם יזכה לעלות במעלות החכמה “(57)יראה בעיניו” “ולבבו יבין” במופת נחתך (בראיה ברורה), שהאמנה הזאת שהאמין אמת וברור, אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקים מצות עשה זו מצוה מן המבחר.
דיני מצוה זו, כגון (הפרטים) מה שמחייב עלינו להאמין עליו (בהקשר אליו יתברך), שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום (נמצאים) בו, ושאין בנו כוח ושכל להשיג ולהגיד (את רוב) גודלו וטובו, כי לרוב מעלתו והודו לא יושג (ולא יובן לאף בריאה) רק לעצמו, ו(עוד מדיני המצווה) לשלול ממנו בכל כוחנו, כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה.
והעניינים היוצאים מזה, כגון לדעת שהוא נמצא שלם, בלתי גוף ולא כוח בגוף, כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא, לא ישיגהו מין ממיני החיסרון, כמו שאמרנו. ושאר דברים רבים הנאמרים בעניין זה, כולם מבוארים בספרי יודעי חכמת האלוקות. אשרי הזוכים אליה, כי אז יקיימו מצוה זו על בוריה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה, אין לו חלק וזכות עם ישראל, כמו שאמרנו. וזאת מן המצות שאין להם זמן ידוע, שכל ימי האדם חייב לחיות במחשבה זו”.
בספר מצוות גדול (סמ”ג)(58) מנה הרב את מצוות האמונה כראשונה מכלל התר”ג המצוות עשה, יחד עם זאת הרב כלל את המצווה עם מקורה בעשרת הדיברות “בחדא מחתא(59)” עם מעמד הר סיני ויציאת מצרים. טעמו כי עיקר מצוות האמונה איננה ממוקדת רק בקיום מציאותו של הבורא בלבד, אלא בנוסף לאמיתת מציאותו, גם בזיהויו שהוא יתברך זה שנתן לנו את התורה בהר סיני, והא שהוציאנו ממצרים.
וכדבריו בלשונו” (60)המצוה הראשונה, מצות עשה להאמין כי אותו שנתן לנו את התורה בהר סיני על ידי משה רבנו, הוא ה’ אלוקינו שהוציאנו ממצרים וזהו מה שאמר בשעה שנתן את התורה “אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים””.
היבט נוסף ניתן למצוא בדברי האבן עזרא בפירושו על הפסוק “אנכי ה’ אלוקיך(62)” שממנו לומדים מצווה זו. כתב הרב, כי מצוות האמונה איננה בלבד האמונה הבסיסית של אמיתת מציאותו, אלא היא כוללת בתוכה רכיבים נוספים בלתי נפרדים: הידיעה בו, אהבת ה’ והדבקות בו. שיהיה ה’ כנגדו תמיד וזאת במטרה שלא תסור יראתו ממנו. וכך כתב “אנכי – שידענו ויאהבנו בכל לבו וידבק בו ויהי לנגדו תמיד ולא תסור יראתו מעל פניו”.
כתוב בזוהר(63) “מצוה זו ראשית (התחלת האמונה) וראשונה (בחשיבותה) לכל המצוות – לדעת את הקדוש ברוך הוא בכלל. מה זה בכלל ? לדעת שיש שליט עליון שהוא רבון העולם וברא אל כל העולמות, שמים וארץ וכל חילותיהם. “משום כך, ראשית הכל – שיש לדעת שיש שליט ודין על העולם והוא רבון כל העולמים וזהו בדרך כלל. “בדרך פרט (חשיבותה) זהו שכתוב (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלהים – זה בדרך פרט”.
מבואר מדברי הזוהר, שקיום האמונה היא קודמת לכל המצוות ושקיומה נעשה באופן כללי, שהיא עצם הידיעה שהקב”ה בורא את העולם ושולט עליו ואילו המצווה הפרטית היא השבת ידיעה זו אל הלב, לדעת ולהרגיש שהשם הוא האלוקים.
במקום אחר בזוהר(64), מדבר על מצוות האמונה, בדגש על אמונת הייחוד, שמידת הדין ומדת הרחמים, הרע והטוב הכל יוצא רק ממנו יתברך, בלשונו המתורגם: “מצוה רביעית – לדעת שה’ הוא האלהים (מציאותו), כמו שנאמר (דברים ד) וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה’ הוא האלהים ו(עוד) שיכלל (במחשבתו) השם של אלהים בשם של הוויה, (היכללות שם אלוקים-מידת הדין עם שם הוויה-מידת הרחמים. אופן היכללות כך: י-א-ה-ל-ו-ה-ה-י-ם) לדעת שהם אחד ואין בהם פרוד.”
ועוד מפורסם הוא בעל המשנה ברורה(65) שהעתיק בביאורו “ביאור הלכה” בתחילת סימן ראשון בשולחן ערוך, שם מדובר על מעלת הצדיקים לקיים “שויתי השם לנגדי תמיד”, וכותב: “הרוצה לקיים “שויתי” כראוי יזדרז לקיים מה שנכתב בשם ספר החינוך(66), ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם.
“שש מצוות חיובן תמידי לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו. וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קים מצוות עשה, ואין קץ למתן שכר המצוות”.
אמונה בה’: “להאמין שיש אלוה אחד בעולם שהמציא כל הנמצאות ומחפצו ורצונו הוא כל מה שהוא עכשיו ושהיה ושיהיה לעדי עד ושהוא הוציאנו ממצרים ונתן לנו התורה וזהו מצוות עשה דכתיב אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך וגו’ ופירושו תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה המשגיח שהרי הוצאתיך מארץ מצרים”.
וכך כתב הרב בפלא יועץ(67) בעניין האמונה בה’ שהיא מצוות עשה מהתורה וז”ל: “והנה גם מצוות אלו, להאמין במציאות ה ‘ולהאמין בהשגחתו, הן ממנין תרי”ג מצוות, והן מצוות תדיריות שיכול לקיימן בכל עת ובכל רגע על ידי זכירה לבד”.
מאידך, בעל “הלכות גדולות(68)” (בה”ג) בספרו לא מנה את מצוות האמונה. על כך כתב ונתן טעמו הרמב”ן(69) בזה”ל: “והנראה מדעתו (של בה”ג) שאין מנין תרי”ג מצות אלא (משמעותם כך) גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות (אותה) לא ימנה בחשבונן”. “והוא (הפרוש) מאמר החכמים גזור עליהם, עשו קבלת המלכות (מצוות האמונה) ענין בפני עצמו והמצות הנגזרות מאתו יתעלה ענין אחר….. וזה דעת בעל הלכות גדולות ויש לו פנים (רב פרושים, טעון דיון וצריך עיון) , אבל עוד במצות לא תעשה אבאר המתחוור לי”.
נראה כי לדעת הבה”ג (בנותן טעם של הרמב”ן) האמונה איננה מצווה כשאר המצוות, אלא היא הבסיס והשורש לכל המצוות וככזאת היא הסיבה והעילה למצוות והן התרי”ג המצוות עלולים ממנה, לפיכך מעלתה עליונה מהן, מאחר והן נגזרות ממנה. לכן לא מנאה כאחת מהן. הציוויים הדורשים פעולות מעשיות מהאדם מנאם בכלל התרי”ג המצוות, את טעמם ושורשם לא מנה, מאחר שבעשות האדם אחת מהמצוות, מקיים הוא את טעם שורשם שהיא האמונה.
למרות הסברו של הרמב”ן את טעמו של בה”ג, נראה שאינו סובר כמותו (כפי שראינו לעיל) ועוד מזה שכתב הרמב”ן שלדבריו “יש פנים” וכוונתו שיש צדדין לדון לכאן ולכאן, נעשה כאומר שסברתו של הב”ג נשאר בצ”ע. בהמשך ובסיום הסברו כותב הרמב”ן, “אבל עוד במצות לא תעשה אבאר את דעתי המתחוור לי” ושם(70) כתב וגילה את דעתו גם במצוות עשה של האמונה וז”ל:
“שנמנענו (אנו מונעים) שלא ישכח ממנו אמונת האלהות, וענין המניעה הזאת שנצטוינו מצוה ראשונה בקבלת מלכות שמים, כלומר שנאמין שיש אלוה פועל (יוצר) כל הנמצאות מוציאן (את כל הנמצאים) מאין מוחלט (מחוסר קיום) אל היש (קיום) שהם עליו (בעולם הזה) ואל היש שיחפוץ בו (במקום שירצה) בכל זמן מן הזמנים”.
והוא שאמר יתברך ויתעלה, אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים שהיא מצוה באמונה כמו שכתוב, וביארנו אנחנו אותו בראיה מדבריהם ז”ל צוה אותנו בזאת האמונה שהיא יסוד התורה וכפל לנו מניעה בכפירה ממנה שהיא בטול כל אמת והוא אמרו “השמר לך פן תשכח את ה’ אלהיך אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים”. הרי לנו במפורש כי הרמב”ן כן מונה את מצוות האמונה כאחת מצוות עשה והחשיבה בנוסף גם כאחת במצוות לא תעשה : לא תשכח.
גם הרב חסדאי(71) בהקדמת ספרו “אור ה'”, הלך בשיטת הב”ג שמצוות האמונה אינה בכלל המצוות ונתן טעם באופן דומה וכך כתב: “כי אין לומר שהדיברה “אנוכי ה’ אלוקיך” מציינת מצווה להאמין בה’ וזאת כיון שכל המקיים מצווה הרי מניח כבר בדעתו שיש מי שמצווה אותו”. כלומר האדם המקיים מצווה כבר גמר בדעתו להאמין שהוא עושה מעשה שמצווה לעשות ע”י אלוקיו.
משמעות הדבר שהוא כבר מאמין במציאות אלוקיו. לכן זה יהיה בלתי אפשרי לצוות את האדם להאמין במציאות אלוקיו, מאחר שאם קיים ציווי ממלא יש מי שמצווה שהוא אלוקיו.
משמעות הדבר שקיימת באדם כבר הנחת היסוד באמונת מציאות אלוקיו, אם כן איך יצווה על מה שקיים כבר? וכן סובר הרב שהאמונה במציאות האלוקים היא הבסיס והשורש הקדום לכל המצוות, שהם באים אחריה וכלשונו “וממילא אי אפשר לצוות אדם להאמין שיש מצווה – שאמונת קיום המצווה חייבת לקדום לכל צווי.”
מבואר א”כ, שלדעת הרב, האמונה בה’ אינה אלא הבסיס המאפשר את קיום תרי”ג המצוות ואינה מצווה בפני עצמה מכלל התרי”ג. עם זאת נראה, כי סברה זו יפה כוחה (לכאורה) רק לעניין הדיברה הראשונה “אנוכי ה’ אלוקיך” העוסקת באמונת מציאות האלוקות, ואילו לגבי מצוות האמונה העוסקת ביחוד ה’ “לא יהיה לך” לכאורה אינה מתקיימת.
לסיכום: פרט לבעל הלכות גדולות ורב חיסדאי המסכימים שמצוות האמונה היא הבסיס לכל תרי”ג המצוות אך אינה נכללת במניינן, מרבית הפוסקים הרמב”ם, הרמב”ן ,ספר החינוך, ספר מצוות גדול (סמ”ג), האבן עזרא, הזוהר, בעל המשנה ברורה ובעל הפלא יועץ, רואים במצוות האמונה אחת מתרי”ג מצוות “עשה” חרף(72) היותה בסיס לכל המצוות.
הערות
2. המושג מצוות רוחניות: רבנו בחיי זצוק”ל בהקדמה לשער היחוד קורה לחלק מהמצוות רוחניות “עניינים מהם רוחניים”, הם מצוות שבין אדם למקום, קיומם בחלקים הרוחניים שבאדם.
כתב בספר “אור אברהם” – (ב שמות, המחבר, הרב אברהם בן מרדכי גולדמן מזוועהיל, ירושלים, תשע”ה) : “וכן מצינו בעשרת הדברות שבהם כלולות תרי”ג המצוות (במד”ר יג טז) ובפרטות הדברות מצינו שהדברות הראשונות הם מצוות רוחניות המורים על אהבת ה’ ויראת ה’ ואמונתו ית’ והדברות האחרונות הם מצוות בדברים שבגשמיות ודיבור השבת עומד בתווך לקשר בין הדברות הראשונות העליונות להמשך הדברות”.
עוד כתב ב”אור אברהם” -(שובבי”ם המחבר, הרב אברהם בן מרדכי גולדמן מזוועהיל, ירושלים, תשע”ו): “וכאמור בפרשה זו נאמרו הדינים שבין אדם לחברו, כמו פרשת “כי תקנה עבד עברי” ופרשיות דיני הנזיקין ומפרש רש”י מה עליונים מסיני כלומר כמו שעשרת הדברות כולם נתנו למשה מסיני והם מצוות רוחניות, אף אלו המצוות הגשמיות נאמרו מסיני כלומר שכל העניינים הגשמיים הללו וכל סדר יומו של האדם הכוללים התעסקות בענייני הגשמיות כולם נאמרו למשה מסיני וצריך להתנהג עמהם באופן של מצוות רוחניות”.
וכן בספר זכרון לשמ”י (המחבר הרב שטרית, יוסף משה ירושלים תשס”ג): “ויש סוג של אנשים שהם נזהרים רק במצוות של בין אדם לחבירו שיש בהם טעם והם נמשלים ללולב, שיש בתמרים רק טעם ואין בהם ריח, כי הם לא מדקדקים במצוות שבין אדם למקום מצוות רוחניות”. “וגם ידוע מה שכתבו המפרשים ז”ל כי יש בתורה שני סוגי מצוות:
א מצוות רוחניות המתייחסות אל השכל והנשמה, כמו מצות אהבת ה’ יראת ה’ וכל עיקרי האמונה אשר ארמון הדת בנוי עליהם, כמו מציאות האלוקים אחדות האלוקים וכו’ מצוות אלו אין בהם לא דבור ולא מעשה והן מתייחסות אל השכל והנשמה כי הם רק עניין של אמונה בלב. ב מצוות מעשיות שצריך לעשותם בפועל בידיים והם מתייחסות אל הגוף כי הידים עושות והרגלים הולכות לעשות רצון הבורא וכן כל איבר ואיבר עושה חלק מן המצוות האלה כגון: מצות ציצית, תפילין, סוכה, שופר, מעקה, אבידה, פסח ומצה וכדו'”
כתב בספר אהל משה – (ב שמות, מחבר שיינערמאן, הרב משה יוסף בן אלחנן, ניו יורק שנת תשס”ט): “הרב דסלר זצ”ל בספרו מכתב מאליהו, מדגים כיצד מושפעת הנשמה במהלך חייה עלי אדמות בכל דקה מהזמן הנשמה פותחת כל רגע צוהר לקבלת השפעה רוחנית. צוהר זה נפתח רק לרגע אחד ונסגר מיד אחריו, חלק נוסף של הנשמה פותח את צוהרו ונסגר גם הוא וכן כל רגע נפתח צוהר של חלקיק הנשמה. אל צוהר זה, אמורה לזרום רוחניות הנוצרת מקיום מצוות רוחניות זו בונה ומעצבת את חלק הנשמה שהגיע תורה להיפתח באותו רגע”
בספר אורות התחיה כתב (מחבר הרב אברהם יצחק קוק זצוק”ל בן שלמה זלמן הכהן – רכל, נחום הדפסה פסגות תשס”ד): “כתוצאה מהסגולה העצמית הזאת של הארץ, אנו מצווים לבנות בה את בית המקדש ולקיים בה את המצוות המיוחדות דווקא לה, אבל הכל מתחיל מהנקודה העצמית שלה. משום כך לא רק קיום מצוות רוחניות בארץ הוא זכות גדולה, אלא אפילו המגורים בהר ההליכה בהר נשימת האוויר שלה נטיעת עצימה ובניית בתים”
ספר אליבא דהלכתא – (קג מחבר חברת אהבת שלום הדפסה ירושלים שנת תש”פ מאמר דברים שנהוג לאכול בראש השנה מפי הרה”ג אליהו נכס שליט”א) כתב: “ומה שטובלין התפוח דוקא בדבש י”ל למאי שכתב הר”מ אלשיך ז”ל (שיר השירים ד’ י”א) בפסוק דבש וחלב תחת לשונך, כי הדבש רומז על בחינת נעשה כי הוא נעשה על ידי מעשה הדבורים הלוקטות הדבש מעשבים ופרחים וחלב רומז על בחינת נשמע שהחלב נהפך מאליו מדם החי ונעשה חלב בלא מעשה וזה רומז על מצוות רוחניות עיי”ש ובראש השנה שרצונינו לעורר זכות הקדמת ישראל נעשה לנשמע אוכלין תפוח בדבש אשר שניהם מרמזין על ענין הקדמת נעשה לנשמע וכנ”ל וזוהי מליצה טובה לישראל שגם הקב”ה יתנהג עמנו לפנים משורת הדין”
וכן כתב בספר אשר יצוה – ב ((גאוני ומאורי אשכנז), אוצר הנהגות צוואות ומוסרים, הדפסה ירושלים שנת תשס”ה) : “ולומר בעשיית כל מצוה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ליחד שם י”ה בו”ה ביחודא שלים ואז הוא מושלם בגוף ונשמה ועל זה נאמר מצות ה’ היא הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, ברה מאירת עינים, לזה הזהירו ואמר מצוותיו דייקא לא לבד מצוות גשמיות אלא לכוין גם כן לשמור מצוות רוחניות המה מצות ה’ ברה מאירת עיני הנשמה.”
וכן בספר ביכורי אביב -ב ,(המחבר הרב אליהו יצחק בריסק, הדפסה ניו יורק, שנת תשע”ו) כתב: “ומזה אנו לומדים שני חלקי עבודת ה’ בגשמיות וברוחניות וכמו שמתחילה התורה הקדושה בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, שהעולם נברא כדי לעבוד את השי”ת בין בענינים שמימיים – מצוות רוחניות ובין בענינים ארציים – מצוות גשמיות והכל בכלל “בראשית”, היא התורה שנקראת ראשית (ויקרא רבה פרשה לו ד)”.
וכן בספר “וחי בהם” (מחבר אוסף מאמרים, הרב יהודה ברנדיס, פרק ד משמעות וקיום עמוד 320 מקום הדפסה חמ”ד שנת הדפסה תשס”ג) כתב: “התודעה הרגילה של מקיימי מצוות יוצרת הבחנה בין מצוות רוחניות שבהן המעשה הגשמי הוא רק “מנשא” לרעיונות סמליים כדוגמת מצות הלולב, לבין מצוות גשמיות שבהן עצם העשיה הגשמית מכילה את המצוה. הסוג השני, נתפס כנמוך יותר מבחינת הערך הדתי שלו, היות ומעורבת בו גם הנאה גופנית שאיננה נתפסת כערך דתי”
וכך כתב במפורש בספר “ויקח יעקב אבן” (על התורה – ד (במדבר פרשת פנחס) מחבר הרב יעקב קרעי, הדפסה ירושלים שנת תשע”ג): “וזהו ביאור כוונת הכתוב: “אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים” אחת דבר אלהים היינו הקב”ה ציוה את כל מצוותיו כאחד ואין אדם יודע מתן שכרן של מצוות והכל תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, אולם “שתים זו שמעתי” המצוות מחולקות לשני סוגים, הסוג האחד הוא מצוות רוחניות, ששכרם רק בעולם הבא וליכא שכרן בהאי עלמא כלל והסוג השני הוא מצוות בדברים הגשמיים, ששכרם שונה והוא בעולם הזה”
“וזהו ביאור ההמשך “כי עז לאלקים” ע”ד “ועוזו בשחקים” זה סוג המצוות הרוחניות ששכרם בשמים בלבד ויש סוג אחר: ולך ה’ חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, מידה כנגד מידה, הוא קיים מצוה גשמית, הוא יקבל שכר גשמי”.
וכן כתב הרמב”ם (בפירוש המשניות ראש פרק קמא דפאה): שעל מצוות רוחניות מקבלים שכר בעולם הבא ועל מצוות שנעשה בין אדם לחבירו מקבלים שכר גם בעולם הזה וז”ל: “וכשיעשה האדם המצוות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו, תיחשב לו לצדקה, ויגמלהו הקב”ה עליה לעולם הבא”
וכן בספר “משנתו של הרב קוק” (מאמר הצדיק והציבור עמוד 150 מחבר הרב ירון צבי, ירושלים, תשל”ד): “דירוג ערכי של סוגי המצוות. המצוות שבין אדם למקום הן מצוות רוחניות, משום שהן מקרבות יותר את האדם אל הקודש ולכן הן מהוות היסוד והמגמה התכליתית. המצוות שבין אדם לחברו הן מצוות מוסריות וחברתיות ומקומן בדירוג נחות לעומת המגמה התכליתית של התגלות האור האלוהי. יש לראות בהן רק סולם לעלות עליו, מפני שהן מובילות אל הקודש והאור האלוהי, אבל הן כשלעצמן רחוקות יותר מן המגמה התכליתית.”
וכן בספרי רבותינו לימי הקיץ (פרשת עקב ילקוט דברות קודש דף קג, מחבר מערכת בית צדיקים (באבוב) ברוקלין שנת תשע”ב): ונלכה ונשובה לפרש מאה”ב הנ”ל, הן לד’ אלקיך השמים וגו’ דהנה תיבת הן מורה על ענין ההפרדה כדאיתא בילקוט פרשת בלק וז”ל חשוב לך האותיות ותמצא כולם יש להם זוג וה”א נו”ן אין להם זוג א’ אחד ט’ תשעה הרי עשרה ב’ שנים ח’ שמונה הרי עשר א”ט ב”ח ג”ז ד”ו ה”א אין לה זוג וכן י”ץ כ”ף ל”ע מ”ס נ’ אין לה זוג ע”כ.
הרי שה”ן הן שתי אותיות נפרדות וזה שאמר ה”ן רומז על שני דברים נפרדים הרחוקים זה מזה דהיינו גשמיות ורוחניות (כנזכר הלאה) לד’ אלקיך וצריכין לעשות שניהם יחדו רק לד’ וקחשיב ואזיל שני הדברים הנפרדים הנ”ל, השמים ושמי השמים, זו מצוות רוחניות הארץ וכל אשר בה זו מצוות גשמיות, רק באבתיך חשק ד’ וגו’ ויבחר בזרעם אחריהם בכ”ם ע”ד אוז”ל (ביצה כח:) לכם לכל צרכיכם פי’ שבזה מובחרים ישראל מכל האומות שהם עושין את הגשמיות לד’ וזה גורם מכל העמים כיום הזה שנשמרים הם מכל העמים שלא ישלטו בהם ח”ו”
וכן בספר “פאר התורה” (פרשת בלק, מחבר הרב יוחנן אלול, מקום רכסים שנת תשע”ה) : הפיסגה היא לקחת חומר ולקדש אותו: “ובזה מתבארת תמיהתו של בלעם “מי מנה עפר יעקב” כלומר אני מבין מצוות רוחניות מנותקים מהחומר אבל מצוות בעפר בדבר הכי חומר ?- את זה אני לא מבין”.
גם בספר שלחן מלכים – א, (בראשית עמוד ט, מחבר ליקוטים מספרי רבוה”ק לבית ויזניץ קאסוב מקום בני ברק שנת תשנ”ג) כתב: “יהי רקיע וגו’ ויחי מבדיל בין מים למים, י”ל ע”ד רמז אין מים אלא תורה (בבא קמא יז ע”א) ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קדושין מ ע”ב) אכן יש הבדל בין מים למים פי’ בין מצוה למצוה כל אחת לפום דרגא דילה, שיש מצוות רוחניות היינו מצוות האמונות והדעות האמיתיות ובכלל זה גם הכוונה הרוחנית של המצוות המעשיות שמקיימין בכלי הגוף והגשמיים, כי הכוונה בלב היא נפש חיה לגוף מעשה המצוה, ויש מצוות גשמיות כלומר הנעשין בגופניות בלבד, כמעשה ההמון בחי’ מצות אנשים מלומדה, אם כי באמת גם המה בכלל מקיימי התורה ותהי משכורתם שלמה.”
3. השגות הרמב”ן זצוק”ל (רבי משה בן נחמן ידוע בראשי התיבות רמב”ן) על ספר המצוות, מצוות עשה א׳ כך כתב שם בפרושו את סברת בעל הלכות גדולות שלא מנה את מצוותה האמונה מכלל תרי”ג מצוות, “עשו קבלת המלכות ענין בפני עצמו והמצות הנגזרות מאתו יתעלה ענין אחר”.
4. החינוך בריש ספרו (בריש הערת המחבר ד”ה אבל אותם) ביאר שיש מצוות שנוהגות בזמן הזה, ויש שלא. ויש שחיובם מגיע על ידי סיבה, ופעמים שלעולם לא תבא הסיבה. ויש מצוות שכל ישראל חייבים בהם, ללא שיתחדש בהן סיבה, אך חיובן תלוי בזמנים. והוסיף וז”ל, חוץ מששה מצוות מהן שחיובן תמידי, לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו, ואלו הן, א, להאמין בשם. ב, שלא להאמין זולתו. ג, לייחדו. ד, לאהבה אותו. ה, ליראה אותו. ו, שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים. סימנם שש ערי מקלט תהיינה לכם. עכת”ד.
לשונו “שחיובן תמידי, לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו”, ושאר לשונות חיוב הכתובות כאן, נראה שאינם כפשוטם, חיוב תמידי לעסוק בהן, הן מצד הסברא, שקשה עד מאוד מבחינה מציאותית שהאדם יעסוק בכל רגע בימי חייו באיזו מצוה, ולא יסיח דעת ממנה. ובפרט שישנם כאן ששה מצוות תמידיות, ואם דברים כפשוטם, א”כ יש חיוב לעסוק בששה מצוות קבועות יחדיו בכל עת, וזה בלתי אפשרי. וכן נראה בסמוך בע”ה, שכך עולה מלשונותיו בדוכתי אחריני. על כן נראה שכוונתו “חיוב תמידי”, היא אפשרות “להתחייב בהן” בכל עת, דהיינו מיוחדות מצוות אלו, שהאדם בכל עת יכול לקיים אותם, ולהרויח מצוה מן התורה. וזה נכון בחלק המצוות התמידיות שהן מצות עשה [האמנה בה’, ייחודו, אהבתו ויראתו].
שהנה כן מבואר מדבריו במצות יראת ה’ [שהיא המצוה החמישית מן הששה], שכתב החינוך (סוף מצוה תלב) וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עברה לידו, חייב להעיר רוחו, ולתת אל לבו באותו הפרק, שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם, וישיב להם נקם כפי רוע המעשה. ועובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכיוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה. עכ”ל.
הנה כאן עולה האמור יחדיו, דמחד, העובר על מצוה זו, הוא רק בשעה שבא דבר עבירה לידו, ולא העיר רוחו ליראה מה’ שיש דין ויש דיין, דוקא “באותן שעות”, ולא “בכל ימי האדם”, א”כ היכן היא המצוה התמידית? על כך מסיים, “ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה”, היינו שגם אם אין דבר עבירה לפניו, כל שמעורר עצמו אל יראת ה’, מקיים מצות עשה. ונמצא שאומרו שאלו מצוות תמידיות, כוונתו שיכול האדם בכל עת לקיים מצוות אלו, כאשר מעורר את מחשבתו אליהן, ולא שהן חיוביות לעורר מחשבתו בכל עת אליהן.
ועל כן מה שכתב החינוך (סוף מצוה כה) במצות האמנה במציאות ה’ וז”ל, וזאת מן המצוות שאין להם זמן ידוע, שכל ימי האדם חייב להיות במחשבה זו. ע”כ. הרי שכתב שעצם המצוה התמידית היא החיוב להיות במחשבה זו [וזה להיפך מדברינו בו, ולא שהמצוה התמידית היא שבכל עת יכול לקיימה.] אין ברירה, אלא לדחוק, שאין כוונתו כפשוטו, שבכל עת חייב אדם לחשוב במחשבות חיוביות על ההאמנה במציאות הבורא [שכאמור זה לא יתכן וכו’ וכנ”ל] אלא הוא על דרך האמור, שבכל עת שחושב במצות האמנה במציאותו, מקיים מצות עשה. וכנזכר לעיל, שהחינוך משתמש כאן במילה “חיוב”, להורות שאפשר לקיים מצוה זו בכל עת.
וכן גם במצות יחוד ה’ כתב החינוך (סוף מצוה תיז) ועובר על זה, ואינו מאמין ביחודו ברוך הוא, ביטל עשה זה, וגם כל שאר מצוות התורה, כי כולם תלויות באמונת אלהותו ויחודו. ונקרא כופר בעיקר, ואינו מכלל בני ישראל, אלא מכלל המינין, והבדילו ה’ לרעה, והמאמין בה’ ובוטח בו, ישוגב. וזאת אחת מן המצוות שאמרנו בתחלת הספר שהאדם חייב בהן בהתמדה, כלומר שלא יפסק חיובן מעליו לעולם, ואפילו רגע קטן. עכ”ל.
תמידי כאן הוא כשחושב על החיובי, שבכל עת שמתבונן באחדות ה’ מקיים מצות עשה, ואומרו “שהאדם חייב בהן בהתמדה” כאמור, אינו חיוב, אלא אפשרות לקיים את המצוה בכל עת. [וכמו שהכרחנו מהקדמתו, שכתב כמה פעמים את הלשון חייב, שכוונתו אינה חיוב לעשות, אלא שאם עושה מקיים מצוה מן התורה.] ומש”כ “ועובר על זה” וכו’, זהו לא החיוב התמידי, אלא אופן שעובר על זה, ואי הוי מצוה חיובית בכל עת, היה לו לכתוב ועובר על זה ואינו חושב על יחודו. ושוב מסיים להזכיר שזו מצות תמידית כמו שביארנו בריש הספר, ולא מפרש כאן כיצד היא המצוה תמידית, וזה מבואר לו במקומות אחרים, שכל שחושב על החיובי, מקיים את המצוה, ולכן היא תמידית, ולא שחייב לחשוב בכל עת מחשבות חיוביות באחדות השם.
וכן נימא לגבי מצות אהבת ה’, שכתב החינוך (סוף מצוה תיח) ועובר על זה, וקובע מחשבותיו בענינים הגשמיים, ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכואב להגדיל שמו, לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי ישרים, ביטל עשה זה, ועונשו גדול. וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם. עכ”ל.
וא”כ כתב להדיא שהעובר על מצות אהבת ה’, הוא המסיח דעתו לגמרי מה’, וכל כוונתו אל עצמו, ולא שיש מצוה חיובית תמידית לחשוב באופן פעיל על אהבת ה’. ומה שסיים שזו מן המצוות התמידיות, כוונתו, שבכל עת יכול לקיים מצות עשה זו, על ידי חשיבה חיובית באהבת השם יתעלה. וכן הוא במש”כ לפני כן בדיני המצוה וז”ל, שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת ה’ וכו’, והענין על דרך משל, שיהא נזכר באהבת השם תמיד, כזיכרון החושק תכלית החשק בחשוקתו היום שישיג להביאה אל ביתו. [משתוקק להביאה אל ביתו, ולכן בכל עת חושב על היום שיצליח להביאה אליו.] ע”כ.
הנה אף שמבאר שהמצוה היא בכל עת, הרי פתח בלשון “ראוי”, לאמור שאין זה חיוב, אלא דבר הראוי, ונפלא להאמור, כי מי שבכל עת משתוקק באהבה אל ה’, מקיים בכל עת מצות עשה ד”ת, ועל כן מה ראוי ונכון הדבר. עוד צריך ביאור, כי במצוות עשה ביארנו שכוונת החינוך באומרו חיוב תמידי, היינו שמיוחדות מצוות אלו שהאדם בכל עת יכול לקיים אותם וללא תנאים חיצוניים , ולהרויח מצוה מן התורה.
וצ”ע, כי ישנן עוד מצוות רבות שהן כאלה, כגון ת”ת, אהבת הבורא, אהבת הבריות, אהבת הגר, תפילה, והלכת בדרכיו שבה כלולים כל המדות, כגון גאוה שמחה וכדו’. וכן מצוות הזכירה לסוגיהן כגון מחית עמלק, כתב הרמב”ם (מלכים פרק ה ה”ה) מ”ע לזכור תמיד מעשיו הרעים [של עמלק], וכן מצוות חובות הלבבות, בטחון, דביקות וכדומה, שכולן לכאורה הן מצוות כאלה. [וצריך ביאור בדברי החיי אדם (בריש הספר הלכה ה) שמנה את שש המצוות התמידיות, בדרכו של החינוך ממש, ואפילו הכי לפני כן (הלכה א) מנה את מצות ובו תדבק, שהיא דביקות המחשבה בבורא, ומסיים עם השש מצוות (סוף הלכה ה) שמי שמקיימם מקיים גם מצוה זו. ע”כ. וא”כ למה לא מנה ז’.]
ושמא החינוך מנה דוקא מצוות התלויית במחשבה לבד, ללא שום תנאי חיצוני, ושלכן יכול לקיימן בכל עת, גם אם הוא נמצא לבדו על אי בודד, ללא קשר לשום דבר. לא כן מצוות התלויות בקשר עם אנשים [כגון חסד] או בדברים אחרים, כיון שקשר זה מפחית את האפשרות הטכנית לקיימן בכל עת ממש, לכן לא שמם במצוות התמידיות.
ברם עדיין הדבר צריך תלמוד, כי מה נענה על מצוות אהבת הבורא, תלמוד תורה, וכן מצות והלכת בדרכיו, שחלק גדול ממנה מתקיים בנפש האדם לבדו ללא קשר לאנשים, כגון שלא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם, ושאי אפשר לחיות זולתן, כמש”כ הרמב”ם (דעות פ”א ה”ג) [אע”פ שמשום זה היה ניתן לפלפל, ברם זה מוכיח שגם גאוה היא בנפש האדם בינו לבין עצמו, ובלאו הכי כן הוא בכל המדות כמבואר בדברי הרמב”ם (דעות פרק א ה”ד) ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו, בנחת בסבר פנים יפות. ע”כ.
וכשם שעצב היינו בינו לבין עצמו, ולאו דוקא בקשר שיש לו בין בני האדם, כן הוא גם בשמח. וכך הוא פשט דברי הרמב”ם שם בגאוה, גם שלא יהיה גאה בינו לבין עצמו, גם אם לא בא הדבר לידי ביטוי ביחס לאחרים, וכן בשאר מדות, וממילא המדות אינם תלויות דוקא בקשר עם אנשים.] וכן הוא במצות הבטחון, והדביקות. וכן מצוות אהבת הבריות והגר, כשמעורר רגש אהבה בליבו עם עצמו ללא שום מעשה, בזה לבד מקיים את המצות עשה, כמו שהתבאר בשו”ע המדות (חלק אהבת הבריות עמ’ ג והלאה) וכמבואר בלשונו של הרמב”ם (דעות פרק ו ה”ג) שכתב וז”ל, מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך, צריך לספר בשבחו, ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו, ורוצה בכבוד עצמו. עכ”ל.
חזינן דאיכא חיוב אהבה לבבית, וזה מוליד “לפיכך” חיוב חסד במעשים עם הבריות. וכן באהבת הגר ממשיך הרמב”ם שם (הלכה ד) אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצוות עשה, אחת, מפני שהוא בכלל רעים, ואחת מפני שהוא גר, והתורה אמרה ואהבתם את הגר. צוה על אהבת הגר, כמו שצוה על אהבת עצמו, שנאמר ואהבת את ה’ אלהיך. עכ”ל. וא”כ השוה אהבת המקום לאהבת הבריות, וכשם שאהבת המקום היא גם אהבה לבבית ללא מעשים, שהמעורר בליבו רגש של אהבה לבורא, גם אם לא עושה עתה מכוחה שום מצוה מקיים מצות עשה, כן הוא גם באהבת הבריות. וא”כ מדוע אלו וכיוצא בהן, לא מנאם החינוך בכלל המצוות התמידיות.
שוב אחר זמן חזי הוית בירחון קול התורה (חלק נא עמ’ רצו) מאמרו של הרה”ג ישראל מאיר דוב גומבו שליט”א שעמד על קושיא זו, וניסה ליישב כל מיני מצוות למה הושמטו מן המצוות התמידיות, וחלקם ביאר בטוטו”ד, אולם סוף דבר לא הצליח להעלות את כל הדברים יחדיו, ועל כן כתב לתרץ בדרך חדשה, שרק שש מצוות אלו הן חיוביות בכל עת, בשונה משאר מצוות השייכות בכל עת, ברם הן מצוות קיומיות ולא חיוביות. וסיים וצ”ע.
וגם אם כדבריו, עדיין צריך לחקור, מנין הוציא החינוך שאלו השש הן חיוביות, ואלו האחרות קיומיות, וזה יצטרך חקירה גדולה, וספק גדול אם יעלו הדברים יחדיו. ואת עלית על כולנה, כיצד יתכן שהאדם חייב בחיוב גמור בשש מצוות בכל עת, והוא מעל השגת בן אנוש, וכאשר ביארנו למעלה, ששש המצוות התמידיות, אינן מצוות חיוביות, אלא מצוות קיומיות. בהבנת דברי החינוך, שנראה כוונתו שבכל עת שמתחזק במחשבות אמונה, ובהסתפקות במועט, מקיים מצוה זו.
וכן נראה להוכיח מדברי האור זרוע (ח”א סימן קמ) שכתב כלל בברכות, ולחלק יצא בין מצוות שאינן תמידיות, ולכן תקנו בהן ברכה, לבין מצות תמידיות, שלפי שאין בהן חביבות החידוש, לכן לא תיקנו עליהן ברכה. ובלשונו, אבל אותן מצות שלעולם חייב בהם, ואין עתים להפטר מהם, כגון להאמין באלהינו, וליראה אותו, ולאהבה אותו, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו, ושלא לעבוד ע”ז, ביקור חולים, ותנחומי אבלים, ונתינת צדקה, וקבורת מתים, חליצה, ויבום, וקימה, והדור, וכבוד אב ואם, ופריקה וטעינה, והשבת העבוט, שאין להם פטור, אין שייך לברך עליהם, כי לעולם חייב בהם, ואין שייך בהם חיבוב. עכ”ל.
וממשיך ומבאר למה יש מצוות שיוצאות מן הכלל, כגון שחיטה שלא מברכין אע”פ שאין לה זמן, מפני שלשחיטת קודשין יש זמן. וקבורת מתים לא, אע”פ שבשבת א”א לקבור, וא”כ אינה מצוה תמידית, ולפי הכלל האמור היו צריכים לתקן לה ברכה. זאת מפני שיש אופן שכן אפשר לקבור בשבת, וכן בדיקת טריפות, ואכילת ג’ סעודות וכו’. עכת”ד.
וחזינן דכתב שהן מצוות שחיובן תמידי, וברור שאין כוונתו חיוב תמידי כפשוטו, אלא שאפשר להתחייב בהן בכל זמן, שכן הוא בכל המצוות שמנה קימה הידור וכו’, שהאדם לא חייב לעמוד כל רגע, אלא רק בשעה שעובר לפניו זקן, אלא שבכל עת שיעבור לפניו זקן חייב לעמוד, ועל כן קורא למצוה זו “שלעולם חייב בהם, ואין עתים להפטר מהם”.
וה”ה נימא על המצוות הראשונות שהזכיר, להאמין באלהינו, וליראה אותו, ולאהבה אותו, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו, ושלא לעבוד ע”ז. ע”כ. אינו חייב בפועל לאהוב את ה’ בכל שעה, אלא שבכל שעה יכול לקיים מצוה זו. וכן נראה [אם כי לא מוכרח] מדברי החיי אדם בריש ספרו (כלל א הלכה ה) שאמנם פתח בשש מצוות תמידיות בלשון, ואלו הן המצוות התלויות בלב, וחיובן תמידי, ולא יפסקו מהאדם אפילו רגע אחד. וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהם קיים מצות עשה וכו’. סיים בזה”ל, אלו מצוות שיכול אדם לקיים בכל רגע. עכ”ל. א”כ מפרש, שהן מצוות שיכול לקיים בכל רגע, ולא שחייב לקיים בכל רגע. וא”כ מה שפתח, חיובן תמידי לא יפסקו וכו’, היינו שאפשר להתחייב בהן בכל רגע, כדממשיך ומפרש לה התם וז”ל, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהם, קיים מצות עשה, וכדמסיים את דבריו, שיכול אדם לקיים.
שוב ראיתי שכבר קדמני בדרך זו בשו”ת לב אברהם (וינפלד סימן לג) שאחר שהביא את דברי החינוך בהקדמה ובמצוות כה, תיח ועוד שחייב בהן בהתמדה, ולא יפסק חיובן מעליו לעולם ואפי’ רגע קטן, שב וכתב (בד”ה וכן מש”כ באות ד) שלא יתכן שהן שש מצוות חיוביות תמידיות, הן משום שלא יתכן במציאות לחשוב בכל עת בשש מצוות, והלא מחשבתו של האדם אינה יכולה לחשוב בבת אחת יותר ממחשבה אחת. והן משום שנסתר מוהגית בו יומם ולילה הצריכה עיון ושימת כל הלב. וגם בעוסקו במילי דעלמא ובדברו עם הבריות, הרי א”א לחשוב בבת אחת בשני דברים. ועל כרחך שכוונת החינוך אינה למצוות חיוביות, אלא שבכל זמן שהאדם נותן דעתו לקיימם מקיים. ועוד הוכיח כן מלשון החינוך גופיה בהקדמתו שם, שחילק את המצוות לסוגים וכתב וז”ל, ומן המצוות אלו שאדם חייב בהם לקום לעשותן בהתמדה, כגון מצות אהבת ה’ ויראתו וכיוצא בהן, ויש שחייב לקום ולעשותן בזמן ידוע ולא קודם לכן, כגון מצות סוכה ולולב וכו’. עכ”ל. ואי חייב בהן בכל עת, לא שייכת הלשון “לקום לעשותן” המורה שהיה פנוי מהן קודם, ועתה בא לעשותן. ועוד גם הוא הוכיח הכי מלשון האור זרוע (הל’ המוציא סי’ קס הנ”ל) שכתב וז”ל, זה הכלל שאני אומר בברכות, כל מצוה שיש עתים למצוותה, כגון ציצית, תפילין, מילה, פדיון הבן וכו’, צריך לברך על עשייתם וכו’. אבל אותן מצוות שלעולם חייב בהם ואין עתים להפטר מהם, כגון להאמין באלהינו, וליראה אותו, ולאהבה אותו, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו, ושלא לעבוד ע”ז, ביקור חולים ותנחומי אבלים ונתינת צדקה וכו’, שאין להם פטור, אין שייך לברך עליהם. עכ”ל. הנה ביאר שיחתו שאומרו “לעולם חייב בהם” אינו מצוה חיובית בכל עת, אלא “שאין עתים להפטר מהם”, מצוה שבכל עת יש אפשרות לקיימה, וכדוגמאות שמביא צדקה וביקור חולים שברור שאינן מצוות חיוביות בכל עת. עכת”ד.
ועתה אינה ה’ לידי ספר הליכות ישראל (ח”א סימן לח עמ’ ריז) ושם שאל את הגר”מ פיינשטיין זצ”ל גבי שש מצוות תמידיות, האם יש חיוב לחשוב במצוות אלו בכל רגע, וזה לכאורה בלתי אפשרי. והשיב, דלא שייך לחשוב בהן בכל רגע, ואם לומד (וכמדומה שהוסיף “ועושה מצוות”), מקיים מצוות אלו. ע”כ. וכוונתו כאמור ב”ה, שבכל עת עסקו במצוות אלו, מקיים מצות עשה. א”כ הן מצוות קיומיות ולא חיוביות. הערה זו מאת: הרב אסי הלוי אבן יולי שליט”א שלחן ערוך המדות – א
5. המצוות התמידיות, אותם מנה ספר החינוך (מתוך תרי”ג המצוות). ואלו הם: להאמין בה’. שלא להאמין לזולתו. לייחדו (הידיעה שה’ אחד). לאהבה אותו. ליראה אותו. שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים. (וסימנן : “שש ערי מקלט תהיינה לכם”).
6. מפורסמים דברי החינוך בריש ספרו (בהערת המחבר ד”ה אבל) שיש שש מצוות תמידיות כנ”ל (בהערה קודמת) לאמור ששש מצוות אלו, הן ערי מקלט לכל איש הישראלי, שבכל עת יוכל לברוח אליהם, ולנצל את זמנו להיות קרוב אל בוראו ולעשות רצונו. וכך כתב עוד לאורך ספרו, כאשר יובאו דבריו בסמוך, ברצות ה’. וכן הביא את החינוך הלחם משנה (תפלה פ”א ה”א) וכן פסק (את דברי החינוך) החיי אדם (חלק א כלל א סעיף ה) באורך. ועוד כתב בהקדמתו לחכמת אדם, הגם שנסעתי למרחקים והייתי סוחר, אף חכמתי עמדה לי בנסיעתי לדרך, דעתי עליה [על התורה], ובישיבתי בחנות דעתי עליה. ותיתי לי, שאפילו בשעת משא ומתן פעמים הרבה, היה דעתי עליה בהרהור פירוש או קושיא, ובפרט בשש מצוות עשה שכתבתי בחיי אדם כלל א, וקיימתי בעצמי “אל תעזבה, ותצרך” וכו’. עכ”ל.
וכן פסק את דברי החינוך הנ”ל המשנה ברורה להלכה (בביאור הלכה ר”ס א ד”ה הוא כלל גדול), ועוד לו בספר המצוות הקצר שלו (סוף מצוה ב) לגבי מצות יחוד ה’ וז”ל, ואמונה זו, אנו חייבים בה בכל עת ובכל רגע, בזכרים ונקבות. עכ”ל. וגם בסוף ספרו שמירת הלשון (בחתימת הספר) כתב, שיראה לקיים המצוות התמידיות לכל הפחות פעם ביום. ועצה טובה קאמר, שיקבע לכך זמן קודם הסעודה. ע”כ.
וכן פסקו בספר ערוך השלחן (סימן א סעיף יד), ובספר פסקי תשובות (סו”ס סא) הביא שיש שכתבו, שקודם קריאת שמע יכוון לקיים בק”ש את שש המצוות התמידיות הנמצאות בה, שכ”כ בספר שלחן הטהור (סעיף א) ובטהרת הקודש (מאמר תיקון היסוד פי”א) ובחלקת יהושע (מאמר ו אות ח). ע”כ. וכן בהקדמת ספר חרדים, כתב בחיוב המצוות התמידיות, ברם דרך בדרך מעט שונה, שהחליף כמה מצוות, והנה ז”ל, ויש מצוות שחיובן בלא סיבה, וגם חיובן תמידי, ולא יפסקו מן האדם אפילו רגע אחד בכל ימיו, ואלו הן. א, להאמין מציאות ה’, והשגחתו, ויכולתו. ב, להאמין שהוא אחד. ג, ליראה ממנו. ד, לאוהבו. ה, ולדבקה בו. ו, ולזכרו תמיד. עכ”ל. הנה לנו שהוסיף מצוות לדבקה בו, ולזכרו תמיד, והשמיט את המצוות ל”ת שלא לתור אחר מחשבת הלב והעינים, ושלא יהיה לך אלהים אחרים. הערה זו מאת: הרב אסי הלוי אבן יולי שליט”א שלחן ערוך המדות – א
7. משלי (טז כו)” “נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו” פרושו: שהאיש העמל, הטביע חותם בנפשו שהרגיל אותה לעמול מאליה לטובתו “כי אכף עליו פיהו” פרושו: כפה עליה באמצעות בפיו שהוא רצונו, לקיים את הציוויים הרוחניים בהכרה וללא מאמץ רב.
8. תלמוד בבלי מסכת מכות (דף כג עמוד ב – כד ע”א) “דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? )דברים ל”ג( תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא (611) שית מאה וחד סרי הוי, (חסרים עוד 2 להשלים ל613 מצוות) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. (שני הדברות הראשונים, נאמרו ישירות על ידי ה’, ולכן משה לא היה צריך למסור אותן לישראל).
הגמרא במסכת הוריות דף ח עמוד א: “דבי רבי תנא, אמר קרא: ‘אשר דבר ה’ אל משה’, וכתיב: ‘אשר צוה ה’ אליכם ביד משה’, איזו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקדוש ברוך הוא, וצוה על ידי משה? הוי אומר: זו עבודת כוכבים, דתנא רבי ישמעאל: ‘אנכי’ ו’לא יהיה לך’ מפי הגבורה שמענום”.
בפסיקתא זוטרתא שמות יתרו, כ: “אלו עשרת הדברות [החרותות על לוחות האבנים, אבנים ספיר] היו, והמכתב מכתב אלוהים היה. מנין אותיות של עשרת הדברות הם שש מאות ושלש עשרה, כנגד שש מאות ושלש עשרה מצות, שנתנו לנו על ידי משה רבינו? שנאמר: ‘תורה צוה לנו משה’ – תור”ה תרי”א, ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום”.
במדרש שיר השירים רבה פרשה א, מובאת מחלוקת בין חכמים לרבי יהושע בן לוי, כאשר לדעת חכמים כל עשרת הדברות נאמרו על ידי ה’ לישראל, ואילו לדעת רבי יהושע בן לוי רק שני הדברות הראשונים נאמרו על ידי ה’, ואת השאר שמעו מפי משה. ומבאר שעל אף שהפסוק ‘דבר אתה עמנו ונשמעה’ כתוב רק לאחר כל עשרת הדברות, ‘אין מוקדם ומאוחר בתורה’. עוד מובא שם שגם דעת רבי עזריה ורבי יהודה בר סימון כדעת רבי יהושע בן לוי:
רש”י על שמות פרק יט פסוק יט, מביא את דרשת חז”ל במסכת מכות, ומבין ממנה שאת שאר הדברות אכן לא שמעו ישראל ישירות מה’: “משה ידבר – כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא ‘אנכי’ ו’לא יהיה לך’, והקב”ה מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע”.
אמנם בהמשך (שם כ, א) מביא רש”י את מדרש מכילתא דרבי ישמעאל שעשרת הדברות נאמרו לישראל על ידי ה’ בבת אחת, ואחר כך פורשו אחד אחד. “את כל הדברים האלה – מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן. אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו”.
אבן עזרא שמות פרק כ )א) ..אמרו רבים, כי השנים הדברים לבדם אמר השם. ועדותם, שכתוב בדבור ראשון, אנכי ה’ א-להיך (שמות כ ב ( ובשניה, כי אנכי ה’ א-להיך אל קנא (שמות כ ה), ובשלישי כתוב את השם ה’ א-להיך (שמות כ ז), גם את אשר ישא את שמו לשוא (שם), ולא אמר שמי, וברביעי כי ששת ימים עשה ה’ וגו’ על כן ברך ה’ (שמות כ יא), ובחמישי אמר אשר ה’ א-להיך נותן לך (שמות כ יב( … דע, כי עשרת הדברים, כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם, כי כתוב וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמר. ותחלתם אנכי וסופם וכל אשר לרעך. וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית, את הדברים האלה דבר ה’ אל כל קהלכם (דבר’ ה, יט), ואין הפסק ביניהם. ועוד, כאשר נכתבו כולם באצבע א-להים כן אמרם השם כלם. והעדות, שהביאו, שהכתוב בדבור השלישי, והרביעי, והחמישי, אינו על דרך המדבר. יש להשיב, אחרי שקבלת זה השם להיות לך א-להים, ע”כ אמר: לא תשא את שם ה’ א-להיך לשוא (שמות כ ז), גם כי ששת ימים עשה ה’ (שמות כ יא). ועוד, כי משפט אנשי לשון הקדש לדבר ככה. כתוב לא ילין חלב חגי (שמות כג, יח), ואחריו כתוב תביא בית ה’ א-להיך (שם, יט) ורבים כאלה.
רמב”ן (שמות פרק כ) והנה לשון הכתוב הזה את שם ה’ א-להיך, כאלו משה ידבר, וכן בכל הדברות אחרי כן, ובשנים הפסוקים הראשונים השם ידבר אנכי, אשר הוצאתיך, על פני, כי אנכי, לאוהבי ולשומרי מצותי. ומפני זה אמרו רבותינו ז”ל (מכות כד א( אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שהם עיקר הכל. ור”א הקשה כי הכתוב אמר (לעיל פסוק א) וידבר א-להים את כל הדברים האלה, ומפורש מזה את הדברים האלה דבר ה’ אל כל קהלכם (דברים ה יט), ושם כתוב עוד ויכתבם על שני לוחות אבנים, כי כאשר אמרם אל כל קהלכם כן כתבם על הלוחות: ואני אפרש לך קבלת רבותינו. בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי א-להים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה, ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו, כמו שהזכרתי. ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה. וכך הם מפרשים משה ידבר והא-להים יעננו בקול (לעיל יט יט). ועל כן היו בהם דברי ה’ עם משה שיאמר להם כן. והכונה היתה בזה כדי שיהיו כלם נביאים באמונת ה’ ובאיסור ע”ז, כאשר פירשתי (שם ט), לפי שהם העיקר לכל התורה והמצות, כמו שאמר הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים (דברים ד י). אבל בשאר הדברות יקבלו מפי משה ביאורן עם שמיעתם קול הדברים, ובשאר המצות יאמינו במשה בכל:
וכ”כ החזקוני שם כ, א, ובאר שמתחילה אמר ה’ את כל הדברות יחד לישראל, אך כיוון שאמרם הכל יחד, לא הבינו, כי אין האוזן מסוגלת להשמוע כמה דברים יחד, ולכן חזר ופירט דיבר אחר דיבר, ואחר שני דברות אמרו ישראל למשה שאינם מסוגלים לשמוע, ומשם משה המשיך.
וכ”כ הר”ן בדרשותיו, דרוש חמישי, והוסיף ובאר שבשני הדברות הראשונים הגיעו ישראל למדרגת נבואתו של משה רבנו וקיבלו את הנבואה בדרגה הגבוהה ביותר. ואף שלא היו ראויים לכך מצד מדרגתם, עשה ה’ שיקבלו את הנבואה בעצמם ולא דרך תיווך של משה, כדי שאם בעתיד יקום נביא ויטען שצריך לעבוד ע”ז, תוכחש נבואתו אל מול עדותם של כל ישראל ששמעו את ה’ בעצמו מזהיר על כך:
“וכן מצינו במעמד הר סיני שזכו כל ישראל להשגה עצומה, עד שבשתי הדברות הראשונות לא הוצרכו שיגיד משה אליהם, כי הם השיגום כמו שהשיגם משה… כבר ביארו שאלו השני המאמרים השיגו אותן כל ישראל בבירור בלא חידה, וזו באמת מדרגה גדולה בנביאים שתהא נבואתם מבוארת, כאשר העיד השם יתברך על אדון כל הנביאים ומראה ולא בחידות.
וכ”כ רבי אליהו מזרחי (רא”ם) על במדבר טו, כב: “אשר דבר ה’ אל משה “אנכי” ו”לא יהיה לך” מפי הגבורה שמענום. “אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי”. ומה שאמר “אחת דבר אלוהים שתים זו שמעתי”, נראה לי שכונת הרב בזה להביא ראיה לדברי רז”ל במה שאמרו: ‘אנכי’ ו’לא יהיה לך’ מפי הגבורה שמענום, דמקרא ד”אחת דבר אלוהים שתים זו שמעתי” משמע שמאותו דבור שדבר אלהים במעמד הר סיני, דכתיב “וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמר”, שבו נכללו כל הדברות, כמו שדרשו רז”ל שאמרן כלן בדבור אחד, לא שמענו מהם רק השתים, שהם “אנכי” “ולא יהיה”, אבל השאר מפי משה רבינו שמענום ולא מפי הגבורה, כדכתיב: ‘דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות'”.
גם בספר הליקוטים לאריז”ל, תהלים סב ד”ה: ‘אחת’, כותב שישראל שמעו מפי ה’ את כל עשרת הדברות בבת אחת, ואחר כך בפירוט רק את שני הדברות הראשונים:
“אחת דיבר אלוהים, שתים זו שמענו וכו’. פי’, הקב”ה דבר כל העשר דברות בדיבור אחד, מה שאין כן כח בבשר ודם, וזהו ‘וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמר’, כלומר כאחד ובדיבור אחד. אבל ישראל לא שמעו באזניהם כי אם שתי דברות לבד, שהם ‘אנכי’ ו’לא יהיה לך’, וזהו שתים זו שמענו וכו’. וזה מה שאמרו רז”ל ‘אנכי’ ו’לא יהיה לך’ מפי הגבורה שמענום, וזהו ‘ישקני מנשיקות פיהו’ – מיעוט רבים שנים. והם הב’ דברות. ולפי שלא יכלו לסבול, אמרו למשה: רצוננו לראות מלכנו ולשמוע מפיו. ואחר שראו שאין בהם כח כמשה רבנו עליו השלום, אמרו: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוהים וכו'”.
9. ה”אבי עזרי” בהלכות תשובה. שם כבר הביא עוד מקורות. הוא מספר שהוא שאל את הגרי”ז למה למצווה זו קוראים “אמונה” ולא “ידיעה” והא ענה לו שהוא שאל כבר את אבא שלו הגר”ח, והגר”ח ענה כי “במקום שנגמר השכל מתחיל האמונה”. ההנחה שהתכוון שאיננו מסוגלים לתפוס שם.
10. מאורות האמונה (נתיבה חוב’ כ”ג, א’ אלול, תרפ”ח), הרב צבי יהודה קוק זצוק”ל (הראי”ה), (מאמרי הראי”ה, עמ’ 70)
11. הראי”ה, (מתוך שיחות הרצי”ה, לימוד תורה ב’)
12. הראי”ה, (עולת ראיה חלק א, ירושלים, תשמ”ה עמ’ שמ”ו)
13. הראי”ה, (מאמרי הראיה, ח”א, עמ’ 74)
14. רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין זצוק”ל, בספר מאור ושמש (פרשת וארא)
16. רבי יהודה ליוואי בן בצלאל זצוק”ל (מהר”ל מפראג), נתיב האמונה (פרק ב’)דברים (פרק ד פסוק לט).
19. תניא (חלק א לג), רבי שניאור זלמן מלאדי זצוק”ל “אדמו”ר הזקן”, “בעל התניא” ו”בעל שולחן ערוך הרב, מייסד חסידות חב”ד והאדמו”ר הראשון בשושלת.
21. תהלים (פרק קיט פסוק פו), רבי מאיר ליבושׁ בן יחיאל מיכל וייזר (המלבי”ם).
28. רמב”ם בפירוש המשניות (ברכות ט’)
30. רבנו יונה בפירושו על משלי (כ”ב י”ט).
32. אמונה ובטחון לחזו”א (ב’ א’)
33. רבי אליהו בן שלמה זלמן (ט”ו בניסן ה’ת”פ – י”ט בתשרי ה’תקנ”ח), שנודע בכינויים: הגאון מווילנה או בראשי תיבות: הַגְּרָ”א (הגאון רבנו אליהו), היה פוסק, מקובל ואיש אשכולות, שבלט במעמדו החריג בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. הגר”א היה גדול במקרא, בתלמוד ובקבלה, פוסק מקורי ומרכזי, ובקיא במדעים.
35. רמב”ם (רב נו משה בן מיימון זצוק”ל), משנה תורה-ספר המצוות – מצות עשה, הלכה א “היא הצווי אשר צונו בהאמנת האלהות, והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים, והוא אמרו (שמות כ-ב) ”אנכי ה’ אלהיך”.
39. רמב”ם, בפרשת וישמע יתרו, מדע הלכות יסודי התורה פ”א “ובסוף גמרא מכות (מכות כג-ב) אמרו תרי”ג מצות נאמרו למשה בסיני, מאי קראה (דברים לג-ד) ”תורה צוה לנו משה”, ר”ל מנין תור”ה והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא תרי”א (611) הוי, והיה המענה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום הנה נתבאר לך אנכי ה’ מכלל תרי”ג מצות, והוא צווי באמונת האלהות כמו שבארנו”.
40. דף על הדף מכות דף כג עמוד ב
41. ראה כד הקמח, ערך ביטחון. פירוש רבינו יונה לספר משלי )פרק ג’, פסוק ז’)
42. אולם לדעת הרמב”ן מצוות הביטחון מפורשת במצוות “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך”. כלומר זוהי מצווה אחרת אינה נובעת ממצוות האמונה. מאידך, בספר ‘שערי תשובה’ לרבינו יונה ובספר חרדים נראה כי הם כוללים את מצוות הביטחון במצוות לא תעשה של “לא תירא מהם” שנאמר במלחמה מול אויבי ישראל. לעומת זאת לדעת בעל “משך חכמה” הביטחון בה’ נכלל במצוות ה’דביקות’ בה’, שנאמר ‘ובו תדבק’.
43. רמב”ם (רבנו משה בן מיימון זצוק”ל), הלכות יסודי התורה פרק א הלכה א
44. בראשית רבה (סח ט). “ויפגע במקום” ר”ה בשם ר’ אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב”ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. מן מה דכתיב (שמות לג, כא): “הנה מקום אתי” הוי הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו.
45. רמב”ם, הלכות יסודי התורה פרק א הלכה ב
46. רמב”ם, הלכות יסודי התורה פרק א, הלכה ג.
49. רמב”ם, הלכות יסודי התורה פרק א, הלכה ד.
50. הגלגלים הם הנקראים שמים ורקיע, וזבול וערבות, והם תשעה גלגלים, גלגל הקרוב ממנו (אלינו) הוא גלגל הירח, והשני שלמעלה ממנו הוא גלגל בו הכוכב הנקרא כוכב, וגלגל שלישי שלמעלה ממנו שבו נוגה, וגלגל רביעי שבו חמה, וגלגל חמישי שבו מאדים, וגלגל ששי שבו כוכב צדק, וגלגל שביעי שבו שבתאי, וגלגל שמיני שבו שאר כל הכוכבים הנראים ברקיע, וגלגל תשיעי הוא גלגל החוזר כל יום מן המזרח למערב והוא המקיף ומסבב הכל. וזה שתראה כל הכוכבים כאילו כולם בגלגל אחד, אף על פי שיש בהן זה למעלה מזה, מפני שהגלגלים טהורים וזכים כזכוכית וכספיר. יסודי התורה (שם פרק ג א)
51. רמב”ם, הלכות יסודי התורה פרק א, הלכה ה.
52. רמב”ם, הלכות יסודי התורה פרק א, הלכה ו.
53. השגות הרמב”ן זצוק”ל (רבי משה בן נחמן ידוע בראשי התיבות רמב”ן) על ספר המצוות, מצוות עשה א’
54. מסיק דבריו מהגמרא במכות הביא הרמב”ם ראה במפורט לעיל.
55. “נחל קדומים” (דברים פרשת ואתחנן אות יב).
56. ספר החינוך, מצווה כה: מצות האמנה במציאות השם.
57. “השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו”
58. ספר מצוות גדול (סמ”ג) הוא ספר הלכה יהודי המבאר את יסודות תרי”ג מצוות לפי התלמוד והפוסקים. הספר נכתב בידי הרב משה בן יעקב מקוצי זצוק”ל מבעלי התוספות בצרפת.
59. מקור הביטוי הוא בארמית בתלמוד הבבלי (בבלי, מסכת ברכות – דף כד, עמוד א): מילולית במכה אחת ”אמר ליה: אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו?“ (האם כולם באריגה אחת אתה אורג אותם? האם כולם שווים זה לזה?) רש”י מפרש: מחתא מחתינהו – באריגה אחת ארגתם.
61. פירוש האבן עזרא לתורה ונ”ך נכתב על ידי רבי אברהם אבן עזרא זצוק”ל
62. שמות (פרק כ, פסוק ב),” אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹ-הֶ-י-ךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹ-הִ-י-ם אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי”.
63. ספר שמות פרשת ואירא דף כ”ה ע”א, רעיא מהימנא
65. משנה ברורה הוא חיבור הלכתי של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין “החפץ חיים”, שיצא לאור בשישה כרכים הספר הוא פירוש של חלק אורח חיים בשולחן ערוך. ה”משנה ברורה” התקבל כמקור ההלכתי היחיד המשפיע ביותר בעדות אשכנז והוא משמש נקודת ייחוס מרכזית לפוסקים, למורי ההלכה ולציבור הרחב.
66. ספר החינוך בהקדמתו ובסימן כ”ה, כ”ו, תי”ז, תי”ח, תל”ב, תפ”ז.
67. פלא יועץ ערך אמונה- הרב אליעזר ב”ר יצחק פאפו (תקמ”ו – כ’ בתשרי תקפ”ח) היה פוסק ומקובל. נודע בספר המוסר שחיבר, “פלא יועץ”, ומכונה לעיתים על שמו. שימש רב הקהילה הספרדית של סיליסטרה שבבולגריה ועמד תקופה מסוימת גם בראש הקהילה הספרדית בבירת ולאכיה, בוקרשט. חיבר גם את הספרים “אלף המגן”, “חסד לאלפים” ו”בית תפילה”.
68. הלכות גדולות הוא ספר הלכה מתקופת הגאונים, שפסקי ההלכה שבו מוזכרים בכתבי הראשונים פעמים רבות. הדעה הרווחת היא שהספר חובר על ידי חכם בשם רבי שמעון קיירא ואילו בעל הסמ”ג ורש”י סברו שחובר על ידי רב יהודאי גאון ולא פירשו באיזה רב יהודאי מדובר, רב יהודאי גאון או רב יהודאי הכהן גאון
69. השגות הרמב”ן זצוק”ל (רבי משה בן נחמן ידוע בראשי התיבות רמב”ן) על ספר המצוות, מצוות עשה א׳ כך כתב שם בפרושו את סברת בעל הלכות גדולות שלא מנה את מצוותה האמונה מכלל תרי”ג מצוות.
70. בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב”ם, במצוות לא תעשה א (שכחת הלאוין א׳)
71. רבי חסדאי (בר’ אברהם) קְרֶשְׂקַשׂ, היה רב, פילוסוף ומנהיג יהודי בתקופת הראשונים. תלמידו של הר”ן. שם לעצמו למטרה להגן על יהודים בפולמוס הפילוסופי היהודי-נוצרי ונחשב לאחד מחשובי הפילוסופים והתאולוגים. מהראשונים שהטילו ספק בקביעותיה של הפילוסופיה היוונית ובייחוד זו של אריסטו.
72. פירושה – למרות, על-אף. מילוג המילון החופשי ברשת.
לשאלות בהשקפה התקשרו לבית ההוראה שערי הלכה ומשפט: 2873*
