פרשת בלק
כבוד הזולת
בפרשתנו התורה מספרת על הוויכוח בין האתון לבלעם הרשע בשעה שהקב”ה עשה נס ופתח פי האתון. האתון מוכיחה את בלעם על זה שהוא מתעלל בה למרות שהיא שרתה אותו במשך שנים רבות, ואומרת התורה שהמלאך נגלה לבעלם ואומר לו “בהיות שהאתון ראתה אותי ונבהלה מפני לכן “נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי”. אומר רש”י שהמלאך אומר לבלעם שמפני שדברה האתון והוכיחתך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה, על כן הרגתיה, “שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות”.
רואים כאן דבר מפליא. המלאך חס על כבודו של בלעם שלא יתבזה מהאתון אף שדבריה היו אמת לאמיתה, ומן הראוי היה שדבריה ישמעו ויתפרסמו וממילא יתפרסם גודל הנס שבבריאת פי האתון. מכל מקום חס המקום על כבוד הבריות לא סתם בריות אלא בריאה כמו בלעם הרשע שכולו טומאה ומיאוס מחד, ותאוות כבוד בלתי נתפסת מאידך, ועדיין עליו חס המקום…
אילו היו שואלים כל אחד מאיתנו האם היה ראוי לו שייעשה לו כך בוודאי היינו משיבים שאין דבר יותר נפלא וראוי מפרסום מעשה זה, אולם המלאך נהג אחרת, “כי לכבוד הזולת אין גבול ומידה ועלינו לנהוג בזולת בכבוד עצום בכל כוחנו”. (שיחות רבי נתן צבי פינקל – ע’ רל).
בבית הכנסת הגדול בעיר פראג הייתה מונחת על הבימה טבלה מיוחדת עליה היו כתובות ברכות התורה שהייתה מיועדת למי שהברכות אינן שגורות על לשונו, וכך במשך השנים הפכה הטבלה להיות סימן היכר של עם הארץ, “כל מי שנזקק לומר את הברכות מתוך הטבלה זכה בתואר זה”.
כאשר הגאון רבי יחזקאל לנדא בעל הנודע ביהודה, נתמנה לרבה של פראג, הבחין במנהג זה שיש בו משום פגיעה בכבודם של העולים לתורה, ולכן החל גם הוא לומר את הברכות מתוך הטבלה ובכך שמר על כבודם של העולים לתורה שנבצר מהם לומר את ברכות התורה בעל פה.
