פרשת חוקת
כי היא חיינו ואורך ימינו
הגמ’ בשבת (פ”ג:) אומרת, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר “זאת התורה אדם כי ימות באוהל”.
ידועה היא הגמרא במסכת ברכות (סא:) שמביאה את המשל שמשל ר’ עיקבא לפפוס בן יהודה, שעם ישראל דומה לדגים שבים שבא השועל וראה אותם שהם קופצים מעל המים לברוח ממצודת הצייד, ואמר להם השועל בואו תעלו ליבשה ונדור אני ואתם, כשם שדרו אבותי עם אבותיכם. ענו הדגים ואמרו לשועל, אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טיפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתיראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה.
איזו תובנה נוספת מצא רבי עקיבא במשל הדגים, שבשלה החליט לבסס את דבריו על המשל הזה דווקא?
התשובה היא, אדם שרואה את הדגים לאחר שהוצאו מהמים, חושב שהדגים מלאים שמחת חיים. במים הם שטים בניחותא, ובחוץ הפרפור הוא סימן לשמחה מרץ וריקוד, ונראה שמתחילים לחיות. וכך נראים הדברים למי שלא מבין בדגים, שהרי פרפורים אלה הם פרפורי גסיסה.
כך ממש הם הדברים בנוגע למצבו של האדם הפורש מבית המדרש ומתנתק מצינור החיים שלו. בהתחלה נראה שמח ומלא חיים, מתלהב מכל התענוגים שהעולם הזה יכול להציע לו. והאמת, שאדם שחי את חייו תוך שהוא מנותק מתורתנו הקדושה, הריהו חשוב כמת, וכל פינוקו של העולם הזה אינם אות חיים אלא פרפורי גסיסה. גופו אולי יישאר לטייל ולבלות בעולם הזה עוד כמה שנים, אבל רוחו ונפשו עומדים לשוב אל כור מחצבתם ולהניחו כאן כשהוא מתבוסס ושוקע בביצת החומריות העכורה.
אף ללומדי התורה בעמל יום אחרי יום, לעיתים נדמה להם ששם ברחוב “יש חיים”, שם משתוללים ושמחים והכל כל כך תוסס, אך עלינו לדעת שאין אלו חיים כלל, אלו פרפורי גסיסה, כדג המשתולל מחוץ למים.
החיים האמיתיים הם חיים של תורה, בין כותלי בית המדרש. תורתנו תורת חיים, שבלעדיה אין חיינו חיים. (ע”פ הרב מרדכי גיפטר ראש ישיבת טלז ארה”ב – מדשן ביתך)
