פרשת אמור
כבוד הדדי מרומם את האדם
בפרשתנו נאמר: וּסְפַרְתֶּם "לָכֶם" מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת (פרק כג פסוק טו)
שואל החתם סופר לכאורה מספיק לכתוב: "וספרתם ממחרת השבת", מדוע הוסיפה התורה את המלה לכם? (וספרתם לכם)?
ההסבר לכך שהתורה משתמשת לפעמים בתיבת "לכם" כוונתה להצביע על איכות כמו שנאמר באברהם אבינו: ״לך לך מארצך"׳ מסביר רש״י ״להנאתך ולטובתך״ ששם בארץ ישראל אעשה אותך לגוי גדול. כך גם בפרשת המרגלים, הקב"ה אומר למשה רבנו ״שלח לך אנשים״. המילה "לך" מתבארת "להנאתך ולטובתך" שהרי על ידי שליחת המרגלים חי משה רבנו ארבעים שנה נוספות, שאם לא כן היו נכנסים מיד לארץ ומשה היה מסיים את שליחותו עלי אדמות כי היה צריך למות עם כניסתן של עם ישראל לארץ.
אומר החתם סופר, גם אצלנו מתפרשת המלה לכם (וספרתם לכם) ספירה שתהיה לתועלת האדם להתקדש ולהיטהר במשך שבעת השבועות של ספירת העומר ולקבל את התורה בטהרה עם תובנות חדשות (דרשות רע"ט).
בדברי ימי עמנו (גמרא יבמות סב:) זכורים הימים שבהם אנחנו נמצאים בין פסח לעצרת שנספו בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה. לא נאמר זלזלו זה בזה, אלא "לא נהגו כבוד" מדוע – כי כל אחד חשב ששיטתו היא הנכונה.
פגם חטאם היה שזלזלו בדרכם הרוחנית של חבריהם למרות שלא הייתה סטיה מההלכה וההשקפה הצרופה. הדבר דומה לפי דברי החפץ חיים, לחילות בצבא. אי אפשר שכל החיילים יהיו חיל רגלי או חיל הים, וכל חיל אפילו זה המספק שרותי מלחמה גם הוא תורם למאמץ המלחמתי ואין לזלזל בו. המגפה שפרצה בקרב תלמידי רבי עקיבא בעיצומם של ימי הספירה הוכיחה בעליל כי בלי אחדות בין קהל עובדי ה' אי אפשר להגיע להבנה בתורה ולדרגות רוחניות.
המדרש (קהלת רבא) אומר: ״שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא וכולם מתו בין פסח לעצרת, עד שבא רבי עקיבא ולקח תלמידים חדשים רבי שמעון בר יוחאי רבי מאיר ועוד, ואמר להם: הראשונים לא מתו אלא מפני שעינם הייתה צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן מיד מלאו כל הארץ תורה״.
פלא הוא שמהגמרא משמע שרק לא נהגו כבוד זה בזה ואילו מהמדרש משמע יותר מזה שאף הייתה עינם צרה אחד בשני?
התשובה לכך אומר הרב יחזקאל לוינשטיין בספרו (אור יחזקאל אמונה עמ׳ קכ״ב) שאין סתירה בין דברי הגמרא לדברי המדרש, ומדוע כשלא נהגו כבוד זה לזה הגיעו לצרות עין בתורה של השני. הזלזול בזולת גורם לירידה בעלייתו הרוחנית או הגשמית של האדם והתוצאות יכולות להיות חמורות. (מעבוד ע"פ ספר אמרי חן)
