איסור שמיעת לשון הרע באשתו
שאלה: האם מותר לאישה לומר לבעלה שחברה בעבודה פגעה בה, רק לצורך לשתף אותו, ולכאורה יש לאסור בזה שהרי אין בזה שום תועלת כדי לפטור את העניין או להציל אדם משום שיפגע, ונחשב לשון הרע שאינו לצורך ויש איסור בין על המספר ובין על השומע, כמו כן יש לשאול האם שונה דין האישה מדין הבעל:
תשובה:
מותר לאישה לספר לבעלה את אשר על ליבה כדי להפיג צערה, אך צריכה להיזהר שלא להנות או לכוון להזיק למי שמספרת עליו הלשון הרע, דהיינו ממה שמספרת דברים רעים על חברתה, אלא לספר בעיקר לספר על הפגיעה בה ופחות לספר על כמה האישה ההיא רעה.
אין לחלק בין בעל לאישה בדין זה וגם לאיש מותר לספר לאשתו או לחברו, את אשר על ליבו אם פגע בו חברו.
על השומע להיזהר שלא להאמין לסיפור ששומע, וודאי שאין עליו חובה ללמד זכות על מי שסיפרו על לשון הרע אם רואה שיפגע במספר, והרי כל התועלת זה בשביל שיוכל לשתף עם חברו ואם ירגיש שאינו עמו לא הועיל כלום.
אך בינו לבין עצמו יכול ללמד זכות כדי שלא יאמין, שהרי לא מספרים לו בשביל שיחוש.
ומדוע מותר לו למספר לספר לו הרי לכאורה מכשילו בלפני עוור שהרי לשמוע אין שום תועלת עיין במקורות.
מקורות:
מבואר בחפץ חיים בהלכות לשון הרע כלל י וכלל ט שלשון הרע לתועלת מותר לספר, רק שצריך שיעמוד בכמה תנאים ונסכם אותם בקצרה, א. שיראה הדבר בעצמו (דהיינו שלא ששמע ממישהו שאמר ולא נאמן עליו כבי תרי) ב. שיתבונן שהדין עמו ולא עם מי שסיפרו עליו ג. שינסה להוכיח את המספר אם יכול ד. שלא יגדיל העולה ה.שיכון לתועלת ולא להנות מהלשון הרע ו.שיבדוק שלא יכול לסובב את התועלת אחרת (כאן לכאורה אין אפשרות אחרת ז. שלא יסבוב על ידי הסיפור נזק יותר גדול.
והנה נידון דידן התועלת בו היא לא להציל אדם אחר שלכאורה זה הסיבה שמותר לספר לתועלת וכאן הרי לא עוזר לאדם על ידי שמספר.
ובאמת הח”ח בהערה בסוף כלל י’ הלכות לשון הרע בפרט החמישי כתב וז”ל: ואפשר דהוא הדין אם כונתו בסיפורו להפג את דאגתו מלבו, הוי כמכון לתועלת על להבא (ולפי זה מה שכתבו חז”ל דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים קאי גם על ענין כזה )אך יזהר שלא יחסרו הפרטים שבסעיף זה עכ”ל.
ומבואר בח”ח שהוא כתב הלכה זו רק בדרך אפשר ולא בהכרח שנכון הוא.
ובאמת בספר זה השולחן של הגר”ש דיבלצקי כתב וז”ל: והגר”ש הומינער (שליט”א) כתב על זה במכתב וז”ל, דע, שאני בכוונה השמטתי זה ולא הבאתיו בעיקרי דינים להתירא, ראשית דהח”ח בעצמו כתב כמסתפק בזה, ועוד דיכול לבוא מזה מכשולים גדולים, דתמיד יאמר המספר דיש לי צער מזה אם לא אספר, ועוד דבעי ליתובי דעתיה ולהפיג דאגתו וימשול בעצמו שלא יספר הלה”ר, ועיין ברכות דף י”א אי משום טירדא אפילו טבעה ספינתו בים נמי וכו’. ורק לעניין היתר שמיעה צירפתי דבר הזה, וכמו שמבואר בעיקרי דינים לשה”ר סע’ נ”ז בהג”ה ע”ש. עכ”ל.
והעולה ממנו ג’ הערות על ההיתר הנ”ל: א. הח”ח עצמו הסתפק בהלכה זו שכתב בדרך אפשר וכדלעיל, ב. יכול לבא מזה מכשולים גדולים ג. אי משום טירדא אפילו טבעה ספינתו בין וכו’, כוונתו שאדם צריך לדעת שלא מכל בעיה צריך לבא ולהתיר מזה הלכות וליצור מהם קולא, והגם שקשה לאדם בדבר מסויים מצופה מאדם שיתגבר על עצמו ולא יספר.
והנה בהערתו הראשונה במה שכתב שהח”ח כתב כמסתפק ולכן לא נראה להתיר למספר, הנה דברים אלו של הח”ח הובאו בכמה מגדולי עולם וכמו שנוכיח.
בספר חוט השני להגר”נ קרליץ הלכות שמירת הלשון פרק ג’ סק’ ב’ כתב התר זה של הח”ח רק כתב להזהיר השומע שלא יאמין בליבו וכמו שנרחיב יותר בהמשך.
וכן מובא בספר השעור היומי בשם הגר”י הוטנר וכן מוקבל שאומרים בשם הגרשז”א זצ”ל הם שם דיברו על אישה שמדברת עם בעלה ונקטו שלא רק שמותר לאישה לספר אלא זה מהשעבודים המוטלים על הבעל להרגיע את אשתו מדאגותיה ולא יתכן שיהיה אסור לה להציען בפניו (ועיין לקמן האם דין זה נאמר גם באיש)
וכן בספר חשוקי חמד להגר”י זילברשטיין שליט”א יומא דף ד ע”ב כתב להתיר לבת לספר לאימא את דאגותיה ובמקרה של ששאלה שם היה שאולי מגיעים לבת גם בעיות נפשיות אך כתב להתיר לולא זאת, וודאי שלא צריך להגיע לידי בעיות נפשיות בשביל להתיר זאת.
וכן ראיתי בשו”ת שלמת חיים ס’ נט שכתב להתיר זאת, אך אולי יש לחלק שם ששם מדובר שיש על המסופר דין תערומת ולכן התיר זאת ועיין בהמשך בזה.
והרבה ציינו (בחוט השני הנ”ל ובעוד ספרים) לספר חסידים ס’ סד’ וז”ל: לא תשא (את שם ה’ אלהיך) [שמע שוא] (שמות כ”ג א’) אזהרה למקבל לשון הרע אפס אם יבא איש אצלך צועק על חבירו מפני שהוא הוכיחו בפניך ולבו חרה לו ואומר כי זה שהוכיחו עושה כך וכך ואומר עליו דברים שלא כהוגן ואתה יודע בזה כי אחר שיגיד לך לא ילך להגיד אחרים כי אינו חושש להודיע לרבים אך להוציא הדברים מלבו שהם כבדים עליו להגיד מצוה לשמעו ומה שתוכל לתקן כנגד חבירו לחבבו תעשה ותתקן ותאמר לו פלוני אוהב אותך ולמה אתה מדבר כדברים האלה אם יקבל מוטב ואם לאו אף על פי ששמעת לדבריו אל תאמין ואל תגיד לאחרים להסירם מלבו שאותן האחרים יהיו מקבלי שמע שוא ויאמינו לו ומה יעשו ילכו ויגידו לאותו האיש הלעז שזה הוציא עליו ויבא גם הוא להתקוטט עמו נמצא שהמריבה באה על ידך על אשר לא שמעת אליו, אבל אם הוא מגיד גם לאחרים כי הוא מתכוון להוציא עליו שם רע לא תאבה לו ולא תשמע אליו אלא גער בו והוציאו מלפניך בנזיפות ותלך לאותן שסיפר אליהם ותאמר אל תאמינו לו ששקר הוא מדבר על רעהו. עכ”ל.
אך יש לציין שלא דיבר על המספר אלא על השומע וזה גם הגר”ש הומניר התיר ולכן אין כ”כ ראיה מדברי הספר חסידים ואולי זה הסיבה שהח”ח לא הביא זאת כמקור.
עכ”פ למדנו שהאחרונים נקטו הלכה זו לדינא ולכן נראה לפסוק כן.
ובמה שהקשה שאין לאדם להפטר ממצות מתי שקשה לו ובעי ליתוביה דעתיה, הנה בשלמת חיים שהבאנו לעיל כתב שבמקום תערומת על חברו מותר מעיקר הדין לספר ולהוציא את דיבתו בפני אחרים וזה גופא מה שנאמר בדין מתי שאיכא תערומת על חברו, ולמד זאת ממאי דכתיב בגמרא בב”מ (נ”ב ע”ב) ברש”י ד”ה אם לחסיד וכו’: טוב לו שלא יקבלנה משיקבלנה ויוציא דיבה על חבירו, עכ”ל. דהיינו שנאמר ברש”י שמתי שהלכה אומרת שיש לו תערומת על חברו מותר לו להוציא את דיבתו, והנה זה שהזיק את חברו (כמובן זה לשיטתו) אם שדיבר עליו או ציער אותו שהרי עובר בלא תונו וודאי שלא נאמר בו הדין של שלשון הרע וזה גופא מה שענה השלמת חיים שם בתשובה שפשוט שאין לשון הרע מתי שאיכא תערומת.
ובמה דכתבנו שאין לחלק בין אישה לאיש, הנה בח”ח עצמו כתב זאת על כולם וציטט הגמרא ביומא דאגה בלב איש ישיחנה ולא חילק אלא כתב זה על איש, ועל אף שכתבנו בשם הגר”י הוטנר והגרשז”א שלא רק שמותר לבעל לשמוע אלא מצווה על זה כחלק מחיובי אישות לדאוג לאשתו על צערה, לא ראינו שחילקו הפסוקים בזה, וודאי שבאיש פחות מצוי צורך זה, אך אם הוא קיים וודאי שמותר לו.
והנה הקשו האחרונים על ההיתר הנ”ל מדוע מותר למספר לספר זאת על חברו הרי מכשילו בלפני עוור, שבשלמא מתי שהוא לטובת אדם מסויים שיכול להינזק א”כ יש עניין לספר לו כדי להצילו ואדרבה מי שעשה את מעשה הרשע הוא החוטא, אך הכא הרי לא מגיע שום טובה למי ששומע אלא רק עוזר למספר, ויש חשש גדול מזה שיבוא להאמין למה שמספרים לו שהרי ברוב המקרים לא יכול ללמד זכות על המסופר כדי להשתתף עם חברו, וודאי שיש חשש שיבא להאמין וא”כ קשה מה עם דין לפני עוור וגם הרב הומניר ציין לזה שיכול לבא מכשולים גדולים מהיתר זה .
ונראה ליישב ע”פ מה שכתב ר”א ווסרמן בקובץ הערות בכל הלכות בין אדם לחברו שחלוקים הם מבין אדם למקום, שהרי בבין אדם למקום לא מצאנו שיכול לעשות את אותו מעשה ופעמים יחשב למצווה ופעמים לעבירה, אך בבין אדם לחברו כן מצאנו חלוקה זו ולדוגמא אדם שמכה את בנו על אף שעובר בלאו של פן יוסיף, אם מכהו בשביל חינוך מותר ואדרבה מצווה הוא, והקשה ר”א שלא מצאנו שמותר לאדם לחלל שבת אם כוונתו לדבר טוב אלא הותר במקום פיקוח נפש, ומדוע הלכות אדם לחברו שאני.
• וייסד ר”א וז”ל: קובץ הערות סימן ע
דכל האיסורין שבין אדם לחבירו אינן איסורין אלא דרך קילקול והשחתה שלא לצורך, וכו’. וכן בלאו דחובל, כתב הרמב”ם [חובל ומזיק פ”ה ה”א] דהאיסור הוא דוקא אם חובל דרך נציון, והיינו מדחזינן דמותר לרב להכות תלמידו.. וכן בלאו דאלמנה ויתום לא תענון, כתב הרמב”ם (בהל’ דעות פ”ו [ה”י]) דאם עינה אותן ללמדן תורה או אומנות ליכא איסורא. וכן בלאו דלא תלך רכיל, מותר לספר לה”ר על בעלי מחלוקת כדי להשקיט המריבה. וכן בלאו דאונאת דברים, מותר להקניטו בדברים דרך תוכחה, וכן מותר להלבין פנים דרך תוכחה, אם לא חזר בו אחרי שהוכיחו בסתר, ומותר גם לקללו בשביל זה, כמו שעשו כל הנביאים בישראל, והוא לשון הרמב”ם בהל’ דעות (פ”ו [ה”ח]). ומוכח מכ”ז, דכל האיסורין האלו הותרו לצורך תועלת. עכ”ל
דהיינו שביאר ר”א שהלכות אדם לחברו אין הפסול בעצם המעשה אלא דרך ההשחתה הוא שמכוון לרוע, והנה ייסוד זה גם מיישב את היתר הח”ח שאע”פ שאין תועלת כללית מסיפור לשון הרע למספר מותר לספר שהרי מכוון לתועלת עצמו ולא להזיק לחברו, אך גם על הקושיא של הכשלת השומע בלפני עוור זה מיישב וכדלקמן.
בספר לרעך כמוך האריך להוכיח שמצוות לפני עוור אינה מצוות של בין אדם למקום אלא מצווה של בין אדם לחברו שאדם צריך לא להביא את חברו למכשול ואדרבא עיקר פירוש המצווה שלא להביא עצה רעה לחברו ולא דיבר מהכשלה בעבירה על ידו, וא”כ יסוד דברי ר”א עונים גם הכא שהרי אין כוונת המספר להכשיל את השומע בלשון הרע ואין כוונתו לעבירה כלל אלא לתועלת עצמו כדי להפיג דאגתו מליבו, ועל כן אין כאן חשש של איסור לפני עוור.
אך זה כן מוטל על השומע, לחפש אדם שיכול לסמוך עליו שלא יעשה עם השמיעה הזו דבר רע או שבגללו יסתכל על האדם אחרת, רק שלא תמיד הוראה זו קיימת שהרי אישה לבעלה מחפשת אוזן קשבת דווקא מבעלה וקשה להורות לה לחפש אדם אחר, אך שוב יש להזכיר את הוראות הח”ח בכל היתר לתועלת שכתבנו לעיל.
ובעיקר יש לדעת שהרבה פעמים שמדברים עם בעל המעשה עצמו ואומרים לו כמה פגע בהם הדבר הדברים נפתרים יותר מהר ובהרבה פעמים רואים שלא הייתה כלל כוונה רעה וד”ל.
