פרשת וישלח
סכנה של חברה רעה
בפרשתנו מבקש יעקב (פ”לב פ”יב) “הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו”.
המפרשים עמדו על כפילות הלשון – מיד “אחי” מיד “עשו” מה באה התורה ללמדנו בזה, הלא אין ליעקב אח נוסף מלבד עשו, וממילא די אם יאמר מיד אחי?
בעל בית הלוי מסביר זאת כך, כאשר ראה יעקב שעשו בא לקראתו הבין שקיימות רק שתי אפשרויות – או שעשו ילחם עמו וירצה להורגו או שיתרצה וישקיט את כעסו ומעתה והלאה ינהג עמו בשלוה ובאחווה כשני אחים.
יעקב אבינו ע”ה חשש משתי האפשרויות, לא רק מפני שנאתו של עשו פחד יעקב, אלא גם מפני אהבתו וחיבתו, אהבתו של עשו רעה היא אצל יעקב. לכן ביקש הצילני נא מיד אחי מיד עשו שאיננו רוצה שינהג עמו כעשו הרשע אך גם לא כאחיו האוהב.
בדרך זו מפרש בעל בית הלוי גם את הפסוק בפרשה (פ”ח) “וַיִּירָא” יַעֲקֹב מְאֹד “וַיֵּצֶר” לוֹ, שלכאורה גם כאן יש כפל לשון “וירא” “ויצר”. אלא שיעקב אבינו חשש משתי האפשרויות ויירא שמא יהרגנו, ויצר לו שמא יתקרב אליו. אכן נתקבלה תפילתו של יעקב וניצל משני הדברים, שהרי בתחילה היה בדעת עשו להורגו והקב”ה הצילו מידו, ואילו אחר כך כשהתרצה ונרגע ביקש עשו לחיות עם יעקב ביחד כמו שנאמר “נסעה ונלכה ואלכה לנגדך” אך יעקב דחה אותו בדברים וניצל גם בזה ממנו. לכן כתוב וישוב עשו “ביום ההוא” לדרכו שעירה, והתקשו המפרשים מדוע התורה צריכה להדגיש שעשו שב לדרכו באותו יום, אלא מוסיף בעל בית הלוי התורה משמיעה לנו כי תפילתו של יעקב נתקבלה בצורה מלאה לבל יסבול מקרבתו של עשו אפילו יום אחד ובאותו יום עצמו נפרד ממנו והלך לדרכו.
משל לכך אדם אחד השאיל חבית לחברו וכעבור זמן קצר הביא אותה בחזרה. אך התברר שהשואל השתמש בחבית לשמירת יין שרף וריחו עוד לא יצא ממנה. ככל ששטפו ומירקו אותה לא עזר הדבר ולבסוף נאלצו לזרוק את החבית, והנמשל הדעות הרעות שאדם קונה בחברה רעה אינו נפטר מהן עוד לעולמים.